לקראת שבת, יום שישי אחר הצהריים ברחוב הנביאים. הולך מכיכר הדוידקה לכיוון מאה שערים.
זה הזמן להיכנס ולהציץ בכל החצרות האלה, המסתוריות, הישנות. זה הזמן לרדת בכל מיני מדרגות שבתור ירושלמי אף פעם לא ידעתי לאן הן מובילות. עמיחי כתב עליהן, "מאחורי שיחי יסמין ובוסתן קונסוליות זרות אורבות לשעתן".
כל העמים האלה, וכל אחד רוצה נתח מירושלים.
והנה מתחת לקונסוליות זרות האורבות לשעתן, בין אגפי בית החולים ביקור חולים, ראיתי בחור ישיבה עם גופייה ונעלי בית של יום שישי אחר הצהריים מנקה חדר אוכל.
"מה יש פה", שאלתי. "ישיבה", ענה לי. ירדתי במדרגות ונגלה לפני מחזה:
אוויר, חדר ספרי קודש, ארונות, אור ושקט, סטֶנדֶרים בַּקַלוּת וברֵיקות של יום שישי לפני שבת, בית מדרש קטן, שלא ידעתי על קיומו מעולם.
הבנתי, גם לעם ישראל יש קונסוליות שאורבות לשעתן.
לא משרדי ממשלה ולא בית משפט העליון; פה, בבית המדרש הקטן, במרתף בניין ישן ברחוב הנביאים (אולי מישהו נפטר והקדיש את המקום?) זו הקונסוליה של העם היהודי, אש התמיד הבוערת כמו גחלים עוממות בבוקר שאחרי מדורה.
ולמה לקרוא לה קונסוליה זרה? על שום שהיא זרה למציאות שסביבה.
זה הלב היהודי שפועם, שאורב לשעתו היפה.
כל נשמה יהודית היא נתין חוקי של ישיבה זו, השגרירות היהודית העולמית.
אני נזכר, כששמעתי על הפיגוע בישיבה לצעירים הי"ד הייתי באמצע השמחה של ראש חודש אדר, הרכנתי ראשי על קיר ורציתי לבכות אך לא הצלחתי.
הגעתי למקום קצת אחרי ומרוב מהומה… נעצרו דמעותיי.
בהלוויה רק הבטתי בלחיים של החברים הזולגות זולגות, ושוב קראתי בעיתונים ושמעתי את כל הדיבורים ולבי מתפוצץ מרגשות.
אך למחרת עברתי ברחוב, בכניסה, מצלמות, סקרנים, כתבים וגדרות.
ואז נשאתי עיניי לקומות העליונות וראיתי אור דלוק בבית המדרש, ותלמידים יושבים ולומדים כתמול שלשום.
ופרצו הדמעות מעצמן ובכיתי ודמעתי ובכיתי ודמעתי.