רכב נוסע ביערות אוקראינים מושלגים ובתוכו חמישה אנשים, שלא היו יכולים להתקבץ בצורה הזו בשום סיטואציה אחרת. במשך שנתיים נסענו ברחבי העולם כחלק מהעבודה שלנו: צלם, במאי, מפיק, עיתונאי ואיש צללים. צילמנו בכל מיני מקומות בעולם, במסגדים ובאזורי קרב, ומכל אלפי השיחות שלנו, בתוך הרכב באוקראינה עלתה שאלה שלא קיבלה תשובה לאורך כל המסע: מה זה צדיק.
הבמאי והעיתונאי חסידים, שאר החבר׳ה יכולים להיקרא מסתקרנים. לכולם היה ברור שצריך כבר לפתור את השאלה הזו. מאיפה מקור האנרגיה. ״מה אתם עושים שם, שאתם נוסעים לאוקראינה?״
אז החלטנו שכל צוות ההפקה של הסדרה ״בזהות בדויה״, יסיים את הפרויקט במסע בין קברות צדיקים באוקראינה. רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב, הבעל שם טוב, רבי נתן מברסלב ולבסוף רבי נחמן מאומן.
זה לא היה נשמע מציאותי שההחלטה לנסוע תתממש. אך הרצון הטוב והסקרנות לגלות את הסוד גברו על האזהרות שיעשו להם ״מארב ציציות״ ויחזירו אותם ״דוסים״, ונסענו. מה יש שם באומן? מה זה בכלל צדיק, מה לי ולו?
חוץ מלהתפלל, אני והבמאי החלטנו להשאיר את כל הכישורים העיתונאיים בארץ ופשוט להיות פסיביים. לא נריב ולא נתווכח, לא על דת, לא על מדינה ולא מי היה קודם. פשוט נצא עם חברים למסע של התבוננות, כשכל אחד משתף בקשיים שלו בחיים. במקום להגיב פשוט נשתוק ונתפלל.
אם אתם חושבים שיצא ברק והיכה אותם בסנוורים וכך הסתיים עוד סיפור של אנשי תקשורת ש"גילו את האור", זה לא מה שרצינו וזה לא מה שקרה. זה לא טלוויזיה.
אחרי שיחות הסמול טוק במטוס על הקור באוקראינה ואיך אפשר לשרוד שם, ועוד סיפורי מורשת קרב על ״זהות בדויה״ ושאר מסגדים, הגיעו שאלות בלי תשובות: מה אני מרגיש? מה אני עושה? מה קשה לי? איפה אני בהתנגדות? ולמה דווקא באוקראינה?
כשאין קליטה בטלפון הסלולרי ויערות העד הקפואים הם כבר לא נוף מעניין, התחילה שתיקה שפינתה מקום לרצון פנימי. האם יכול להיות משהו חדש במקום הזה? מונחים כמו חיבור לצדיק, קשר, שמחה ואהבה החליפו אט אט את השאלות "מה יכול לקרות ממצבה של אבן" ו"איך מישהו מת יכול לעזור לי"?
זה לא עבר בקלות. היו צעקות והיו מריבות, שנתיים של עבודה עם מתחים, אגו ולחץ נפרקו בתוך מיניבוס שממנו אי אפשר לברוח לשום מקום. החלטנו שכל אחד יספר על קושי בחיים – עבודה, אישה, ילדים, פרנסה או בריאות. זו הייתה שבירת המחסומים הראשונה בין ה״דוסים״ ללא דוסים. אחר כך הצלחנו לנסח משפט מוסכם שאותו כתבנו בכניסה למיניבוס: אני חלש וצריך עזרה.
החלטנו שכל אחד יספר את זה על הציון של הצדיק, יקרא כמה פרקי תהילים, ייתן צדקה ויחשוב שאם יש מתנה שהוא הולך לקבל – זה יקרה רק בארץ. מתנות מהצדיקים פותחים בבית. בינתיים חוזרים למיניבוס וממשיכים לנסוע מאות קילומטרים בכבישים קפואים ומשובשים בין ברדיצ'ב, מז'יבוז' ואומן. התפילה מתחדדת – כל אחד מתחיל להבין מה באמת חסר לו. פתאום יש על מה להתפלל. לא רק התפילות הכלליות על פרנסה ובריאות, אלא תפילה דקה ועדינה על הרצון שלי ושל בת הזוג שלי, על הרצון שלי להקשיב לאשתי, על חוסר האמון שלי, על ילד קטן ופנימי שבועט בכל דלי מים ובורח למרות שבתכ׳לס הוא מאוד רוצה תשומת לב וחיבור.
בבית המדרש העתיק של הבעל שם טוב עלתה השאלה האם אנחנו מחפשים כאן דברים חדשים, או שמדובר בדברים שפעם היינו ושכחנו אותם.
למרות שאני ואוהד הבמאי הבטחנו לא לעשות את זה – פתחנו את ליקוטי מוהר״ן והקראנו.
דַּע שֶׁצָּרִיך לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק לַחֲזר עַל אֲבֵדָתוֹ. כִּי קדֶם שֶׁיּוֹצֵא הָאָדָם לַאֲוִיר הָעוֹלָם מְלַמְּדִין וּמַרְאִין לוֹ כָּל מַה שֶּׁצָּרִיך לַעֲשׂוֹת וְלַעֲבֹד וּלְהַשִּׂיג בְּזֶה הָעוֹלָם, וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם מִיָּד נִשְׁכַּח מֵאִתּוֹ.. וְהַשִּׁכְחָה הִיא בְּחִינַת אֲבֵדָה.. וְצָרִיך לַחֲזֹר וּלְבַקֵּשׁ אֲבֵדָתוֹ. וְהָאֲבֵדָה שֶׁלּוֹ הִיא אֵצֶל הַצַּדִּיק; כִּי הַצַּדִּיק חוֹזֵר עַל אֲבֵדָתוֹעַד שֶׁמּוֹצְאָהּ, וְאַחַר שֶׁמּוֹצְאָהּ חוֹזֵר וּמְבַקֵּשׁ אַחַר אֲבֵדוֹת אֲחֵרִים עַד שֶׁמּוֹצֵא גַּם אֲבֵדָתָם״.
"רגע", אחד מהם אומר "אתה טוען שאיבדתי משהו ואני אפילו לא יודע, ואני צריך לתת סימנים בשביל לקבל את זה בחזרה?"
ואז החלה שיחה על מה איבדנו במהלך חיינו. הסכמנו שקצת קשה לנסח מה אבד לנו אבל בטוח שלכולנו יש געגוע לדבר הזה שאיבדנו. מהו הדבר הזה? שקט… ממשיכים לנסוע וכל אחד מתכנן את התפילה הבאה שלו.
שקט… מישהו נרדם. מישהו בוכה מבלי שייראו ואחר מסתכל החוצה ואומר ״אני עושה חמישים סלטות באוויר ולא יודע איפה אנחת״. אנשים שלא ראו מקווה מעולם התרגלו לטבול פעמיים ביום והבינו שצריך לעשות זימון לפני ברכת המזון. מגלים עולם שלא הכירו. גם לנו היה מעניין להיזכר איך היינו פעם, יושבים בחדר האוכל בארוחת ערב ואף אחד לא רוצה לעזוב את השולחן ולצאת אל הציון של רבנו הקדוש.
לכולנו הייתה הבנה פנימית שיש כאן משהו. ולמרות שלא פתרנו את השאלה מה זה צדיק, עדיין יש כאן מתנה או אבדה שפעם שכחתי וייתכן ואמצא כאן.
וידוי, תיקון הכללי ופרוטה לצדקה ואני מתיישב על הרצפה; מן כאב מוזר בפרקים, אולי התקררתי, אולי הגוף מקבל הבנה של הנשמה. אני לא מסוגל להמשיך לעמוד, חוזר לחדר לישון. כנראה שעליתי על האבדה מבלי לדעת מהי. עכשיו זה הזמן לחשוב, ולהגיד לצדיק שאני מבטיח למלא את חלקי בעסקה ולהיות נאמן לקבל את האבדה. תוך כדי הווידוי הבנתי כמה דברים איבדתי. אחרי זה הבנו כולנו שלפעמים יש בתוכנו קול שלא רוצה למצוא את שאיבדנו.
אבל הצדיק אומר לך שאתה לא לבד. אם הגעת עד לכאן חבל ליפול לתוך שכחה. שתקנו כל הדרך לשדה התעופה. בטח כל אחד אמר בלב שאבדות שארוזות כמתנות פותחים בבית…
בשדה התעופה, בלי כוח לדבר, אני מכתיב לשי הצלם שלי, שכבר עשרים שנה הולך איתי בכל מדינות ערב ומתחיל להבין מה קורה. אני מכתיב לו את הטור לקרוב אליך. יש לו מה לומר על כל שורה שכתבתי, ומהשיחה הזו יצא הטור. הוא טוען שחשפתי סודות אבל באמת לא חשפתי כלום. רק רצינו והאמנו שהצדיק יכול לעזור לנו.