לא רק בגלל חיי שרה, אני תמיד מתנגש בעובדה שכל העניינים הגדולים של חיינו מתחילים בחברון. נתחיל אולי מהסוף. בחודש האחרון עלתה לאוויר סדרה דוקומנטרית שנקראת 'השתולה'. בחורה משבדיה שהגיעה לארץ ללמוד, גילתה פתאום את העיוות הגדול בין מה שמספרים שם באירופה לבין מה שבאמת אנחנו היהודים. זה גרם לה לרצות לעזור באיזה שהוא אופן לישראל.
אני ועוד חבר התחלנו לשלוח אותה למשימות ריגול פשוטות, כדי להבין מה מדברים עלינו בצד השני. תוך כמה ימים היא הגיעה לחברון. עם מצלמה נסתרת היא נכנס לדירה של מתנדבים מאירופה שכולם פעילי 'זכויות אדם', או מה שכביכול העולם קורא 'ארגון זכויות אדם למען הפלסטינים'. בתוך הדירה מדברים חופשי ושם אפשר היה לשמוע כמה שונאים אותנו היהודים בלי קשר לשטחים, בלי קשר לפלסטינים, אלא פשוט שנאה ליהודים.
פעילה אחת הציעה תוך כדי שמיעת שירים הקוראים להעיף טילים על תל אביב, שכדאי להמציא איזה פצצה שתמחק את כל הישראלים באשר הם. השתולה שלנו שאלה אותנו אם זה כולל ילדים והתשובה היתה חיובית. הסדרה המשיכה הלאה אל הכסף הגדול, שם מתגלה שבעצם ארגוני הטרור הפלסטינים משקיעים כסף רב בארגוני זכויות האדם – והכל כדי להילחם בנו, רק בשיטות של אירופה של היום.
חברון היתה המקום שגילינו את זה, כי חברון היא בעצם עיר שבודקת את מידת האמת. אין מגנומטרים בכניסה לעיר, אבל מערת המכפלה והחיים הטעונים בין יהודים לערבים לא נותנים שום פתח לשבת באמצע. זו עיר שמבקשת ממך תעודת זהות אישית, אמונית, דתית. לפני עשרים שנה התגוררתי בצד השני של העיר אצל משפחה ערבית שאירחה אותי לכמה חודשים. שם למדתי את המנהגים ואת החיים בתוך חמולה. זה היה כל כך שונה מהחיים שהכרתי בצד השני. גם שם שמעתי את כל התיאוריות שאם היהודים יסתלקו הכל יהיה נפלא. אם לא היה להם צבא, כך אמרו לי שם, הטבח שהתרחש בתרפ״ט היה חוזר על עצמו אבל אי אפשר כרגע. האנרגיה תמיד קיימת שם.
אז לא ידעתי, אבל אולי שם בחברון נזרעו זרעי התשובה אל הזהות היהודית שלי. בשבת חיי שרה אני מרגיש את זה יותר מכל: אני הנכד של שרה. למרות שלא רציתי כל קשר עם העיר הטעונה הזו, היא קשרה אותי אליה בשאלה הפשוטה שמרחפת מעל ראשו של כל יהודי באשר הוא. מי אתה? באיזה צד אתה? ככה זה בעיר האבות – אין הנחות.
אם יש אבא, אז צריך להחליט מי הבן שלו מצד שרה ומי הבן שלו מצד הגר השפחה. זו חלוקה שנוגדת את כל רוח העולם המערבי הפתוח כביכול. אבל חברון היא אמת והיא בודקת את האמת. גם הערבים מבחינתם מחזיקים באמונה שלהם. הם לא מכופפים אותה בגלל מצב הרוח בבית הלבן. בקטע הזה הם עקביים עד כאב. השבוע הרגו שם מאות כלבים כי ראש העיר הציע פרס של עשרים שקלים על כל כלב, ראשיהם של מי שלא מציית לחוקי השבט בין אם זו בחורה או גבר נערפים ללא משפט. את זה לא יספרו לנו, כי המעבר כל כך חד שלפעמים רובנו מדחיקים את זה .
אבל… והרי החדשות: חברון היא המקום שניצח בבחירות האחרונות את תל אביב. שני שרים מעיר האבות, זאת אמירה שאת עיר האבות לא שוכחים למרות שאנחנו לא גרים שם. חברון היא גם המקום שבו יהודים מוסרים את הנפש אולי יותר מכל מקום אחר. למודי טרור ופיגועים, סופגים בשקט במהלך השנים עוד ועוד פגיעות ומוות, מתוך אמונה שהם עומדים בחזית האמיתית של המדינה.
אולי אם עופר אוחנה, החובש ונהג האמבולנס האגדי של היישוב היהודי שנפגע בעצמו בפיגוע האחרון, כשיבריא בעזרת השם, יספר בכמה יהודים הוא טיפל, אפשר יהיה להבין את המציאות של חברון. את הקרב על האמת. האמת לא עוברת ללא מלחמה בעיר האבות. כל מי ששירת שם בצבא, כל מי שרק עבר שם לביקור או התארח בשבת חיי שרה, יודע כמה מסירות נפש יש שם בחברון. חברון היא גם המדד שלנו כעם, מדד לקשר עם האבות, עם השורש, עם האמת הכואבת לפעמים.
אם פעם מנהיגים היו מוכנים לוותר על קברי האבות לטובת הערבים, היום יש שם בקריית ארבע וביישוב היהודי אלפי יהודים שנטועים שם יותר מחמישים שנה ושבחרו משם עם כל העם את ההנהגה שלהם, שלא נוטשת את עיר האבות. ואם לא די בכך, חלק מההנהגה פשוט בא משם.
שבת חיי שרה זו הזדמנות לראות כמה מידת הכנסת האורחים של אבינו וסבנו אברהם דבקה באנשים האלה. מרגישים את זה מהרגע הראשון שמערת המכפלה נגלית לעיניים והכנסת האורחים אל הלב. כדאי מדי פעם להגיע לשם ולא רק בגלל הביקור המשפחתי, אלא כדי לבדוק כמה אנחנו מול האמת. מה אנחנו מרגישים כשאנחנו מגיעים למקום שמסוקר כל כך הרבה דרך המסכים, שמעצב לנו דימויים שרחוקים מהאמת.
השתולה, אותה בחורה משבדיה שהיא בכלל לא יהודיה, הבינה מיד את האופן שבו מספר העולם לעצמו מה קורה אצלנו. זה עובר בשקרים ובהרבה שנאה. השתולה רק הבהירה לי שחברון ממשיכים לבדוק את האמת והיא תמיד מפתיעה ומזמינה כל אחד מאיתנו לבוא לשם, לנשום קצת את האוויר הזה שבודק את האמת ונכנס אל הלב. כל ההתחלות בחברון.
