ב פעם הראשונה בה הוזעק הבדחן הרשל'ה לביתו של ר' ברוך ממז'יבוז', נאמר לו כי עצבות גדולה אחזה בצדיק. הרשל'ה נטל עמו נר שעווה גדול ונוצה של בדיקת חמץ והחל ללכת על ברכיו אנה ואנה בחדר בו למד ר' ברוך. אחרי דקות ארוכות הבחין בו ר' ברוך ושאל אותו מה הוא מחפש, השיב לו הרשל'ה כי שמע שפניו של הרבי נפלו והוא בא לקיים מצוות השבת אבדה ולמצוא אותם…
מאז ראשית ימי תנועת החסידות, פעלו בחצרות הצדיקים בדחנים שתפקידם היה לשמח את הצדיקים בעיתות השמחה, כמו גם בשעות של צער והסתלקות המוחין. המפורסם שבהם היה הרשל'ה, הבדחן בחצרו של ר' ברוך ממזי'בוז, נכדו של הבעל שם טוב. במסורת החסידית יודעים להצביע על מספר סיפורים מדויקים ו'וורטים' שאמר הרשל'ה לרבו, שהיה ידוע כ'בעל בכי' גדול.
באחת מנסיעותיהם המשותפות התארח ר' ברוך ממז'יבוז' בביתו של חסיד עשיר ששמח לארח את נכדו של הבעש"ט. אחד מנכדי הגביר בכה ממושכות לאורך הלילה, ובבוקר שאל הרבי מי הילד שבכה. הרשל'ה השיב, כי היה זהו נכדו של העשיר, "וכידוע לכם, נכדים מרבים לבכות"…
בדחני הדורות הקודמים היו חסידים נאמנים, אך גם ידעו לומר לרבי דברים מושחזים, שאף אחד אחר לא העז לומר. ר' מרדכי ראקובער היה הבדחן של החוזה מלובלין. בראש השנה הוא חסם את דרכו של רבו הקדוש, ושאל אותו: "מה יתקע רבנו"? השיב לו החוזה בשאלה: "מה רצונך שאתקע"? והוא השיב: "תתקע חביות גדולות מלאות דינרי זהב לישראל". פעם שאל החוזה את הבדחן: "מה העולם בשוק אומרים עלי"? "בעוונותינו הרבים אומרים שהרבי הוא הצדיק" השיב הבדחן בזריזות לחוזה, שהתפלא מדוע הוא אומר "בעוונותינו הרבים". הבדחן המשיך: "כל היום אינך עושה דבר, רק לומד ומתפלל ועובד את ה'. מצד האמת, כל יהודי היה צריך לנהוג כך, אלא שבעוונותינו אנו עושים עברות – ולכן הרבי הוא הצדיק"…
גם ר' שמואל מונקיס, אחד מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן היה ידוע בדבריו החדים. זמן קצר לפני שהאדמו"ר הזקן נאסר, הוא שח לר' שמואל כי רוצים לאסרו. ר' שמואל ענה לו: "נו, אז מה? אם הנכם רבי – שום כדור לא יפגע בכם, ואם לאו – ראויים אתם לכך, שכן באיזה זכות אתם נוטלים מאלפי יהודים כל כך הרבה חיות בגשמיות"?
דמותו של הרשל'ה, ששמו המלא היה ר' צבי הירש מאוסטורפולי, היתה אמיתית לגמרי אך עם השנים נקשרו בה עוד תילי תילים של בדיחות וחידודים ממקורות שונים ומשונים. ואם צדיקים במיתתם קרויים חיים, כנראה שהדבר אמור גם על בדחני הצדיקים. כך קרה שלפני כ-15 שנה הוצבה בחצר ציונו של הבעל שם טוב בעיר מזי'בוז שבאוקראינה מצבה חדשה ומפוארת שעליה נכתב כי תחתיה נטמן הרב הקדוש רבי צבי מאוסטרופולי, אשר חי בגליציה בדור השלישי לחסידות. בין אם הזיהוי נכון וגם אם לאו, אין מי שלא חייך לשמע הידיעה, שנדמה כי זוהי לעת עתה, הבדיחה האחרונה של הבדחן האלמותי.
חייבים לעשות הרבה שיעורי בית
על אף שתופעת הבדחנים חוגגת כבר מאות שנים, לא נראה שהיא הולכת לשום מקום. להפך, היא הולכת וצוברת תאוצה, פנים חדשות והברקות המתאימות לעידן המודרני שלנו.
הרב שי שלוס, לומד בשעות היום בכולל של חסידי סטוצי'ן ובשעות הלילה יוצא לשמח חתן וכלה כבדחן וגראמער (חורז) בחתונות. תפקיד הבדחן משלב בדרך כלל דברי חידוד ובדיחות, אך גם פנים נוספות יש לו, של דברי התעוררות, מוסר וחידושי תורה שנאמרים בחרוזים, כל בדחן ככשרונו וידיעותיו, וגם בקיאות מסוימת ב'פרק שירה' לא תזיק. הגראמער מתחיל לעבוד לקראת ה'מצווה טאנץ', שנערך בדרך כלל לקראת סוף החתונה אחרי שרוב האורחים הלכו, ובמקום נותרו בעיקר משפחות המחותנים.
הרב שלוס, בשנות הארבעים לחייו, מספר כי סטוצ'ין היא חסידות גאליציאנית קטנה מענף חסידות רופשיץ' – שמייסד החסידות, רבי נפתלי מרופשיץ', היה נוהג לשמש כבדחן אף הוא בעצמו בימי צעירותו. עובדה זו מוזכרת מספר פעמים בספרו הגדול "זרע קודש", בו הוא מביא מספר חידושים אותם אמר כאשר היה בדחן.
"להיות בדחן זה עסק שלם. יש כאלה שנולדים עם זה, ויש כאלה שלומדים את זה – כמו כל מקצוע, אבל זה לא 'נדבק' על מי שאין לו את זה טבעי", הוא אומר במבטא ירושלמי עסיסי. ענין הבדחנות בשמחת חתן וכלה הוא קדוש וחשוב. הגמרא מספרת על תנאים שהיו רוקדים ומשמחים חתן וכלה, ושהפליגו בחשיבותה של שמחה עילאית זו, מעין שמחה של מעלה. ידועה הגמרא המפורסמת בכתובות (ט"ז, ע"ב) המתארת את רבי יהודה בר אילעי שהיה לוקח ענף של הדס, רוקד איתו לפני הכלה ואומר "כלה נאה וחסודה". בהמשך אותה גמרא מובא סיפורו של רב שמואל בר יצחק שהיה רוקד לפני הכלות עם שלושה ענפי הדסים באופן שהיה נראה לא מספיק מכובד, ורבי זירא טען כנגדו שהוא מבייש את התורה ואת תלמידי החכמים במעשיו. כשנפטר רב שמואל הפריד עמוד של אש בין מיטתו למלווים. רב שמואל בר יצחק זכה למעלת הצדיק הזו, דווקא בזכות ה'שטויות' שעשה בחתונות לכבוד שמחתם של החתן הכלה.
ר' זושא מאניפולי, אחיו של רבי אלימלך, היה ידוע אף הוא במאמציו לשמח חתנים וכלות, ומסופר עליו שרקד לפני כלה עד כלות הנפש, 'כלה זו היא שכינתא'. מרוב דביקות הוא המשיך לשיר ולרקוד שלושה ימים רצופים עד שהתעורר מהדבקות ומצא את עצמו בתוך היער כשהוא רעב וצמא.
חתן בוכה וצוחק
"גם אצל הרבנים הגאונים של הליטאים משמחים חתן וכלה, אבל הם לוקחים את זה יותר כמצווה של בין אדם לחברו. אם שמחת חתן וכלה זה עניין של 'בין אדם לחברו', אז מובן למה אסור לעשות תערובת וקלות דעת", מסביר שלוס. "לעומת זה, אצל החסידים שנוהגים לקיים את ה'מצוה טאנץ', לקחו את זה למקום הרבה יותר רחוק ועמוק – שכאשר רוקדים לפני הכלה, רוקדים לפני השכינה. מתייחסים לזה כעניינים של בין אדם למקום, וזה מעמד של התעוררות ודביקות. באחת החתונות שבהן הייתי, היה מחותן אחד חסידי והשני היה משגיח בישיבת חברון הליטאית. אחרי החתונה ניגש אלי אותו משגיח ואמר: אם הייתי יודע שמדובר במעמד כזה של דבקות וקדושה, מעולם לא הייתי מתנגד לזה".
הגראמערס זו אמנות של ממש, כך מסתבר, וגם לא מעט השקעה. "הגראמער צריך לעשות קצת שיעורי בית לפני החתונה ומברר על השושלת של שתי המשפחות", מספר הרב שלוס. "איסוף החומר זו עבודה שנמשכת לפעמים כמה ימים, אבל גם צריך להכין בדיחות – כי כשיש כאלה ששמעו אותך כבר שלוש או ארבע פעמים זו כבר בעיה. אז לוקחים בדיחות מן הגורן ומן היקב ובעיקר עם סייעתא דשמיא. הגראמר כותב או מאלתר חרוזים על המשפחה, מזכיר את הנשמות של הדורות הקודמים שבאות להשתתף בשמחה וכדומה. יש כאלה, כמו בחסידות סלונים וקרלין, שרוצים רק ניגונים ודברי התעוררות, ויש כאלה שאוהבים שמשלבים קצת בדיחות בענייני חתונה על החם והחמות ומה שביניהם, או להזכיר כל מיני עובדות חשובות על החיים, כמו זו שלאשה יש שני תפקידים – להרגיע את בעלה כשהוא עצבני ולעצבן אותו כשהוא רגוע", הוא מחייך.
"כמובן שלא מדובר בלילה של בילוי" הוא מדגיש. "צריך לקחת את זה למקום הנכון של הדברים. הבדחנות היא לא איזשהו שחרור ללחץ של ארגון החתונה או לרצינות של החופה. זה נעשה כדי לרומם, והצחוק נועד כדי לפתוח את הלב. מתי שהלב כבר פתוח אפשר לעלות עוד יותר גבוה. יש וורט מאוד חזק של רבי נפתלי מרופשיץ שאני משתדל ללכת איתו גם כן. הוא היה אומר שהוא לא הולך לחופה לפני שהחתן בכה, והוא לא חוזר הביתה לפני שהחתן צחק. אחד בלי השני אי אפשר, וזה בעצם עיקר העניין".