השבוע נפרד ממך יוסף, דיו על קלף יספר עוד מספר מילים עליך, ועל כל הדור ההוא.
אני מדמיינת את עצמי ליד ציון קברך יחד עם כל זקופי הקומה, כוספי ארץ חמדה.
בכניסה הכיפה מזכירה לי את קבר רחל, כאילו במתכוון, לבקש שנזכור אותה כאן, לבקש שנזכור אותך שם.
חושבת לעצמי שבזכותך זכו ישראל לרדת למצרים בכבוד ובזכותה זכינו אחרי אלפי שנים, לחזור.
בחלומי אני מניחה יד על הפרוכת החדשה המונחת על האבן, פרוכת שטוו לכבודך אימהות של תקווה,
שנתיים עמלו בחכמת כפיהן, צרפו כמיהה לכמיהה, רקמה לרקמה.
בחלומי אני נמצאת שם איתך בעמק דותן, מבטיחה שאתה לא לבד, מקוטר מור ולבונה גם באורחת ישמעאלים, מספרת שבזכותך גם בני בנים יעלו מן הבור, זקופים.
הייתי עומדת איתך שם בבית השר, רואה אמונה, שם ה' שגור על שפתיים, מזמן השגחה, לראות בחוש סייעתא דשמיא.
הייתי לומדת שמירת העיניים, מלחמה, מתבוננת במתח גם אם אני יודעת את הסוף, איך מתהווה הצדיק, איך מתהווה לה ברכה, בדבר הנסתר, הסמוי מן העין, בזכותך.
הייתי לוחשת לך בסוד שנתת כוח לעוד אלפי דורות לשמור ברית עולם, גם כשאין דמות דיוקן שתזכיר, מאין באו ולאן הם הולכים.
ובעומק הבור הייתי סופרת מילותיך כמונה מעות, מספרת שגם כאן לימדת דורות על שקר החריצות על הדיוק בין אמונה להשתדלות.
הייתי זוקפת קומה עם כל בגד מלכות שהלבישו אותך, מזכירה עוד לימוד שלמדתי ממך, יש שכר לפעולתך גם אחרי שנים, יש תכלית לכל המאורעות גם אם לא תמיד רואים.
הייתי לומדת כוחה של סליחה, את הכוח לבטל את הכל מול האמונה כי שלחני אלוקים למחייה.
הייתי מחסירה פעימה, בוכה עם אביך הקדוש ועם האחים, קצת כמו שבכינו בשמחת תורה לפני כמה חודשים, הייתי מספרת לכם איך קראו אבות על שוב הבנים: 'שמע ישראל'.
אז הייתי חוזרת לציון קברך ורגע לפני שיצא אחרון האוטובוסים, הייתי מניחה את ידי על פרוכת הזכות ומבקשת מלפני מלך מלכי המלכים, שבזכות יוסף הצדיק, אפרים ומנשה ימלא ה' משאלותינו לטובה, שנזכה מכוחו של צדיק לעמוד בניסיונות, להפוך ים ליבשה, שנזכה לצניעות, שלא תשלוט בנו עינא בישא.
שנזכה לשוב לכל מרחבי ארץ חמדה,
ובזכות אבות תושיע בנים ולא יזכרו עוד שמות בני ישראל הבאים מצרימה,
ולציון יאמר איש ואיש יולד בה.
