אם הייתם מתבקשים לתת שֵם לגישת החינוך שלכם – איך היא הייתה נקראת?

לאחרונה צפיתי מרותקת בתוכנית 'מבחן ההורים הגדול', שבה שמונה זוגות הורים בעלי שיטות חינוך מוגדרות מקבלים אתגרים משפחתיים על ידי אנשי מקצוע, ובסוף בוחרים את המשפחה שהכי התחברו לשיטתה.

צפייה קצרה מספיקה כדי לחלק את הנוכחים לשתי קבוצות: באחת השיטות הרכות ובשנייה השיטות הקשוחות, ואכן יש חלוקה יחסית קבועה שבה אותם זוגות מצדדים באותן שיטות.

אני לא מצאתי את עצמי באחת מהן – לפעמים היה לי ברור שהרכּים צודקים, ולפעמים הייתי בטוחה שהצדק עם הקשוחים.

באחת המשימות התבקשו ההורים לומר לילדם לא לגעת בקערות הממתקים כשייעדרו. במשפחה מהקצה ה'רך' רואים איך הילדים מנשנשים ומלקקים מכל הבא ליד, כמעט ללא עכבות. כשאִמם צופה אחר כך בסרטון היא "מתמוגגת, נמסה… הם קשובים לצורך שלהם באותו רגע. מה גם שמדובר בכימיה – ממתקים זה ממכר, הם ילדים וזה סוכר. איזושהי חמלה…"

חלק מהילדים בחינוך ה'רך' ויתרו כמעט מיד גם על אתגרים אחרים שקיבלו, וההורים אפילו לא ניסו לעודד אותם לנסות. כשהטיחו בהם חוצפות ועלבונות – ההורים לא ראו בכך כל בעיה, ואף שמחו שהילד מבטא את עצמו.

בהתייחסות הרכה הזאת לא מצאתי את עצמי. בעיניי היא זעקה: חוסר אמון!

נכון, הם ילדים, אבל יש להם כוחות! למה אתם לא מאמינים שהם מסוגלים להיות גיבורים ולעמוד בפיתוי, למצוא בתוכם את היכולות להציב לעצמם גבול? למה אתם לא סומכים עליהם שיגידו את אשר על לבם אך גם יצליחו לעשות זאת באופן מכבד?

במשימה אחרת, ניצב לפני הילד קיר טיפוס. במשפחה הנמצאת בקצה ה'קשוח' ההורים ניסו בכל כוחם לגרום לקטנצ'יק שלהם להמשיך, גם כשהודיע שהוא מפחד, טִלטל את ראשו לאות 'לאו' וניסה להבהיר שמספיק לו; מהרגע הראשון הוריו אחזו בגופו וממש דחפו כלפי מעלה: "אתה מטפס עכשיו, קום. רצית לטפס? לעבודה, קדימה. לא לפחד, כמו גיבור"…

חלק מההורים בצד הקשוח הרגישו צורך לנווט את ילדיהם באופן מוחלט גם בבחירות שהיו אמורות להיות כיפיות, וגם כשהילדים קיבלו כסף לבזבוזים – הם לא הניחו להם לבחור בובה זולה כי זה מטופש וילדותי.

בהתייחסות הקשוחה הזאת לא מצאתי את עצמי. בעיניי היא זעקה: חוסר אמון!

נכון, עכשיו הילד מפחד ורוצה להפסיק, אבל הרצון לִגדול קיים גם אצלו! למה אתם בטוחים שאם לא תדחפו אותו בכוח – הוא יישאר בַּמקום לעד? למה אתם חושבים שאין לו באופן טבעי היצר ללמוד, להתגבר, להיות כמה שיותר טוב? למה אתם לא סומכים עליו שבהמשך גם הוא יעדיף סֵפר על פני בובה זולה?

חוסר אמון, חוסר אמון… איך יכול להיות שמאחורי שתי גישות הפוכות לחלוטין עומדת בדיוק אותה נקודה?

כי אמון, ממש כמו אמונה, מורכב משתי כנפיים: אהבה ויראה.

בהורֵי ה'אהבה' יש אמון מרגש בְּטוּב הילד כפי שהוא, הם בוטחים בו שיגיע גם אם לא יורו לו – אבל הם עלולים להיות חסרים אמון ביכולות שלו, בכלים שבידיו;

בהורֵי ה'יראה' יש אמון מרשים ביכולות של הילד, הם בוטחים בו שיצליח גם אם כרגע נראה שאינו יכול – אבל הם עלולים להיות חסרים אמון בַּטוּב המולד שלו, באור הממלא את הכלים.

מצד האמת, אני בטוחה שהורי ה'אהבה' צודקים; מעצם היותנו חלק א-לוה ממעל אנחנו בהחלט מסוגלים להגיע לַטוב המדויק בכוחות עצמנו. זה דורש ניסוי ותעייה, לימוד והיכשלות וקימה, אבל בַּסוף זה יקרה – לעתיד לבוא באמת לא נצטרך מצוות (ציוויים חיצוניים), כי נהיה כל כך מדויקים שבעצמנו נבחר בטוב (כמו שהיום אין צורך לצוות אותנו לנשום או לאכול). אבל אנחנו עדיין לא אברהם אבינו, שכליותיו נעשו לו כשני רבנים, ולכן זה ייקח לנו זמן. המ-ון זמן. אם אחרי שקיבלנו מצוות אנחנו מתברברים כבר יותר מ-3,000 שנה, אמנם מתקדמים אבל לאט ובהרבה סבל – מה היה קורה אם ה' היה נותן לנו לגלות הכול בעצמנו…?

כשיש לנו רצון לדייק את התזונה שלנו – אנו פונים למומחה בתחום. אנחנו יכולים ללמוד את הגוף שלנו לבד ואין לי ספק שבסוף באמת נגיע לתזונה המנצחת (אם לא בגלגול הזה – בגלגול הבא), אבל קצת חבל שנמות באמצע… יש לנו כלים להתחיל את המסע בנקודה פחות רחוקה מהיעד, יהיה חכם להשתמש בהם.

ולכן, כל עוד אנחנו חיים בעולם הזה, אני לא רוצה להשתייך לקבוצת ההורים הרכּים, וגם לא לקבוצת ההורים הקשוחים. אני מקווה שיהא חלקי עם קבוצת ההורים המאמינים.

כי כמו שבטח כבר ניחשתם, שְמה של השיטה שבמסגרתה (לא) נשתתף בתוכנית 'מבחן ההורים הגדול' הוא:

אהבה+יראה = אֵמון.

זה, בעזרת ה', מה שאני רוצה לתת לילדים שלי. מאז אותה פעם שבה הבנתי זאת, לשם אני משתדלת לכַוון. אבל לא מדובר פה בּעֵזר רק ל'עשה טוב', אלא הרבה פעמים ל'סור מרע' – פעם אחר פעם אני מגלה: כל אי-דיוק שלי כלפי הילדים (ולא רק) נובע איכשהו מחוסר אמון. או חוסר אמון ביכולות של הילד, או בַּטוּב הבלתי-תלוי שלו, או בכלל חוסר אמון בי כאמא…

לא אשכח איך לפני כמה שנים ישבתי עם עצמי להבין למה תהליך הגמילה של הבת קשה כל כך, כשמגיל צעיר נראה שהיא בשלה. פתאום זיהיתי שבפנים, ברור לי שהרבה יותר כיף לה בְּטיטול, ואז קלטתי – חסר לי אמון בַּ'טוּב' שלה, ברצון הפנימי שלה להיות גדולה בדיוק כמו מבוגר. ובו-ביום, אחרי תקופה מייגעת ובלי שינוי ישיר מולה, הייתה מצִדה פריצת דרך בגמילה.

אז מה המתכון? זה בדיוק הקטע, שאין; כל החיים נצטרך לאזן ולדייק את עצמנו, שובָשוב, ולזהות איפה נמצאת הפעם נקודת האיחוד בין האהבה ליראה. אבל לפחות שני המִצרכים מופיעים לנו ברשימה.

אני רוצָה בעזרת ה' לזכור, בכל אתגר עתידי עם הילדים, את מבחן ההורים הגדול:

איזה חוסר-אמון יושב לי מתחת התחושה הקשה, ובמה אני רוצה להשקות אותנו הפעם – ביראה או באהבה?