כדאי שאכתוב את הרעיון הזה מהר, כי תכף יהיו לי דוגמאות חדשות. בעצם, אין שום סיבה שאכתוב אותו מהר, כי תכף יהיו לי דוגמאות חדשות…
בשנה־וחצי האחרונות זה קורה לעִתים קרובות: נס פגיעת הטיל בנתב"ג, האוטובוסים שהתפוצצו ריקים בשעת לילה (זוכרים?), ליל הטילים מאיראן, ואפילו הנס האיום והנורא בעיצומו של שמחת תורה תשפ"ד – שיתר אויבינו לא השכילו להצטרף למתקפת הפתע ולחסל חלילה את מדינת ישראל ביום אחד.
אני מנסה להתחיל לדמיין מה היה קורה אילו, ונלפתת. עשרות/מאות/אלפי הרוגים ויותר – זה מה שיכולנו לחוות בכל אחד מהמקרים האלה! ובכולם (חוץ מביום הטבח כמובן) במקום לקום ליום בלהות – קמנו לעוד נס, ששכחנו כעבור זמן קצר… התרגלנו שה' מֵסֵך לנו באברתו, שהצלה מפח יקוש היא חלק מהשִגרה.
ותמיד זה אוכל אותי: אנחנו לא מודים מספיק. אני לא מודה מספיק. נכון, אני נושאת עיניים לה' ומתפעלת ומזמרת לתודה, אבל ממש לא בכמות ובעוצמה התואמים לגודל ההצלה.
הרי אם חלילה הייתה מגיעה אלינו בשורה על המוני הרוגים – 'כמות' הרגש השלילי שהיה מתעורר בנו הייתה גדולה בהרבה מכמות הרגש החיובי במקרה שהבשורה נחסכת מאיתנו. כנ"ל לגבי אורך הזמן שהאירוע מלווה אותנו. אי אפשר להתחיל להשוות את העוצמה ואת הַמֶשך בתחושת מכה ובתחושת הצלה.
מזדחל אליי אפילו חשש – אולי כשאנחנו לא מודים מספיק על הנס, זה מקטרג עלינו. אולי זה לא עושה חשק להיחלץ לעזרתנו שוב…
התחושה הזו מוכּרת לי גם ממקרים פרטיים: בדיקה רפואית מלחיצה שלבסוף יוצאת תקינה, דאגה גדולה שמסתיימת בהודעת הרגעה… תמיד לצד ההודיה מצטרפת להציק לי אשְמה: אני פשוט לא יכולה להודות מספיק! זה לא בסדר, מה עושים!
ורק לאחרונה – אחרי הנס בנתב"ג והדִמיון מה עלול היה לקרות באותו יום – האירה לי מחשבה חדשה: אולי באמת אי אפשר להודות מספיק. אולי ה' בכלל לא מצפה ממני להודות מספיק, לאחוז בהודיה באותם עוצמה ואורך־זמן שבהם הייתי אוחזת בכאב אם חלילה היה מתממש. יכול להיות שזה ממש מובנֶה: אין אנחנו מספיקין.
אולי יש דרך אחרת?
כאמא, איך הייתי רוצה שהילדים שלי יודו לי אם זינקתי לתפוס אותם באמצע נפילה ומנעתי מהם פציעה ותפרים? (במקרה הזה גם מנעתי מעצמי בהלה, דאגה, וערב ב'טרם'… מה שגורם לי לחשוב: כשה' מציל אותנו הוא מונע כאב גם מעצמו!)
האם הייתי רוצה שמעכשיו עד סוף הימים יעמדו מולי ולא יפסיקו לצאת מגִדרם באמירת 'אמא, תודה, אמא, תודה'? האמת היא שרק הדמיון הזה עושה לי תחושה לא נעימה, של אסירוּת תודה במובן הלא־טוב של הביטוי – כלא שתובע ממך לרדת על ברכיך כדי שהתודה תמלא סוף סוף את המִכסה הראויה…
הייתי רוצה שהילדים שלי ירימו אליי עיניים מודות, ואראה בהן את מה שרציתי להעניק להם: אולי לא רק הודיה, אלא הודאה – הכרה בכך שאני איתם. ידיעה שאני אוהבת אותם. הבנה שהם חשובים לי, שאצא מעצמי כדי להיטיב איתם, אמון שהם תמיד במחשבתי ושכל רצוני רק בטובתם.
במחשבה נוספת, זה נכון גם כלפי בעלי (לקח לי כמה שנים להבין את זה): ממש לא כיף לו כשאני מרגישה מיוסרת־תודה, הוא פשוט רוצה לראות אותי פורחת, רוקדת וחיה.
הולך ומתיישב לי על הלב שזה מה שה' ישמח לקבל ממני כתודה: שאקום מכל נס כזה מביטה למעלה, מתחזקת בידיעה שהוא אוהב איתי ונמצא איתי כל הזמן, ממשיכה משם בתחושה שהוא לא מפסיק ללוות אותי ולדאוג לי. אני רוצה שהברכה שהוא מריק עלינו בלי די תוביל אותי לחיים שיש בהם יותר אמונה בו, יותר שִמחה – זה כנראה יהווה את התודה נטולת המידה שמגיעה לו מאיתנו, שתשַמח אותו באמת.
תוך כדי עבודה על הטור הזה, בין כתיבת פִּסקה למשנהָ, אני רואה את תמונת שולחן העבודה שלי. הלב מתמלא בהודיה על המתנות האינסופיות שאני רואה בה: בעלי – הזכייה שלי, ושלושת המתוקים משמחֵי הלב שלנו, כ"י. ואני מוצאת את עצמי אומרת לה' "תודה, תודה, תודה", ויחד עם התרחבות הלב מזהה במקביל גם את הלחץ: אני לא באמת יכולה להודות לו על גודל הטוּב שהוא מרעיף עליי!
ונזכרת: אבא שלי פשוט ישמח שאשמח. שארגיש אותו איתי. שאאמין שהמבט שלו טוב אליי. שאעבוד אותו בשמחה ובטוב לבב מרוב כול.
