הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל אמר פעם בסיום מסכת בכותל: "אנו מתרגשים לעמוד ליד השריד האחרון מהמקדש שנחרב, אני עוד יותר מתרגש כי זה הקיר הראשון מהמקדש שיבנה!". געוולד איזו ראיה, איזו מבט! ( 'קוק' ביידיש – ראיה). העומק של יהודי, להתחבר לחורבן ומשם לשאוב שמחה על הבניין שבדרך! לפי ספר היצירה, התיקון של תמוז הוא 'ראיה'.
למה נענשנו להיות ארבעים שנה במדבר? החשבון ידוע, שנה על כל יום שהמרגלים תרו. הבנתם? העברה לא היתה אותה דיבה שהוציאו במסיבת עיתונאים קצרה בליל ט' באב, אלא גיוואלד. כל אותם ארבעים יום מא' תמוז ועד ט' באב הלכו בעין רעה. על כל רגש שלילי, מחשבה לא טובה, כפייות טובה על הנהגת ה', משלמים עד היום.
'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם'. הסדר לכאורה הפוך. קודם העין רואה ורק אחר כך הלב חומד. אלא שבעומק, "מה שיש לך על הלב – זה מה שאתה תראה'. נניח שניים עולים לאוטובוס. הממורמר מביט ואומר 'צפוף פה..מחניק', השמח מתפעל: 'כמה מתוקים האנשים פה סביבי!'.
אותם מרגלים, תרו את הארץ לגבולתיה. פעם חשבתי, יש כאן מסר סמוי. הם היו עסוקים בגבולות… במיצרים. (עדיין שקועים במנטליות המצרית). הייתם צריכים ללכת 'בין המיצרים'! אתם מכירים את אלה שכל מה שמעניין אותם זה איפה הגבול? מה מותר ומה אסור, במקום לראות את הקדושה. גם ילד שרק צועקים עליו: 'יש גבול! עברת את הגבול' יברח מהר.. במקום זה צריך ללמד אותו להקשיב לפנימיות, להביט רחוק, להראות לו את היופי.
פעם טיילתי ליד נחל הירקון, פגשתי באיזה הלך מסתיר משהו ביד. "איזה צבע התפוח שלי?", שאל. ניחשתי: אדום? ירוק? צהבהב? 'לא", הוא ענה: "לבן. תפוח הוא תמיד לבנבן. שאלתי איזה צבע ה ת פ ו ח, אתה חשבת על צבע הקליפה". בי"ז תמוז שבר משה רבינו את הלוחות, אחר כך שברו את החומות. היום אנו מבקשים לשבור את המיצרים ולהצמיח ניגון חדש.
בכניסה למגרש הרוסים בירושלים, בין בתי משפט וכל מיני מסעדות שונות, צמוד לתחנת משטרה, שוכב לו, עמוד ענק מתקופת בית שני, סדוק, חציו שקוע ברצפה. אין מתייחס אליו או מתרגש ממנו. גיליתי אותו בנערותי והייתי עוצר לידו בדרכי לכותל נשען על הגדר החלודה. לבי אומר לי שזהו עמוד מבית המקדש, הרומאים בנצחונם העמיסו אותו על עגלות וחמורים, אך הוא סירב להיכנע. משך והכביד, וכך נשברו העגלות, החבלים נקרעו והסוסים המשיכו בדרכם לרומא. דעו לכם שהוא עדיין מצפה לשוב.
להיות העמוד הראשון מהמקדש שיבנה.
