אחד הסודות שמסקרנים אותי בעולם הרוחני הוא הסוד של "אין עוד מלבדו". ההבנה שהטוב והרע הם מאת ה' בדיוק באותה מידה ובאותו שפע, ואיתה הגמישות המחשבתית לראות מתחת לכל מאורע את יד ה' שאוהבת וחומלת עלינו. גם כשקשה. גם כשנאבד לנו דבר יקר.
בעל "נפש החיים" מתאר את הגמישות הזו כסגולה גדולה לבטל מעלינו דינים – "כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלוקים האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם, והכול מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל" (נפש החיים, שער ג, פרק יב). אני לא נוהגת לצטט ארוכות בטורים כאן, אבל הפסקה הזאת יסודית בעיניי בעבודת ה' ובפרט כשמצפים באופן אינטנסיבי לישועה, וקמים ונופלים וקמים, ואני מזמינה אתכם ללמוד אותה בספר עצמו.
וממשיך וכותב שכשמצליחים לראות שהכול זה הוא ורק הוא, יכולים לפעול ישועות אפילו בהיפוך סידור הטבע.
אין עוד מלבדו הוא כמו כספת שברגע שמצליחים לפצח את הקוד שלה נגלה בפנינו אוצר עצום. נגלה בפנינו אחד הסודות הגדולים של קיומנו כיצירי כפיו של הקדוש ברוך הוא. הנפש שלווה ובוטחת בכל מאורע ובכל התרחשות, היא יודעת שהיא מושגחת עד דק, הטוב והרע שווים בפניה ולא מרשימים אותה בצורה מטלטלת כיוון שהיא מכוונת אל מקום עמוק יותר, אל אחדות ה' יתברך בעולם. וכשהיא פועלת מהמקום הזה – אפילו הטבע לא יכול לעמוד בפניה.

גם אנחנו נושאי חן
אין עוד מלבדו הוא גם המנוע שמאחורי פורים. מתחת לכל ההתרחשויות מסתתר המלך – מלכו של עולם. מכוון את הכול אל הנס, כל הפושט יד נותנים לו, גם למי שמרגיש שאינו ראוי כלל.
אסתר המלכה מתחננת: אם מצאתי חן בעיניך המלך, תינתן לי נפשי בשאלתי. והיא כמו מוכנה לתבוסה אבל גם עיקשת כמנצחת, כי האמת היא שגם אם לא מצאתי חן, שאלתי יכולה להינתן לי, באותה הקלות ובאותו השפע. וזהו הסוד של אין עוד מלבדו, שהכול מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, גם לי יהיה, בין אם מצאתי חן ובין אם לא. ה' יתברך מיטיב איתנו גם במקומות שבהם אנו חשים את עצמנו פחותי־ערך וחסרי תקנה. אין עוד מלבדו נותן לנו יד ברגעים קשים. גם אנחנו נושאים חן, וגם לנו יינתן.

לבי לבי למה עזבתני
וגם החיבור המופרך בין ניגון שמח למילים "א־לי א־לי למה עזבתני" הוא תוצר שרק פורים ואין עוד מלבדו יכולים לייצר. ניגון שאי אפשר להבין.
כשם שיש מראות יפים שמהפנטים וממגנטים אותנו, כמו שקיעה באלף צבעי עננים, פנים צחות של תינוק או גלים של ים בלילה, כך יש גם מראות מפחידים, כואבים או כאלה שמזיזים את הנשמה למקום לא ידוע אבל הם ממגנטים ומהפנטים באותה מידה.
והניגון הזה הוא מהקטגוריה השנייה. הוא דוחף את השמחה פנימה, למקום קצת יותר עמוק ואפילו מבהיל, אבל סוחף אותך ומציף עד שאינך יכולה שלא לרקוד. ואני תמיד חושבת שכששמחים עד כדי כך זה מגיע עד לשכבות הגיאולוגיות שהן גם עצובות קצת ומנער אותן. וככה אני מבינה את פורים, אם אפשר בכלל להבין את פורים: הכול אחד שאין עוד מלבדו, הריקוד והניגון והשכרות והאושר והבכי מתערבבים יחד, עד שהפסוקים הופכים להיות מר ומתוק כאחד: לבי לבי למה עזבתני, ובשוועו אליו שמח.