אביתר בנאי: שלום לכולם. נדבר הערב על קודש וחול – מה קורה ביניהם, מה היחסים ביניהם. אני חווה את הקוטביות הזו גם ביום־יום שלי, והיא מעוררת בי תפילה ושירה אבל גם בכי ותדהמה לגודל החיבור הבלתי אפשרי הזה שצריך לחיות בו – להיות בבית המדרש בבוקר ולהופיע ב'ברבי' בערב. רבים שיתפעלו מהחיבור הזה, ויש מי שיחשוב שיש בו חסרונות גדולים מדי.
אני רוצה להפנות את השאלה הראשונה אליך, הרב יהושע. במוצאי שבת אנחנו מבדילים בין קודש לחול. מה התפקיד של ההבדלה הזו, למה צריך אותה? והאם למרות ההבדלה צריכה להיות גם שאיפה לחיבור ביניהם, או שההבדלה היא התכלית?
כשחזרתי בתשובה, עשיתי מין תנועה חריפה כזו של התכנסות פנימה, ושם אמרו לי להפסיק להופיע. כי כשאני מופיע אני יוצר גשר, וגשר זה דבר מסוכן שאפשר ללכת עליו לשני הכיוונים – משם לפה, אבל גם מפה לשם. האם הגשר הזה הוא דבר שיש לפוצצו, או שיש לחול תפקיד בחיים שלנו?
הרב יהושע שפירא: אם צריך הבדלה, סימן שהנטייה הפשוטה היא לטשטש. המושגים של הקודש לא טבועים בנו בפשטות. המראה החיצוני של העולם לא מראה את מעלתו האמיתית של הקודש, וגם אחרי שאנחנו אומרים 'המבדיל' אינספור פעמים, אנחנו עדיין לא יכולים באמת לראות את הקודש. אנחנו חיים בעולם אחר. כי מהו הקודש? העולם הזה הוא רק נטיף. יש בו הגדרות, מגבלות, יש בו סבל וכאב. אבל מניין הוא בא? הוא בא ממקום שכולו טוב עליון ללא שום גבול וללא שום מעצור.
רק מפני עצה עליונה ונשגבה, אותו טוב עליון ביקש לעשות עולם עם כל כך הרבה צער, כאב וגבולות. אבל פה אנחנו רואים רק את השטח החיצוני ושוכחים את הטוב העליון, אותו אור שלמעלה מכל גבול וגדר. ולכן גם אם נגלה איזה סימן שלו בתוך גדרי העולם הזה, מיד נחיל עליו את השם של המוכר והידוע, הפשוט והנראה לעין. כדי להיזכר מהו באמת טוב אלוקי שלמעלה מכל גדר, אנחנו צריכים כל הזמן לשנן לעצמנו את ההבדלה בין קודש לחול. בין אותה אמת שבמעמקי העולם הזה תמיד מנצנצת, אבל לא מצליחה לצאת אף פעם לגמרי החוצה, לבין החוץ שכל כך תופס את העין ואת הלב.
ויחד עם זאת אסור לשכוח שהחוץ גם הוא נעשה בכוונה. העולם הזה הוא כלי לעולם הבא. רבותינו אומרים שהעולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין. יש פרוזדורים שמובילים למבואות אפלים ולעולם לא רואים אור אמיתי, והעולם הזה הוא פרוזדור שיש לו ערך.
לפני שנים רבות כתב הסופר אז"ר, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, מאמר מעניין מאוד שפורסם בזמנו בעיתון רציני. המאמר עוסק בספרות עברית, וכותב המאמר די מכסח אותה – הוא אומר שהיא מזיקה מאוד, שיש בה בעיות גדולות, וגם הדברים הטובים שנמצאים בה לא מגיעים לקרסוליים של הספרות הגויית. העניין הוא שהעיתון פרסם תגובה למאמר מאת הרב קוק.
זו תגובה מדהימה. הרב עונה לו: קשה לי להאמין שדברים תלושים כאלו כתב אדם משובח שכמוך. אני לא יכול לתלות את זה אלא בדבר אחד, והוא – טומאת גלות רצוצה שעודנה מפרכסת בתוך נשמתך. בתלמוד הירושלמי כתוב שצרכי ציבור עומדים במעלה אחת עם לימוד התורה, ומה הם 'צרכי ציבור'? רק עניינים גשמיים כמו כבישים וצינורות? לא, גם ענייני הרוח. כמובן שצריך לבקר את הנבלה והתועבה שבספרות, אבל יש הבדל בין חול לטומאה. זה לא אותו דבר. לטומאה אסור להניח שום מקום, אבל חול הוא חלק מבניין האומה. אדם מורכב מגוף פיזי ונשמה אלוקית, אבל זקוק גם לנפש טבעית, אומה שלמה בוודאי צריכה את כל העושר של החול בטהרתו. אבל, וכאן אנחנו חוזרים לרישא, 'המבדיל בין קודש לחול' זה היסוד של הכל. הפרוזדור צריך להיות נאה ומתוקן, אבל הוא צריך גם לדעת לאן הוא הולך – אל הטרקלין.

מהגרים בהתנדבות
אביתר: תודה רבה הרב. הרב עופר גיסין, יש סרטון די מוכּר בו אני מראיין את הרב אורי זוהר. הוא בדיוק חגג שמונים שנה, ובסרטון הוא אומר שהוא באמת רק בן ארבעים, כי הוא חזר בתשובה בגיל ארבעים והמחצית הראשונה של חייו לא נחשבת אצלו. אני מרגיש שהאמירה הזו סמלית לדורו. בדור שלו, החוזרים בתשובה היו נשאבים ונעלמים לעולם השחור ההוא, ומאז נעלמו עקבותיהם.
בדור שלי, לפני חמש עשרה שנה בערך, התחיל סוג של שינוי והוא הולך ומתגבר. אנשים חוזרים בתשובה אבל ממשיכים להתקיים בעולמם בדרך כלל, פחות מנסים להשתלב בחברה החרדית ופחות נעלמים. הם עדיין שומרים על המקצוע שלהם ובסך הכל מנהלים חיים די מעורבבים, מפה ומפה. השאלה היא האם בעיניך זה סימן לחולשה, או שזו תופעה חיובית, שמייצגת התגברות והתחזקות של משהו אחר?
הרב עופר גיסין: הסרטון שהזכרת מסמל החלפת משמרות בעולם התשובה. הרב אורי זוהר הוא החוזר בתשובה הכי מפורסם מהדור שלי, לפני ארבעים שנה, והחוזר בתשובה הכי מפורסם של הדור החדש זה כנראה אתה. לדעתי זה שינוי מאוד חיובי. יש שלוש סיבות למה זה צריך להיות כך היום ולא כמו שהיה אז, ב'אור שמח' וכל הישיבות הנפלאות הללו שחינכו לשרוף הכל, לעלות לירושלים ולהשאיר את החיים מאחור.
הסיבה הראשונה היא טכנית: החברה החרדית והדתית הייתה אז יותר פתוחה ונלהבת לקבל בעלי תשובה. היום המצב הפוך לגמרי – מחמת עומס הכמות של בעלי התשובה וכל מה שהם מביאים אתם, החברה הזו פחות נלהבת לקבל את החוזרים בתשובה לתוכה.
הסיבה השנייה גם היא קצת טכנית: גם החוזרים בתשובה בעצמם, חוזרים מסיבות קצת אחרות ממה שהיה אז. באותה תקופה שרחובות ירושלים התחילו להתמלא בחוזרים בתשובה, אלו היו בעיקר אנשים שחיפשו את האמת מתוך אידיאולוגיה מאוד חריפה. מאז התפתחו סיבות רבות ושונות, לא פחות טובות, של אנשים שהחליטו לעשות את המעשה ולחזור בתשובה. אני חושב שרוב האנשים היום, מה שקוראים 'מתחזקים', לא בנויים בכלל ללכת ולהתיישב באיזה בית מדרש ולהקדיש את חייהם לתורה. אז זו עוד סיבה למה לא צריך ולא נכון להשאיר הכל מאחור.
אבל הסיבה השלישית והחשובה מכולן היא מפני שזה לא לפי דעת התורה. לקח שנים לגלות את זה, אבל בסוף זה התברר לנו. הדעה הזו הייתה בכל מיני פינות שלא כולנו נחשפנו אליה. אם זה בתורת הרב קוק, אם בתורת חב"ד ובחסידות בכלל. היו זרמים מסוימים מעולם התורה הליטאי שזכו בזכות הגדולה לעשות פעולות חשובות מאוד בתחילת התשובה, והם הביאו אתם את ה'השקפה' שהייתה מקובלת אצלם במשך דורות, אבל מבלי לעשות שום התאמה לעולמם של בעלי התשובה. השותף שלי, הרב דן טיומקין, הלך ועשה על זה מחקר ודיבר עם גדולי תורה ליטאים רבים ושונים. התברר שבעצם, זו אף פעם לא הייתה ההשקפה.
יש עוד אלמנט חשוב שנטו להתעלם ממנו והוא המבט הסוציולוגי. אחת הטעויות של חוזרים בתשובה, במיוחד בשנים הראשונות, ולצערנו גם הטעות של אלו שקולטים אותם – שהם לא מבינים שחלק נכבד מתהליך החזרה בתשובה הוא לא רק עניין רוחני או דתי. מדובר בשינוי אישי, חברתי ופסיכולוגי עמוק ביותר, שאדם מכניס את עצמו מרצון למעמד של מהגר. הוא מהגר לתוך חברה שונה לחלוטין עם מנטליות שהוא לא מכיר, והוא עושה את זה בהתנדבות.
קשה מאוד לדרוש מבעל תשובה בתחילת הדרך שיבין גם את ההשלכות המשפחתיות, החברתיות והפסיכולוגיות של מה שהוא הולך לעשות, כי הוא עסוק בעניין הרוחני. אבל האנשים שמכוונים אותו ומדריכים אותו צריכים להיות עם אצבע על הדופק.
חבר שלי שאל פעם את הרב משה שפירא זצ"ל, שהיה המשגיח של ישיבת אור שמח לפני ארבעים שנה, אם במקום לשבת בכולל וללמוד, הוא יכול ללכת לעסוק בהחזרה בתשובה. הוא ידע שהרב תומך נלהב בתנועת התשובה, ותיאר לעצמו שהרב יעודד אותו לעשות זאת. אבל הרב אמר לו: "אם אתה הולך לקבל אחריות על מי שאתה מחזיר בתשובה עד שהוא יחתן את הילדים שלו, אז תעשה את זה, ואם לא אז לא". החבר שלי היה קצת המום – אבל למה? והרב אמר לו: "אתה רוצה לזרוק אותו לכלבים כמו שזרקו אותך?"
צריך לקחת בחשבון שבכל העניין הזה של בעלי תשובה – בחמש־עשרה השנים הראשונות הם צריכים הדרכה רבה, ואחרי השנים הללו הם צריכים יד תומכת ומלטפת, מפני שזה בכלל לא פשוט. זו משימה מאוד קשה להפוך למהגר בחברה אחרת, שברוב המקרים לא תמיד מחבקת ומלטפת, ואין מספיק אנשים שעוסקים בנושא הזה.

בנושא העקרוני – התורה אומרת "ואנשי קודש תהיון לי", ויש אמרה חריפה ונפלאה של הרבי מקוצק מה זה להיות אנשי קודש – אתם צריכים שהאנושיות תהיה קדושה, ושהקודש יהיה אנושי. בשני התחומים הללו כולנו צריכים הדרכה מיוחדת במינה מהרבנים ומאנשי הרוח של עם ישראל. כאשר חוזר בתשובה שלומד ושומר מצוות הולך יותר לקטע האנושי של החול, הוא לא יודע איך עושים את זה בקודש. ומצד שני, צריך שהקודש יהיה אנושי, מפני שדרכם של בעלי תשובה היא ללכת אל הקיצוניות. רוב האנשים שמתעסקים עם בעלי תשובה מרגישים שהם כל הזמן צריכים להרגיע אותם, לשים להם בולמי זעזועים. אנחנו צריכים הדרכה איך עושים אנושיות קדושה, וזה לא משנה כרגע אם זה מוזיקה או עיסוק במדע או עיסוק בעניינים חברתיים, ואנחנו צריכים גם הדרכה איך עושים קודש שיהיה אנושי.
בשני התחומים האלו כל תנועת התשובה צריכה לייסד לעצמה מסגרות שבהן ישבו בעלי תשובה וידונו בשני העניינים האלו – מפני שאנחנו הבאנו אתנו סוג של כישורים ומנטאליות, ולפעמים חינוך וידע, שלא קיים בתוך החברה הדתית והחרדית, ויש לנו מה לתת.

כבר בועטים בנו
אביתר: תודה רבה. את השאלה הבאה אני מפנה אליך, הרב עמית. אני לא מכיר את הנתונים הסטטיסטיים, אבל כולנו יודעים שהרבה מן החוזרים בשאלה הם בניהם של חוזרים בתשובה. אז קודם כל – למה?
ועוד שאלה: אני זוכר שבאחד המקרים הכי קיצוניים אמרו לנו, "בשביל מה צריך לקחת את הילדים לים? תמלאו להם את האמבטיה, הם לא יבדילו". איך מפסיקים לפחד לחשוף את הילדים לדברים שהם פשוט טבעיים?

הרב עמית קדם: השאלה למה זה קורה – אני באמת חושב שאין עליה שום תשובה. במובן מסוים אולי אפילו אסור לענות עליה. כל הורה דתי שרואה את הילד שלו מתחיל ללכת לאט לאט לאיבוד, זה כאב שקשה לתת עליו איזושהי תשובה. אבל אצל בעלי התשובה זה אפילו עוד יותר חריף. כי אדם הלך ומסר את החיים שלו, עזב הכל והקדיש את עצמו לה' מתוך אמונה שזו האמת וזה מה שה' רוצה ממנו. הוא עשה הכל על מנת שהילדים האלו יגדלו ויהיו דור חדש של תשובה, של אמונה, של תורת חיים – והם מתפרקים, אחד אחרי השני, וכל כך רבים מהם.
אז מה הקדוש ברוך הוא רוצה, מה הוא עושה פה? הרי היית צריך לפתוח לנו את כל השערים, לפרוס לנו שטיח אדום. 'איזה יופי, חזרתם בתשובה, והולכים להיות לכם הילדים הכי יפים שיכולים להיות'. לראות את הילדים האלו אחר כך ברחובות ובמקומות הכי אפלים שאנחנו ברחנו מהם… אני לא חושב שאפשר לענות על זה. חלק מהעניין זה גם לקבל את חוסר היכולת להבין למה, ולהבין שכנראה זה חלק הכרחי מתהליך הגאולה. יש איזו בדיחה אכזרית ששמעתי, שאחת המזימות של חילונים לחזק את העולם החילוני הייתה להחזיר כמה שיותר אנשים בתשובה, כדי שהבנים שלהם יחזרו בכוחות מחודשים. לצערנו, זה עובד.
כמובן שיש פה שאלה חינוכית, וחלק מההבנה היא שאנחנו צריכים לחנך הורים וילדים ביחד. אדם נורמלי שהולך בדרך מסוימת מגיע לגיל התבגרות, ואז מתחיל לגבש את הזהות שלו. אחר כך הוא מתחתן ומתחיל לגבש את הזוגיות שלו, אחרי זה הוא מוליד ילדים ומגבש את ההורות שלו – יש בזה תהליך כרונולוגי, הגיוני. אבל אצל בעל תשובה הכל משולב זה בזה בצורה בלתי אפשרית. אתה אמור גם לחנך ילדים, גם לבנות זוגיות, תוך כדי שאתה בכלל שואל את עצמך מי אתה. הזהות החילונית שלי התפרקה, מה זה זהות דתית אני גם לא יודע, ואיך מחברים את החילוני לדתי אף אחד לא יכול לענות לי. אין את מי לשאול. אני חושב שזו הסיבה שאנחנו צריכים להוציא רבנים ואנשי חינוך מתוכנו, שמכירים את השטח ומגבשים תשובות לשאלות שאף פעם לא נשאלו. שמענו מהרבה מגדולי הדור שאמרו לנו שאין מסורת כיצד לעבוד עם בעלי תשובה. הם באו ואמרו: תנסו, תעשו ותצליחו, וזאת תהיה המסורת. לכן היצירה החינוכית של בעלי התשובה צריכה להיות חדשה, וכמו בשאר הדברים היא חייבת לשלב מכל העולמות. יש לנו הרבה מה לקחת מהעולם החרדי, מהעולם הדתי־לאומי, מהעולם החילוני. בתור מחנך, אני מביא המון מתוך זה שהייתי מדריך בצופים ומרכז שבט ואחרי זה קצין בצבא – הרבה מהכישורים ההדרכתיים שלי באים מהעולמות האלו, וזה מצוין. לא רק שלא כדאי להפנות לכך עורף אלא להשתמש בזה. אבל איך מחברים את זה לתוך עולם של תורה?
צריך לאבד את הפחד, כי כבר אין לנו מה להפסיד במובן הזה. הניסוי האנושי שעשינו בלהכניס בעלי תשובה למערכות החינוך הקיימות ולחשוב שהם יהיו כמו כולם – נכשל. זה לא הצליח. הם לא מוצאים את עצמם שם. כמובן, תמיד יש יוצאים מן הכלל, אבל סטטיסטית הניסוי נכשל. בהרבה מובנים אנחנו צריכים לפחד מהפחד, במובן שהפחד הוא האויב הכי גדול של תשובה מאהבה. אנחנו צריכים הרבה אומץ – קודם כל, לא לפחד ללמד תורה בלי שום פחד, להאמין בכוח שלה שיכול להלהיב את לבותיהם של הילדים. כי הרבה פעמים כשאנחנו רואים כישלונות חינוכיים אנחנו חושבים שאולי העמסנו יותר מדי. אסור שנוותר על התורה, אבל שנדע לשלב שם הרבה חיים.
השאלה הגדולה היא איך עושים תורה שמתפלשת לתוך כל תחומי החיים? מבחינתי, חול זה לא ספרות ואמנות וגם לא מדע. חול זה כל תחומי החיים שבהם התורה היא לא מוגדרת, שאין בה שולחן ערוך. חול זה עבודת המידות, זה צדק חברתי, זה איך לשמח את האישה ואיך לשמח את עצמך. כל מה שאתה צריך לעשות, לעבוד ולהשיג בזה העולם זו התורה שלך.
רבי נחמן אומר בתורה קפ"ח שמלמדים את התינוק בבטן אמו את החלק שלו בתורה, וממילא את כל מה שעליו לעשות, לעבוד ולהשיג בזה העולם. אז אין משהו שהוא לא תורה, אבל זו תורה שלך, התורה שאתה יודע וצריך לגלות אותה, להיזכר בה מחדש, כי ברגע שנולדת לאוויר העולם "בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה". שכחנו את התורה הזו, ובמובן הזה אין חול, כי חול זה מקום שטרם גילית את התורה ואת הרצון האלוקי שבו.
אני רוצה להאמין שבילדים של בעלי התשובה יש יכולת לקחת את העוצמות הנוראיות של מרד, מהפכה, חיפוש וחברות של ההורים שלהם, ולהכניס אותן לתוך כלים של ילד דתי מבית. הם הדור האמיתי של הגאולה במובן הזה, רק שאנחנו צריכים להיות מספיק אמיצים כדי לתת להם ללמד אותנו איך מייצרים את התרכובת הזו. אם אנחנו לא נעשה את זה הם יבעטו בנו. הם כבר בועטים בנו.
אז תשובה על הכאב ועל חוסר ההבנה מול הקדוש ברוך הוא אין פה, אבל תקווה אמיתית וחלום יש פה. אני חושב שהחלום והיצירה החינוכית האלה רלוונטיים לכל החברה הדתית על כל גווניה.

השאלות נעלמו
אביתר: לא מזמן הרב עמית ואני נסענו להעביר סדנאות יחד בהודו. עברנו ב'מיין בזאר' בדלהי, כנראה המקום הכי משוגע שאפשר להימצא בו, הריח והמגע של הכיסאות שישבנו עליהם זעקו שנלך משם. מקום קשה. עלינו לבית חב"ד ושם ישב הרב עקיבא, השליח, עם הילדים ולמדו שיחה של הרבי מלובביץ'. אני מכיר לא מעט שליחים של חב"ד שמצליחים בתוך המקומות שהם הכי חול לחוות רגשי קדושה עזים. השאלה הבאה היא אל הרב נחמיה. איך אפשר לחיות שנים רבות כל כך בתוך עולמות של חול ולהישאר אנשי קודש?
הרב נחמיה וילהלם: שאלו את הרבי איך יש לו אומץ לשלוח שליח למקומות נידחים כמו תאילנד, הודו או אלסקה, ולהורות לו לחיות שם לאורך שנים, כנראה למשך שארית חייו – צריך לזכור שזו לא שליחות של משרד החוץ שמגיעים לכמה שנים ועוברים הלאה. מישהו סיפר בדיחה שיש לשליחי חב"ד זכות מיוחדת שאפילו משה רבנו לא זכה בה, כי משה רבנו לא נודע מקום קבורתו אבל אנחנו כן יודעים איפה יקברו אותנו…
והרבי ענה במשפט מהגמרא: "איידי דטריד למפלט לא בלע", מתוך שעסוק לפלוט – לא בולע. בהלכות מליחה נאמר שכאשר הבשר 'טרוד' בפליטת הדם, גם אם נזל עליו דם חדש הוא לא בולע אותו ולכן זה לא מטריף אותו. הרבי התכוון שאם השליח מגיע למקום והוא טרוד בפליטה, בלהשפיע, בשליחות – לא בלקנות לעצמו עוד בגד או שייק פירות – הוא לא יקלוט לתוכו את היסודות המקולקלים שסביבו. כמובן, "מכל מלמדי השכלתי", אפשר ללמוד מכל אדם, אבל ברור שאני צריך להיות כל הזמן במודעות לשליחות שלי. לכל מקום אליו אני מגיע, אני מגיע מהקודש ומביא אותו אל החול.
לפני כעשר שנים פנה אל הרב קנטור, הרב הראשי של תאילנד, יהודי מקומי, ואמר שיש לו ידיד הודי מלומד, אדם מבוגר מאוד שמדבר המון שפות ויש לו שבעה עשר מרכזים בעולם, והוא מגיע לבקר אותו בתאילנד. הוא הציע לו, אולי תוכלו אתם הרבנים לבוא לפגוש אותו? נראה לי שיהיה מעניין. הרב קנטור הסכים, והיהודי הזה התלהב שאנחנו מסכימים והחליט לארגן מפגש בין־דתי, והזמין גם נזיר בודהיסטי וגם כומר. כשהגענו לשם אמרתי לרב קנטור שאני מרגיש כאילו אנחנו נכנסים לבדיחה – רב, כומר, נזיר… הייתה שיחה מאוד מעניינת. בהתחלה נתנו כמובן להודי המבוגר לדבר, והוא סיפר שהוא ישב עשרים שנה בראש ההרים, התנזר, לא ראה אנשים ולא אוכל, וסיפר לאיזה רמות רוחניות גבוהות הוא הגיע. אחריו דיבר הכומר וסיפר שיש לו מרכז בבנגקוק שאליו הוא אוסף ילדים חולים ונדכאים מהרחובות, מטפל בהם ומגדל אותם, ממש דואג לכל הצרכים שלהם.
ואז הגיע תורנו. הרב קנטור פתח ואמר: "אני רוצה לפתוח בשאלה להודי המלומד. אם הכומר היה נמצא אצלך במרכזים במשך עשרים שנה, מה לדעתך היה קורה?" ההודי זז בכיסא בחוסר נוחות, הוא אמר לו "תראה, אני בטוח שהכומר אדם מאוד רוחני, אבל אין לי ספק שהוא היה מגיע לרוחניות הרבה יותר גבוהה אם הוא היה אצלנו". הרב קנטור אמר לו, "ואני חושב שאם הוא היה נמצא אצלך היו היום אלפי ילדים זרוקים ברחובות של תאילנד". ואז הוא המשיך ואמר, "אנחנו ביהדות מאמינים שאם תכליתנו היא להישאר רוחניים, למה אלוקים טרח בכלל להוריד אותנו לעולם? נשאיר את הנשמה למעלה רוחנית ונקייה, והכל יהיה טוב. אלא שהוא הביא אותנו לכאן בשביל לקדש את החומר".
כשכתוב "קדושים תהיו" ו"קדש עצמך במותר לך", יש הרבה שאוהבים ללמוד בפשטות, קדש עצמך במותר לך – גם מה שמותר לך ואתה לא חייב, תאסור על עצמך, וזה גם נכון מדרכי חסידות. אבל הפירוש הפנימי אומר: תביא את הקדושה אל תוך הדברים המותרים. "בכל דרכיך דעהו" אומר שכשאתה יושב לאכול – תאכל כמו שיהודי אוכל. כשאתה עושה משא ומתן – תעשה משא ומתן כמו שיהודי עושה. שיראו את הנקודה היהודית שלך בכל מקום שאתה הולך.
במשך השנים שאני נמצא בתאילנד אני רואה מהפך אדיר. לפני עשרים שנה היו שאלות קנטרניות וכל מיני ויכוחים. היום אני לא מוצא את זה. אנשים רוצים להתקרב, רוצים לדעת איך אני יכול להיות מאושר, מה אני יכול לעשות בשביל להתחבר, איפה הנקודה הפנימית שלי. אם כולנו, כל מי שחזר בתשובה, כל מי שהתקרב וכל מי שכבר שם, יישאר ספון בבית המדרש – מה יהיה עם כל הצמאים הללו? האם אנחנו יכולים להיות כל כך אגואיסטים, לשבת עם עצמנו ולא לחשוב על הזולת?
אין ספק שכשאני מתקרב, אני צריך לקחת את הזמן לשבת ללמוד ולהבין. קודם כל בשביל למלא את הנשמה, אבל גם בשביל שיהיה לי מה להעביר הלאה. יש לנו חובה לשלב בין קודש לחול כי הדור שלנו הוא דור צמא, ואין ספק שאין לנו את הפריבילגיה לשבת עם עצמנו. אני בטוח שכשנדע באמת לשלב ביניהם, אז גם החול עצמו יהיה 'חולין שנעשו על טהרת הקודש'.

בשורה של משיח
אביתר: תודה רבה. נעבור עכשיו לשאלה המסכמת שאני רוצה להפנות לכל חברי הפאנל. אחרי הדברים החשובים שנאמרו פה, האם יש לנו, החוזרים בתשובה, תפקיד מיוחד בתוך החברה הישראלית במציאות המורכבת שבין הקודש והחול?
הרב יהושע: נאמר כאן קודם שהתפקיד של בעלי התשובה, ודאי לגבי העולם הדתי, זה לעורר אותו. ואני מוכרח להודות שהייתה לי התעוררות גדולה. לאורך הערב שאלתי את עצמי האם אני מוכן לעבור כאלה 'סלטות' ותהליכים בשביל ה' יתברך? כשנולדתי הקדוש ברוך הוא שם אותי על כביש די סלול, מדי פעם איזו אבן חצץ, אבל בסך הכל יש לי בולמי זעזועים טובים. לעבור כאלו סלטות, לשמוע את כל התהפוכות שאנשים עוברים על בשרם ועל בשר ילדיהם… אני מוכרח להודות על האמת – ריבונו של עולם, אם תעשה לי תהפוכות כאלו, אני אמות. יצא לי הלב לשמוע את הסיפורים שלכם. אני מכיר את התופעות, אבל בכל פעם שאני פוגש אותן מחדש אני חושב שאתם נס מהלך.
המתנה שאתם נותנים לעם ישראל היא מאוד רלוונטית מסיבה פשוטה. אנחנו ממתינים לראות בגאולה שלמה בקרוב. ה'סלטה' שכל עם ישראל, כאיש אחד בלב אחד, צריך לעבור כדי להגיע למצב הזה תהיה לא פשוטה. אתם הדוגמה, אתם עמוד האש שמוכיח שאפשר לעבור כזו מהפכה עצומה, להגיע ולהיות דבוק בה' יתברך בעומק, באותנטיות, בקישור של כל נימי הנפש, ובאותה עת גם לוותר עליהם כדי למצוא חדשים וטובים יותר. אז עוררתם אותי להרהורי תשובה. תודה רבה.
הרב נחמיה: לא מזמן דיברנו בקבוצה של שלוחים על המתנה הגדולה שהרבי נתן לנו. אתם יודעים, לקרב יהודי זה אתגר גדול; לקרב יהודי דתי זה הרבה יותר מאתגר; ולקרב חב"דניק זה כמעט בלתי אפשרי. הרבי עשה דבר מאוד פשוט: הוא אמר, אני אשים אתכם ליד אנשים שמתעוררים. מישהו פעם ניסה לישון כשכולם מסביבו מתעוררים? אי אפשר. יש רעש ובלאגן, גם אתה חייב להתעורר.
מה לגבי התפקיד של בעלי תשובה? כמו שאמרתי, יש צימאון גדול, המון אנשים רוצים ללמוד ולדעת וצריך להיות שם בשבילם.
אני חושב שיש לנו הזדמנויות נדירות. אם רק נחייך לאנשים, אם רק ניתן להם את המים שהם כל כך צמאים להם, אנחנו יכולים להפוך את העולם. לכל אחד יש אחריות על השכן, על החבר. כשעולים לאוטובוס יש לנו נטייה לחפש את מי שהכי דומה לנו ולהתיישב לידו. צריך לעשות מבצע הפוך – לעלות לאוטובוס, לחפש מי הכי שונה ממך ולהתיישב לידו. שנזכה בעזרת ה' באמת לעשות את התפקיד שלנו.
הרב עמית: כמו שאביתר אמר, זכינו להיות בהודו לפני כמה שבועות, ואחד מרגעי השיא היה הופעה. כולם יודעים את כל המילים, שרים בכזו דבקות, 'אבא אני רוצה שתאהב אותי' – אתה שואל את עצמך, האם הם מבינים מה הם שרים פה? אני לא בן אדם סנטימנטלי אבל הייתה שם תחושה ששערי השמים נפתחים.
ואני נזכרתי בהודו של לפני עשרים וחמש שנה – והיא נראתה אחרת לגמרי. כשהייתי אז בהודו לא היה אף בית יהודי, וגם לא היו מטיילים דתיים. והיום אתה מגיע להודו ורק בדרמסאלה יש ארבעה בתים יהודיים, שניים של חב"ד ואחד של ברסלב ואחד בכלל לא דתי. מה הקדוש ברוך הוא עושה פה? איזו מין פריצת גבולות? העולם שלנו אז היה כל כך דיכוטומי: החרדים היו רחוקים, המתנחלים מעבר להרי החושך והחילונים איפה הם בכלל. הייתה שם כזאת הפרדה, והיום הכל ביחד, כל כך הרבה גבולות נפרצו. ויש מפגשים מרתקים.
אני חושב שזה הכוח והיכולת של תנועת התשובה. מין צומת שמחברת בין עולמות. הבשורה הראשונה שאנחנו צריכים להביא היא השבירה של המגזריות. זה אחד הדברים היפים שקורים פה הערב בזכות 'נהורא' – היכולת להושיב שולחן כזה ביחד, זה דבר שפעם לא היו מדמיינים.
היכולת להתעלות מעל כל הסממנים החיצוניים ולקבל השקפות שונות לגמרי היא בשורה של משיח. אין לנו הזמן ולא הפריבילגיה להתעסק במגזרים האלו, ואנחנו צריכים להחזיר את הביחד הכל כך חזק הזה. אני חושב שיש עוד כמה בשורות אחרות שתנועת התשובה מביאה, אבל אם זו הבשורה שהיא יכולה להביא אתה אז דיינו.

בית הקפה של חושם
הרב עופר גיסין: אני רוצה לעמוד על נקודה חשובה שעלתה הערב, והיא שבעלי התשובה צריכים להתחיל לחשוב על עצמם, לנתח את עצמם ולחקור את עצמם. יש לנו הרבה על מה לדבר, ואני חושב שהמחסור מספר אחת זה שבעלי התשובה הם המגזר היחיד בחברה הישראלית בכלל, שאין לו שום מקום שבו הוא יושב ומדבר על עצמו. לא באינטרנט, לא בעיתון, לא בתחנת רדיו, לא במקומות מפגש – כל מה שפחות או יותר צריך. כשהרב ניצני אירגן לפני שנים את כנס 'בית מאיר', אמרתי שם פתגם בשם סופר צרפתי, שאחרי זה תפס חזק – כל מהפכה צריכה שני דברים: עיתון ובית קפה. אז הרב ניצני הקים אז את עיתון 'אדרבה' שמאז גם נסגר – אנחנו צריכים עיתון במובן הזה של מקום שבו אנשים מחליפים דעות ועוסקים בדברים בצורה מעמיקה, וצריכים בית קפה במובן הפשוט של המילה של מפגש בלתי אמצעי של אנשים שיושבים ביחד. ולתנועת התשובה אין את זה, וצריך לעשות את זה.
ידוע בשם האדמו"ר מגור, ה'לב שמחה' זצ"ל, שהזכיר את הזוהר בפרשת נוח, שם כתוב שבשנת ת"ר ייפתחו שערי החכמה. היום אנחנו יודעים שזאת הייתה אחת הנבואות המפליאות ביותר שיש לנו מפני ששנת ת"ר היא שנת 1840, והשנה הזאת מקובלת על ההיסטוריונים כשנה שבה פרצה המהפכה התעשייתית – למרות שהיא הייתה תהליך, זו השנה שבחרו. הלב שמחה מגור אמר כך: למרות שנפתחו שערי החכמה – הגויים חטפו את זה. המשיך ואמר הרבי מגור: בשנת תשל"ד נפתחו שערי התשובה, והחילונים חטפו את זה. בזמן מלחמת יום כיפור, עם כל מה שקשור בה, ירד לעולם אור חדש. באותה מידה היה יכול להיות שגם הדתיים יחזרו בתשובה, אבל זה לא קרה.
זו לא בדיחה: אני חושב שהמגזר בעם ישראל שעוסק היום בתשובה יותר מכל המגזרים זה המגזר החילוני. קראתי בגיליון 'קרוב אליך' לא מזמן שצבי יחזקאלי מצטט את מה שאמר לו אחד מגדולי בעלי התשובה בדורנו, הרב קלמן גולדשמידט: "אנחנו חוש"ם – חילוני ושומר מצוות". אסור לנו לשכוח את זה אף פעם. לכל אחד מאתנו, ואני אומר את זה כאדם שכבר אינו נער צעיר וכבר ארבעים שנה חוזר בתשובה: הזיכרונות לא נגמרים אף פעם, והדברים הטובים שקיבלת בחילוניות לא אובדים אף פעם, וגם הדברים הפחות טובים לא אובדים אף פעם. גם אחרי ארבעים שנה בתשובה אתה עדיין חילוני ושומר מצוות. וברוך ה', חטפנו את התשובה. אבל צריך לעשות, כמו שרבי נחמן אומר, תשובה על תשובה. כל תנועת התשובה צריכה לעשות תשובה על תשובה.
ועכשיו אני רוצה להתייחס לשאלת תפקידה של תנועת התשובה.
בפשטות, התפקיד של תנועת התשובה בעם ישראל כולו, בכלל ישראל, זה להיות מובילי המהלך של התשובה. בעלי התשובה צריכים לדעת את מעלתם, וצריכים להאמין בכוח שלהם. וכשאנחנו נתחיל לעשות את הבירורים הפנימיים שלנו, ונעשה סוג של תשובה על תשובה, אני חושב שנוכל להפוך לציבור של מתורגמנים של שתי תפיסות עולם שלא יודעות לדבר אחת עם השנייה. אין הכוונה להיות המחזירים בתשובה ורק להסביר את החרדים לחילונים. יש לנו המון עבודה גם בהסברת החילונים לחרדים, כי יש מה לקחת ולקבל גם מהם. הדברים הם לא שחור־לבן.
כולנו צריכים להיות שליחים, כמו שהרב נחמיה אמר. אז באמת יגיע גם הסיפוק מכך שברגע שהאדם עסוק בלתת, בלהשפיע, בלפלוט, אז הוא לא בולע. נחסוך לעצמנו המון משברים קשים בלהיות בעל תשובה, בהיטלטלות בין החול לקודש, ואז באמת יהיה לנו טוב.

נהורא היא קהילת משפחות שרובן בעלות תשובה השוכנת במרכז העיר רמת גן ומפעילה ישיבה, מדרשה לנשים, תכנית לסטודנטים ולחיילים ועוד. כנס נהורא מתקיים מדי שנה בח"י אלול, יום הולדתם של הבעל שם טוב ובעל התניא, ועוסק בנושאים שעל סדר היום בעולמה של תנועת התשובה.