"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף".
קריעת ים סוף עצמה, מה קשה בה?! וכי איזה הבדל בקושי יש לקדוש ברוך הוא בין לקרוע את הים ובין להעמידו במקומו, הרי גם זה נס! נראה שהקושי בקריעת ים סוף הוא לא מצד הקדוש ברוך הוא אלא מצד האדם.
כמו שבקריעת ים סוף, הים לא נבקע עד שבני ישראל האמינו שהים ייבקע, עד שנחשון בן עמינדב קפץ למים והמים הגיעו עד צווארו, כך אצלנו. "מה תצעק אלי?! דבר אל בני ישראל ויסעו". הקושי הגדול הוא, שקריעת ים סוף מותנית באמונה ובמעשה של בני ישראל.
אז אחרי חמש עשרה שנים של אימון במעבר מרווקות לנישואין, אני יכולה לומר קודם כל כי הכאב בתחום עצום. למי שלא חווה, קשה להבין את המקום הזה עד ששומעים ממש לפרטים על התחושות וההתמודדויות היומיומיות. קריעה.
עוד אני יכולה לספר כי השמחה שיש כאשר דברים נפתחים, בירורים נעשים, האהבה העצמית גדלה, האמונה ש'זה יכול לקרות לי' מגיעה, שמגיע לי טוב, שהאיש שלי קיים – היא המביאה להקמת בית, סוף טוב שכולו התחלה. ים סוף.
ראיתי בנות שהרצון שלהן להתחתן לא נקי. כלומר, רוצה אבל רוצה גם דברים סותרים. או רוצה אבל מפחדת מאוד שזה יקרה. רוצה אבל לא עכשיו. או לא רוצה. או יותר מדויק – רוצה לרצות להתחתן.
יש כאלו שמקנן בלבן פחד – משפטים פנימיים שאומרים: להתחתן זה להתמסר ברמה שאין לך חיים יותר. מהרגע בו את נשואה את חייבת להיות בדיוק מה שבעלך רוצה, או אין חופש, אי אפשר לעשות יותר מה שבא לך מתי שבא לך; בנות שמפחדות מעימות או מדעות שונות, ואז מפחדות להתחתן כי זה ממש לחיות עם עוד משהו, שוודאי שיהיו לו גם דעות שונות, ואז מה? שמעתי גם משפטים שיש לבנות על גברים, מהם, מיהם ועוד…
ראיתי בנות שרוצות, אבל לא יודעות להתנהל בקשר – לומר מה מפריע להן בצורה שתתקבל על לב השומע. להיות גמישות ולדעת לשמוע ולקבל גם את רצונו של האחר, לספר על עצמן עם קצת יותר עומק, וכאלו שמפחדות שיכירו אותן באמת ומשם מגיעה סגירות כזו שלא נותנת לדברים לעלות שלב.
ויש את אלו שיודעות את כל סודות היחסים… ורוצות ממש, רוצות רק את מה שהן רוצות, שלפעמים אינו מתאים להן. כמו כאלו שמחפשות אצל האחר את התכונות שלהן, דבר שעלול לייצר בלגן לא קטן (כמו שניים שחייבים שהכל ילך כמו שהם רוצים, שניים שקטים מאוד מאוד… שני 'בולדוזרים', מקימי פרויקטים מטורפים שמרב עיסוקים אין לשניהם זמן לבנות משהו ביחד…).
ראיתי בנות שיצאו מקשרים לא בריאים עם חברות, כאלו שלקחו את כל המקום שבלב.
ראיתי בנות מרָצות שלא ידעו להביא את עצמן לקשר, רק ניסו להיות מה שהשני רצה לפי מיטב הבנתן. בנות שכל מה שהן חיפשו זה מישהו שאבאמא שלהן וגם סבתא שלהן ישמחו ויתגאו שתביא (שזה חשוב) אבל לא ידעו כלל מה הן רוצות לעצמן.
ואני חייבת לומר שראיתי גם בנות שכמו לכולן (גם לנשואות שבנו) יש להן גם על מה לעבוד, אבל לא משהו שקשור בהכרח לזוגיות. ובאמת שאמרתי להן שלפעמים ה' מסיבותיו הוא, מוליך את האדם לאן שעליו להגיע.
ראיתי גם בנות שאמרו לי בדיעבד, לאחר שהבחור סוף סוף מצא אותן, שהוא היה צריך לעבור לא מעט דברים בדרך. והיא, בלא ידיעתה, פשוט חיכתה לו (מכאן שצריך להתפלל גם על הצד השני בתפילותינו).
והדבר הכי משמח שראיתי במהלך השנים הוא – חתונות. חתונות של כאלו וכאלו, חתונות יהודיות, כאלו שממשיכות מסורת של העם הכי עתיק בעולם, ועם זאת הכי חדשני וסטארטפיסטי. חתונות שבהן הכלה מכוסה, כמו הכוהנים, בשל האור העצום השורה עליה, חתונות בהן החתן שובר כוס ונשבע, שבועה עתיקה, ומתחייב להוקיר ולייחד את אשתו. חתונות בהן הכלה מאושרת ומרגישה שהאחד שלה הוא האיש הכי מקסים בתבל. חתונות בהן זכיתי לברכה מכלה יהודייה שידעתי מעט מקריעת הים סוף שלה, ושעכשיו אני זוכה להיות איתה בשירתה.