ביום האחרון ללימודים בבית הספר היסודי, נכנסה לכיתה פנינה, המחנכת האגדית שלנו מכיתה ג׳ וחילקה לכל תלמיד דף נייר עליו הוא כתב שנים קודם מה הוא ירצה להיות או לעשות כשיהיה גדול. בדף שלי, בכתב יד ילדותי ובוטח, כתבתי בטוש אדמדם שאני רוצה להיות פסלת. או ציירת. או סופרת. או אם אפשר ולא מוגזם לבקש – אז את כולם. אני לא בדיוק זוכרת מה פנינה אמרה לנו אחרי שכולנו קראנו וציחקקנו אל מול הדפים, רוב הסיכויים שההתרגשות מהיום האחרון ליסודי בכלל לא אפשרה לנו להקשיב, אבל אני אוהבת לדמיין שבשעה ששיחקתי עם הצמה שלי, היא אמרה לנו להמשיך לחלום בגדול, ללכת על החלומות שלנו ולשאוף לעבוד במה שהלב שלנו רוצה. אולי היא גם הסבירה שכילדים יעודדו אותנו לחלום בגדול וכמבוגרים ינסו להניא אותנו מאותם החלומות. שהרבה אנשים יאמרו לנו שהדרך ליעד שהצבנו לעצמנו ארוכה מאוד ולא ריאלית, שיש אלף שעוסקים באותו המקצוע, ובכלל שאף אחד מעולם לא עשה כסף גדול מהחלום הזה שכתוב על הנייר. אם כי, כשאני חושבת על זה, קצת גדול על ילדים בכיתה ו׳ לאחוז כאלה רעיונות, אבל ככה אני בוחרת להאמין.
•
״בעת אשר הנשמה מבקשת את מנגינותיה, אל תמנע ממנה״
שני עשורים אחרי אותה השיחה, עזבתי את התואר. זה קרה ממש לפני סוף השנה, לא של השנה הראשונה ללימודים וגם לא של השניה, אלא סוף שנה רביעית, שלושה מבחנים לפני הסוף, פרשתי. שחררתי את עצמי מהעול של להתעורר בבוקר, להביט בבבואה שלי במראה, זו שכל כך רצתה אז להיות מעצבת, אחת שלוקחת חדר הפוך, שבור, הרוס למראה, כזה שוויתרו עליו, ומוצאת בו יופי, משיבה את חנו בעיני יושביו, ולומר לה שככה הולך להראות העתיד שלה, אמנם חנוטה בחליפות של טובי המעצבות, אבל חנוטה במשרד עורכי דין שלבה אינו חפץ בו. כשסיפרתי למעגל החברים שלי ללימודים שאני מוותרת על תעודת עורכת הדין הנכספת, הם היו בהלם מוחלט: ״אבל למה, מתוקה? הרי הגעת עד כאן, ואת שניה לפני הסוף, אז למה? איך?!״ וכל מה שיכולתי לומר היה לצטט את רבי נחמן ולהסביר שהנשמה שלי מבקשת כבר הרבה יותר מדי זמן את אוצרותיה. שלמרות שכולם רואים בי עורכת דין וחושבים עלי ככזו ויש שטענו שאני גם לבושה כאחת כזו, בעצם זה מעולם לא היה מה שחלמתי להיות.
אחרי שההלם הראשוני שכך במקצת, פנו אלי כמה חברים מהשנתון, שפכו שיחה בפני והודו שגם הם לא רוצים, ועמוק פנימה ברור להם שזה לא הם, ואת כולם עניינה אותה שאלה – ״מאיפה שואבים את האומץ לקום וללכת?״. ״אני? אמיצה?״ שאלתי את עצמי בלילה, ותהיתי מה אמיץ יותר, לעזוב ולהעמיד ארשת פנים של גיבורה כשאת אומרת לחברים ולמשפחה שאת לא פוחדת מההמשך אל הלא נודע, מהשנים שכאילו בזבזת, ומהמינוס שנוצר בחשבון אחרי שנות לימוד ארוכות. או ש״אומץ״ הוא דווקא להמשיך בלימודים, להפוך לעורכת דין, ובכל בוקר מחדש להתעורר בידיעה שאת לא חיה את הייעוד והאמת שמקננים בך פנימה.
•
״החלומות הגדולים יסוד העולם הם״
שנים התייסרתי אם עשיתי צעד נכון, כי גם אם ברגע האמת הרגשתי שהתואר כבר זרה באפי, שהתחפושת כבר מכבידה עלי יותר ממה שאני יכולה לשאת, בפרספקטיבה של זמן, פתאום התחלתי לחשוש שכולם צדקו. שעשיתי מעשה של שטות. בעצם, למה לא להשלים את התואר? ואולי שם ארוויח יותר? עד שביום בהיר אחד, פגש בי פירוש של הרב קוק זצ״ל, שהסביר לי במתיקות האופיינית לו, את התורה כולה: בכל אדם טמון צלם אלוקים, ואותו צלם הוא הקול הפנימי הזה שקורא לי להיות כזו ולא אחרת – להיות טייסת, תלמידת חכמים, מורה, אסטרונאוטית או עקרת בית. וזו בדיוק הסיבה שעל כל אדם להקשיב לעצמו, לא רק כי בכך הוא יהיה שמח יותר ונאמן לאמת שנמצאת בנפשו פנימה, אלא גם מפני שמתוך כך הוא למעשה עושה את רצון ה׳ עבורו. ואם סירבתי להקשיב לקול הקטן שבי, שחפץ ורוצה ומייחל להתעסק במקצוע מסוים? אני מפנה גב לא רק לעצמי, אלא גם לו, לצלם האלוקים הקטן שמוטבע בי.
להקשיב לעצמך זו לא גחמה, זה לא טרוף, זו הדרך לאמת הכי גדולה שבנו, לשמחה, לאושר, לייעוד שקבע עבורנו הבורא הטוב. ואני מבינה שזה לא עומד בקו ישר עם שום דבר שאומרת הכלכלה המודרנית, זו שמכריזה ברוב קולות ש״אם יש אלף קונדיטורים, אז מי כבר צריך עוד אחת?״, אבל אם בת הקול תכריז בפשטות שנגזר עלי לאהוב זיגוגים וקצפות לכל החיים, אז מי אני שאתווכח? וחוץ מזה, ממילא רק ברכת ה׳ – היא שתעשיר. אז נכון, בכל מקצוע נצטרך להשתדל ולהשקיע, אבל כל עוד אני זוכרת מי אני, מה אני אוהבת, ומוודאת שאני בהליכה מתמדת לעבר החלומות שלי, הכל שווה את זה. ובמילותיו היפות של הרב קוק – ״כמה גדולה היא הטעות של המתפארים במציאות הלקויה, בעת אשר רק החלום החופשי, המורד במציאות וגבוליה, הוא־הוא, באמת, האמת היותר הויתית של המציאות״.
״אל תשארי על האדמה״ אני אומרת לעצמי בימים שהחלומות מרגישים קצת רחוק – ״עלי למעלה עלי, ילדה. אף פעם לא מאוחר מדי. הרי יש לך כנפי רוח. כנפי נשרים, אבירים. רק תדרשי אותם, והבורא הטוב ברוב רחמיו, ימציא לך אותם מיד״.

[email protected]