בכל יום, אם מתאפשר לי, אני מנסה לתת לעצמי לנוח קצת בין תחילת היום לבין סופו, כלומר לסגור תריסים ולנמנם צהריים, להפריד בין בוקר לערב, בין נמרצוּת להרהורים. אלא שבזמן האחרון, בכל יום ויום אני קמה אחרי עשר דקות בלבד, בתחושה ריקנית ומרה כל כך, כשהסרעפת שלי שורפת, פיזית ממש, מתחושה של חוסר מקום. כל הדברים בחיים מתקדמים קדימה ברוך ה', ורק הקימה הזאת עשר דקות בלבד אחרי שכיביתי כדי להתחיל מחדש טוב יותר, פשוט מכריעה אותי.
אז ביקשתי עצה מחברה, והיא הציעה שאעשה משהו שאני ממילא כבר מקיימת – לצאת אחר הצהריים, באור אחרון, לטיול. אלא שהיא חידשה לי: אל תטיילי רק עם הרגליים, תטיילי גם עם העיניים. תתחילי לראות מה קורה סביבך.
קוצים שהופכים לפרח
אז יצאתי לטייל באור אחרון ממש. השארתי עבודה דחופה שהמתינה לי על המחשב, הפעלתי מוזיקה בטלפון, פקחתי עיניים ופתאום ראיתי את מה שכבר שכחתי לראות. ראיתי צבר קוצני שמצמיח פרחים צבעוניים. ראיתי את כל הנוף נפרש מולי החל ממערב, מקום שקיעת השמש, דרך העצים על הגבעה שמעליה מתנשא הגלבוע, ועד למזרח והרי ירדן הכחולים־סגולים על כל אורותיהם הנדלקים בערב. יופי צרוף מאופק ועד אופק. והוא נעשה כל כך שגור בעיניי. חשבתי לעצמי: אדם שיבוא לכאן מנוף אחר, לא ידע את נפשו מרוב יופי. וזה לא הגיוני, כך המשכתי לחשוב, זה לא הגיוני שאני מואסת בכל היופי שיש לי, כשאני משוועת שתיפתח אפשרות למשהו חדש. ימימה אומרת שאין תיקון שבא בדחייה למה שיש. כלומר אין מעבר לנוף חדש ובניית בית ונטיעת עצים בגינה, גם כשהם משאת נפשי, אם הם באים במיאוס לעצים שיש סביבי, כאילו היו קני סוף על גדות בִּיצה טובענית. אין תיקון שבא כשאני לא פוקחת עיניים ומברכת את אלוקים על הבריאה הזו, ששכחתי ליהנות ממנה כל כך, כי אימצתי את העיניים להשקיף ולחפש באופק נוף אחר.
אני יודעת בדיוק למה מר וריק לי כשאני קמה מוקדם מדי בצהריים. זה הפחד מאחר הצהריים ומהערב אם הם לא יטמנו בחובם אופציה לחיים אחרים ממה שיש לי כרגע. כל משימה בעבודה נראית כמו הר כשאני רוצה להיות במקום אחר. כל פרח נראה קוצני.
ראיתי בטיול ההוא שיבולים צהובות שהתרוקנו מגרעינים, ראיתי צמח סגול מטפס, ראיתי עננים בכל הצורות, ראיתי שמים ורודים הופכים לכחול עמוק. בירכתי בלבי את כל אלה. בירכתי את עיניי הרואות. ראיתי בטיול ההוא את הנעליים שלי כובשות את כביש המערכת בסיבובים אינסופיים, כל התקופה האחרונה, כל השנים האחרונות, כל החיים, סובבות שוב ושוב עד שיפלו החומות. ובינתיים, כמה יפה האבן. כמה יפים השמים. כמה יפה האוויר.
להגיע אל קו ההתחלה
ימימה אומרת: תחיי את קיומך. אדם יכול להעביר שנים ארוכות, ארוכות, כל כך ארוכות בציפייה, ולא לחיות את הקיום של עצמו, ולא להגיע עם הקיום עצמו אל קו ההתחלה ואל העץ שרוצה לטעת בגינת ביתו הנבנה ברחמים גדולים.
תחיי את קיומך. איך נתתי לציפייה לגנוב אותי מהמציאות שבה אני חיה. איך לא שמתי לב לנוף. איך לא שמתי לב מי אני וכמה מתנות אצורות בי. ואיך לא העליתי על דעתי כמה שזה לא הגיוני להשליך הכול מנגד רק בשביל שיפתח השער. למה עם איזה מפתח חשבתי להגיע, עם המפתח שאין?
חזרתי הביתה עם תוספת כוח. סיימתי את העבודה שנשארה לי תוך ארבע דקות.
