מהכאפיה לכיפה בארצות הברית

מהכאפיה לכיפה בארצות הברית


לפעמים אדם לא מודע לסיפור של עצמו, לכוח של הסיפור האישי. בכלל כל עניין קידוש השם זה עולם רחב, שאף פעם לא ידעתי האם אכן מה שאומרים זה מה שקיים. האם דברי תורה וחיזוקים כמו שקורה בטור הזה כבר ארבע שנים ויותר ובכל מיני פרשות שבוע – האם זה עושה את העבודה? האם זה רצון השם ממני?

הנקודה הזו עולה אחת לכמה התבודדויות. השם יתברך, האם זה התפקיד שאתה מייעד לי בעולם? מנסה למצוא במציאות ראיות לטענה. לעיתים מוצא ולעיתים נשאר בערפל של החיים. לא תמיד הכל ברור, אבל עכשיו יותר מתמיד ברורה לי נחיצות העבודה הזו. הרחובות הגועשים והקרב על הרפורמה יכולים להטעות. מבחינתי זה לא קרב על סעיף כזה או אחר על הכוח של בג"ץ. הקרב הוא קרב עתיק שמחדד את ההבדל בין ישראלים ליהודים.

גם הישראלים יהודים וגם היהודים ישראלים אך עדיין יש כאן תהום. מדוע? כי השאלה היא כמו כל עניין בחייך: מה סדר העדיפויות שלך? מי אתה? כמו ששאל אותי המחבל מג'נין שתכנן לנקום ולחסל עוד יהודי. אני לא יהודי, עניתי, אני ישראלי. הצחוק שלו רק הבהיר לי את הבעיה. אנחנו בעיני אויבינו יהודים וכל אחד בעיני עצמו שם את הזהות הדתית שלו על סולם הערכים. בעיני שכנינו זה בראש סדר העדיפויות. אנחנו מבחינתם יהודים. אם נרצה או לא נרצה, החלוקה בעולם היא דתית. הסכסוך הוא דתי, וכל מה שקורה כאן הוא בגלל שורשי האמונה של כל אחד.

נכון שקשה לקבל את זה, במיוחד על רקע כל התיאוריות המערביות שמשווקות את הלאום כזהות, כאילו הדת נשכחה אי שם בימי הביניים. ברחובות יש קרב על זהות. כמו ילד מתבגר שסיים להילחם על מקומו בחברה, ושואל את עצמו מי הוא. יש רגע כזה בחיים שאתה שואל את עצמך, אז מי אני. ואם אתה לא שואל, אז בא איזה מחבל ואומר לך מי אתה. החוכמה היא להקדים את הזהות למכה. אין ישראלי ללא יהודי, אחרת מה אנחנו עושים כאן. יש יהודי עם ישראלי וגם עם אמריקאי, כי השורש יהודי. הקרב היום ברחוב הוא האם ישראלי יכול להיות לבד עם בג"ץ, ללא שורשים, או שצריך את היהדות.

לי כבר אין שאלה, את תקופת הבגרות שלי עברתי ושאלת זהותי נקבעה הר כגיגית. זה יקרה לכל אחד, ככל שהמלחמות נגד היהודים יימשכו. ברגע שכולם יבינו את זה, לא יהיה צורך לרדת לרחובות אלא רק לשבת יחד ולשמוח שלא עשני גוי, ולשמוח שהשגחת השם עלינו לא תיעלם עד הסוף הטוב של העולם הזה .

כשהציעו לי מארגון 'הידברות' לצאת למסע בקהילות יהודיות בארצות הברית, בעיקר של ישראלים שירדו מהארץ, מיד אמרתי: לא. מדוע? כי מי אמר שאני יכול לחזק משהו או בכלל מישהו? אין מחקר שמוכיח כמה אנשים חזרו בתשובה מצפייה בעיתונאי שהפך לדתי עם זקן וכיפה. אין הוכחה לכל תיאוריית קידוש השם. זה גם לא הזמן לצאת מהארץ, יש כאן דברים חשובים. זה בטח לא יותר חשוב מלטפל בשבעת ילדיי, בטח לפני רמדאן שצפוי להפוך לג'יהאד.

בערך כך עניתי לטלפון וחשבתי שבזה הסתיים האירוע, אבל ניר גרמה, סמנכ"ל הארגון, לא ויתר. "זו בדיוק הסיבה שאתה צריך לצאת אל הקהילות האלו. אתה לא יודע מה אתה יכול להשפיע, כי המצב בארץ כבר זועק לשמיים". בדיוק אותן סיבות שמניתי, רק הפוך מהצד של הכן והחיובי. "תחשוב שאם מישהו ישמע את הסיפור שלך בתקופה שהיתה לך כאפיה על הראש והסתובבת בין ערבים עד לכיפה על ראשך בשידור חי, זה בדיוק הסיפור של כולנו". ניסיתי לנפנף גם את הטיעון הזה אבל הוא התעקש, וביער מול השם לא היו לי תשובות יותר טובות. אולי המצב קשה כל כך שאני יכול לעזור במשהו? מה? עד כדי כך? כנראה שכן.

תמיד סמכתי על אשתי ברגעים כאלה שתאמר שאי אפשר להשאיר אותה לבד כל כך הרבה זמן, ואז סופית נרד מהעניין. אלא שהיא אמרה ההיפך. אם מהרצאה אחת יהודי יינצל מהתבוללות, או שמהמפגש איתך יצא מישהו לחשוב על החיים אחרת, עזוב תפילין ושבת – אפילו בשביל הרהור תשובה שווה לצאת. יותר ברור מזה אין, וכך היה .

סבב אחד לפני ראש השנה וסבב שני בשבוע שעבר ולוח זמנים שמזכיר את הטירונות. כמה שעות שינה בודדות, טיסה מיעד אל יעד בתוך ארצות הברית, הרצאה ושיחה עם כל מי שרוצה אחריה כולל סלפי סבלני, תפילות במניין ואוכל תוך כדי נסיעות חפוזות. בקיצור, רק שעת ההתבודדות והמקווה הזכירו לי את הלו"ז הקודם שלי, השאר היה מסע מטורף להצלת יהודים. כן, כך הם מתייחסים לזה, ממש כך .

אחרי מפגש עם מאות יהודים, ויהודים שמכנים את עצמם ישראלים או אמריקאים, הבנתי עד כמה סיפור פשוט של אדם שחזר בתשובה דרך אירועים חדשותיים שאליהם הוא היה שותף, יכול להיות מועיל. בשבוע שעבר קיבלתי הוכחה עד כמה המציאות שסביבנו, לא רק שלא מובנת שם בארצות הברית, אלא עד כמה החשיבה המערבית מועכת מדי יום את הרצון של הנשמה ליותר יחס, למציאות שונה. במקרה שלי הכאפיה היתה הגורם שהביא בגדול את הכיפה, ובאמריקה מסתבר שלסיפור הזה יש הרבה נפקא מינה.

בכל קהילה יש הרכב אחר אך עם מכנה משותף אחד: המציאות לא יושבת היטב על הלב. משהו לא מסתדר בתמונת העולם. העדר השם יתברך והאמונה פותחים חללים גם במקומות הכי נוחים למחייה. בני אדם נוסעים אל מטרותיהם, חלומותיהם, הקריירה והעסקים, אך בעיניי כל אלו הם מסע כמעט לא מודע להשלמת חוסר שאינו ניתן להגדרה, ויש לו שם אחד למי שמיטיב להבין את מסעו: זה מסע לחיפוש השם יתברך, גם אם אתה לא יודע את זה, ובעיקר גם אם אתה אפילו סולד מזה. למה? כי ככה זה יהודי.

החיפוש יכול להתלבש בשלל הסברים, אך בשורש כל יהודי רוצה את השם יתברך. הוא יכול לרדת לרחובות לצעוק נגד, אך הנשמה שלו מחכה בסבלנות עד ש… אולי מישהו לא ידבר איתו יהדות אלא ידבר איתו מחדשות, מהמזרח התיכון, מטרור פלסטיני ומההתנגשות בין התרבויות. ואז אותו מישהו יספר לו על הבחירה העתיקה שאותה הוא בחר: פשטות, אמונה ויהדות. וזהו. לא ישכנע, לא יסבב את האמת ולא את האח של האמת. פשוט כך.

במו עיניי ראיתי מה זה עושה. הקדוש ברוך הוא שלח אותי מהיער בבת עין לדאלאס וללאס וגאס, למיאמי ולעמק הסיליקון, כדי להבין שקידוש השם זה הסימן הכי קטן או הדיבור הכי קטן עם האפקט הכי גדול. ככה זה בעולמות רוחניים, כשרצונות טובים חוצים את האוקיינוס יותר מהר ממטוס אל על. בכל מקום שנחתתי פגשתי רב של קהילה שהתחיל בעצמו לקרב יהודים. כמו תמיד זה קרה במקרה וגדל למימדים שיהודים מתחיל להגיע לבתי כנסת, סליחות, שבת, גיור. פשוט לראות וממש לא להאמין כמה מסירות נפש יש ליהודים על יהודים.

בכל מקום שמעתי סיפורים מעל לטבע, על ישראלים שנסעו לעשות כסף בארצות הברית ואיכשהו פגשו את הזהות היהודית מתדפקת על ליבם. יהודים מכל הסוגים; אנשי עסקים, אנשי הייטק בסן פרנסיסקו וסבתות שנסעו שש שעות באוטובוס לדאלאס כדי לשמוע על החדשות ולא שמו לב שלכל חדשות יש גם מסקנות נשמתיות. או בלשון ההרצאה – כל יהודי שמתחיל בכאפיה יסיים בכיפה ולא בכפייה.

בדרך חזרה הביתה הבנתי לא רק כמה זה נחוץ אלא כמה יהודים מתעוררים מהמציאות הזו, כמה הרהורי תשובה יש ברגע אחד נתון בעולם. כמה השם יתברך נותן לעם שלנו תרופה בזמן אבחון המחלה, כמה האמונה מחזיקה – וכל זה מאחורי החדשות.

יהודים בארצות הברית מתבוננים בארצנו בחדשות ושם, כפי שהסבירה לי קיבוצניקית תושבת לוס אנגלס, "הקידוש ובית הכנסת טבעיים לי כאן, בארץ אין סיכוי שאנהג כך". ילדיהם באוניברסיטאות האמריקאיות מקבלים מדי יום תזכורת על יהדותם באדיבות הפלסטינים וקהילת ה-BDS, ולאט לאט החלל הפנוי שבלב מתמלא. ישתבח שמו, לא ידח ממנו נידח. הנה שוב הסכסוך מקרב גם מעבר לים.

בסיום הסבב אמר לי ניר, שפועל כבר עשרים שנה בתחום הקירוב, שההרצאה מביאה קהלים אחרים לגמרי מהקהל הקבוע של הידברות ובתי חב"ד. החדשות מוציאות את המעגלים הרחוקים ביותר לבוא לשמוע. גם חדשות וגם מסקנה אישית של איש חדשות. הרי מה יותר חדש מנשמה? כנראה שאין לי יותר שאלות על הצורך לצאת לכאלו הרצאות. לכל אחד יש את הקהל שלו, שמחכה לו.

ככה זה, הספק ביער הופך לתשובה חד משמעית, שבעיקרה תמיד יש נקודת התחלה: השם יתברך, אני לא יודע כלום, אבל אם אתה חושב שאני יכול לעזור במשהו ליהודי אי שם, אני נוסע! במיוחד שכבר שכנעת את אשתי שהסכימה לעניין, אפילו ביום הנישואין שלנו. נו, יש ברור יותר מזה?

לא ברור מי יותר התחזק, אני או הם. זה לא משנה, העיקר הוא הרצון להבין שיהודי זה עולם מלא הרפתקאות מפתיעות בכל פעם מחדש, רק אם הוא מבין את זה .

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן