בפעם הראשונה שהגעתי לאומן עם תרמיל, כשאני בכלל בדרך להודו, אני זוכר את עצמי פוסע ברחוב הראשי שיורד לציון של רבנו. "איך קוראים לרחוב הזה?" שאלתי את אחד הברסלברים. "זה רחוב פושקינה" הוא אמר. אהה כל כך קומוניסטי וצפוי. הרי כמעט בכל מקום בברית המועצות של אז, היה איזה פסל או רחוב על שמו של המשורר שלהם פושקין. "אבל…" המשיך הבחור מהרחוב, בדיוק כשניסיתי לומר שיש המון מקומות כאלו במזרח אירופה, "אנחנו בכלל לא קוראים לזה פושקינה כי זה רק השם שבא לרמוז על זה ש.. פה שכינה. לא פושקינה אלא פה שכינה".
מה הוא התחרפן? "מה הקטע" שאלתי אותו. "כל מעשה שקורה בעולם שייך אליך בתור יהודי ומסמן לך משהו. השם יתברך עושה דברים בעולם כדי לדבר איתך. פה השכינה ואתה נותן אמון באומן, אין כאן מקריות". טוב, נפרדנו במעין מבט חשדני מצדי. זה מה שקורה לכל מי שחוזר בתשובה? כך הוא מתחיל לראות את העולם? טוב, לי זה לא יקרה.
עם השנים כל התחייבויות ה'לא יקרה לי' הפכו לבדיחה. מצאתי את עצמי אוכל על מפת ניילון עם כלים חד פעמים למרות שהבטחתי שזה לא יקרה. נקלעתי ללחץ מטורף וממושך לפני כניסת שבת למרות שבהודו הבטחתי להישאר מאוד רגוע. וגם הבטחתי לא להאמין בקונספירציות ובכל מיני סיפורי שוליים שמעידים על יכולת ניתוח מאוד נמוכה של המציאות. השבוע המעוז האחרון נפל. אין לי כבר הסבר למציאות, אני רואה אותה כמו הבחור מ'פה שכינה'. אין מנוס, משהו קורה. לא יודע לאן זה הולך אבל יש כאן משהו וזה ברור.
לפני שבועיים אני רואה על הצג טלפון מלשכת המנכ"ל של הערוץ שבו אני עובד. חשבתי שבטח רוצים לזמן אותי לעוד פגישה על העולם הערבי ועל הקורונה באיראן. אבל את המילים ששמעתי הייתי צריך לשמוע שוב בשביל להיות בטוח: "צבי, שבוע הבא חונכים את האולפנים החדשים שלנו בנווה אילן. כולם ביקשו שאתה תקבע את המזוזה ותגיד כמה מילים לברכה וככה… ותביא כיפות לכולם". די נו… מה זה אמיתי? בתקשורת שכל כך רחוקה מדת רוצים מזוזה וברכות וכיפות? אולי זה סתם תרגיל לתפוס אותי בעוד תרגיל הדתה?
טוב, זה קרה, יומיים לפני הבחירות היו שם כולם עם המון חיוכים וצלמים. קבענו מזוזה ובירכנו שיהיו חדשות טובות ונפרדנו. שבוע אחרי, אני מגיע לעבודה ואני רואה לצד הדלת שלט שאוסר על לחיצות ידיים בין כולם, מחשש לנגיף הקורונה. כשנכנסתי פנימה לדסק זה כבר היה צפוי. "הי יחזקאלי" זרק שם מישהו, "כולם עכשיו שומרים נגיעה כמוך, ראית? אפילו בנים מבנים". מה שלא הצליחו אלפי הסברים על קדושה וטהרה ושמירת ברית וכוח לזוגיות, עשה נגיף אחד עלום עם שם של בירה. לא ייאמן.
"על מה נדבר היום בחדשות?" שאלתי את העורך. "דבר על הקורונה באיראן". הם מסתירים מידע ויש שם כבר ממש מגיפה שפוגעת בבכירי השלטון. אני יושב במהדורה מחכה לדווח על כך שהנגיף באיראן יעיל מכל מדיניות החיסולים של ישראל, ובינתיים אני מקשיב לחדשות על נגיף. אי אפשר לצאת כמעט מהארץ, רוב חברות התעופה מבטלות את הטיסות והמון ישראלים מבטלים נסיעות ונשארים בארץ ישראל.
לאחר השידור, תוך כדי שליפת האוזניה ושחרור העניבה, אומר לי אחד מעובדי האולפן: "יחזקאלי… הרבי שלך דיבר לפני מאתיים שנה על התבודדות. תראה היום, אלפים נמצאים בבידוד ומוכרחים לדבר עם הקדוש ברוך הוא". על זה לא חשבתי.
רק באוטו, בדרך חזרה הביתה, התחלתי לראות את כל הסימנים יחד. מזוזה, שמירת נגיעה, לא עוזבים את ארץ ישראל ומתבודדים. פורים והאיראנים חוטפים ישירות מהשמיים את הנגיף. מה יש לומר? די צבי, אתה לא מאמין בקונספירציות! אבל, מנסה הקול השני לומר לי, יש לך הסבר לכל מה שקורה כאן? לא, אין לי הסבר. אולי זה באמת דיבור מהשמיים? כל מה שקורה בעולם נועד כדי לדבר מהשמיים ישירות עם כל יהודי. קורה משהו. זה לא סתם סימנים. זה לא סתם רחוב על שם משורר. פה שכינה, כדאי להתעורר.
בצעד אמיץ ביטלתי את הלאו האחרון בו החזקתי שנים, המעוז האחרון נפל. גם לי מותר לראות סימנים מובהקים ולדבר על גאולה, על מסר ליהודים ועל זה שכולם פתאום שונאים מרק עטלפים שגרם למחלה ומדברים בזכות אוכל כשר. זה לא סתם. אצל השם יתברך אין סתם, יש דיבור ברור גם לחרשים כמוך שמתעקשים לא להקשיב. בסוף בא נגיף אחד שעובר דרך איראן אל תוך אולפני החדשות וכולם מתחילים להתנהג כמו חסידים. לא יודע לאן זה יגיע, אבל זו ממש תפאורה שמתאימה לא רק לפורים אלא לכל השנה, בטח גם לפסח.
להתעלם כבר אי אפשר. לומר כמה זה בסולם הגאולה? לא יודע. מה שבטוח – השם יתברך מדבר אלינו. השכינה כבר כאן או כמו שאומרים אצלנו באומן… פה שכינה.
