בקיאות

הרב יהושע שמידט
ראש ישיבת שבי שומרון וממציא 'שיטת סימנים' המסייעת לזכירת סוגיות הגמרא בעל פה
"הרעיון שעומד מאחורי השיטה הוא קיבוע הסוגיות בזיכרון בעזרת אסוציאציות. כלומר אני לוקח את הדף בו נמצאת הסוגיה ולוקח רעיון מרכזי וקליט מהסוגיה ומחבר ביניהן", מסביר לי הרב שמידט, "למשל 'ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל', שמופיע במסכת פסחים דף מ"ט. הסימן שנתתי לסוגיה הזו הוא משפחה טובה (מ"ט) ומזל טוב – שזה מהות הסוגיה".
נשמע כמו גימיק, ולא כמו שיטה שבאמת עובדת.
"אני יכול לספר לך שהיא עובדת, ולא סתם שהיא עובדת, היא גם לא מקורית. בהקדמה לחוברות שלנו אני מציין את העובדה שרב נחמן בר יצחק, לאורך כל הש"ס עשה סימנים. זאת הייתה השיטה שלו. יש גם סימנים שכולנו מכירים כמו דצ"ך עד"ש באח"ב מההגדה של פסח; המהרי"ץ חיות, התפארת ישראל, התורה תמימה, האדר"ת, רבי חיים מוולוז'ין, הרב קוק ועוד גדולי ישראל לאורך כל הדורות דיברו על כך שצריך לעשות סימנים ללימוד. זאת השיטה לזכור את הלימוד, אין דרך אחרת".
אבל בזמננו זה לא מיותר? הרי את הכל אני יכול למצוא ברשת.
"זאת שאלה טובה. צריך להבין שחסר לנו סיפוק בלימוד, וזה גורם לנתק בין התלמידים לבין העולם התורני. הסיפוק נוצר מחיבור פנימי ללימוד, וחיבור כזה לא יכול להגיע דרך פרויקט השו"ת. וחוץ מזה, לא תמיד קל למצוא את הדברים מכיוון שהחיפוש נעשה לפי מילים וקשה למצוא בדיוק מה שאתה מחפש. לפני לא הרבה זמן ניגש אליי ד"ר אחד ושאל אותי אם אני יודע איפה נמצא סיפור מסוים על מנשה המלך. שאלתי אותו למה הוא לא מחפש את הסיפור בפרויקט השו"ת. הוא אמר לי שהוא ניסה, אבל קיבל מאות תוצאות. אני יכולתי להפנות אותו לסוגיה".
עם השאלה הזו הרב שמידט, כאחד שנושא את דגל הבקיאות, מתמודד כנראה שוב ושוב. זאת גם הסיבה שהוא לא מסתפק בתשובה שנתן לי עד כה בשאלת הצורך בלימוד הבקיאות. "אם אתה לא זוכר את הגמרות – אין סיכוי שתצליח בלימוד. תחשוב גם על ר"מ שבא להעביר שיעור, אם הוא יחפש כל מקור בפרויקט השו"ת השיעור יאבד מהחיות שלו. אי אפשר ללמוד כשכל רגע אתה קוטע את עצמך כדי לבדוק מקור שאתה לא זוכר אותו, כי יש לך אינטרנט ולכן אף פעם לא למדת אותו".
למה זה בעצם חשוב להשיג ידע נרחב? רוב האנשים הרי לא יצאו תלמידי חכמים…
"הגישה הזו היא הבעייתית ביותר. בציונות הדתית לא לומדים הרבה גמרא, רוב מעבירי שיעורי הדף היומי מגיעים מהחברה החרדית. זה בגלל שאין אצלנו בציבור אהבת תורה. אם אדם לא עמל על דבר מסוים ולא 'קונה' אותו בייסורים איך הוא ירכוש אהבה לדבר? אם בוגרי ישיבות הסדר לא סיימו מעולם את המסכת הישיבתית – איך אתה רוצה שהם יאהבו את הלימוד? הם לא השיגו ולא השלימו כלום בלימוד שלהם".
הרב בעצם אומר שאין חשיבות ללימוד עיון?
"בוודאי שיש חשיבות ללימוד עיון. וגם לימוד עיון יכול לקרב את האדם לאהבת התורה. אבל אני רוצה להגיד לך מה אמרו הרב וואזנר, ה'קהילות יעקב' והאדמו"ר מצאנז, על מי שלא לומד בקיאות ולא מסיים הרבה דפים: הם אמרו שמי שלא מסיים דף או שניים ביום – מאבד עצמו לדעת!"
דברים מאוד חריפים.
"בהחלט, והם גם צודקים. תלמיד ישיבה עוזב אחרי חמש שנים ושואל את עצמו מה יצא לו מלימוד של חמש שנים, והתשובה שלו היא שכלום לא יצא. כי הוא לא הקיף ולא צבר מספיק ידע בשביל לצאת עם משהו. לכן הוא נהיה מתוסכל ובסוף זורק את לימוד התורה ונשאר מנותק ממנה".
את אותה שאלה הוא ישאל גם אחרי שהוא סיים מסכת. כל עוד זה לא יהפוך למעשי בעיניו זה לא ייתן הרגשה שיצא לו משהו מהלימוד.
"אני לא מסכים עם האמירה הזו. האדם רוצה ידע. ואדם שמקיף את הש"ס יוצא עם ידע, וידע נרחב ביותר. ככה נולדים אריות בתורה. ככה צמחו כל גדולי הדורות. ישיבה שיש בה מאתיים-שלוש מאות תלמידים ואין שם ארבעים שסיימו את הש"ס, זו בעיה. אצלנו לא יודעים ש"ס. שיעורי אמונה וחסידות זה חשוב מאוד, אבל בלי ש"ס יש חלל בלימוד".

אליבא דהלכתא

הרב יובל בוקובזה
ר"מ בישיבת קרני שומרון
"אי אפשר להשאיר את הלימוד ברמת הרעיון בלי להוריד אותו למעשה ולצפות שככה האדם יתחבר ללימוד תורה" אומר הרב. "חייבים להפוך את התורה שלנו למסקנות ממשיות. אני לא חושב שיש למישהו ספק שהנגשת הגמרא והפיכתה להלכה למעשה מחברת יותר את התלמיד. היא מראה לו שיש סיבה ותכלית לכך שהוא לומד".
כשהיעד של הסוגיה הוא המסקנה המעשית שלה, הלימוד לא הופך לשטוח?
"יצא שם רע ללימוד הלכתי. משום מה חושבים שאנחנו לומדים רק שולחן ערוך ומשנה ברורה, אבל זה לא נכון. אנחנו פשוט מוסיפים עוד רמה ללימוד. במקום שהלימוד יישאר בעקרונות בלבד, אנחנו ממשיכים עוד שלב ללימוד ההלכתי של הסוגיה. אבל ברור שאנחנו מתחילים מהגמרא, ועוברים אחר כך לראשונים. רק בסוף מגיעים להלכה".
ובכל זאת, הלימוד בשיטת 'אליבא דהלכתא' מוותר על סוגיות שלמות.
"צריך להבין שכל החיים שלנו הם וויתור. אי אפשר ללמוד את כל הסוגיות כי אין לזה סוף. לא כולם הם הרמב"ם שכתב חיבור על כל התורה שבעל פה. כשאדם מגיע לישיבה לזמן מוגבל הוא צריך לעשות סדר עדיפויות – במה עדיף להתמקד ומה יבנה לו עולם שלם יותר. לכן אנחנו משקיעים רבות בהלכות שבת, ברכות, ולשיעורים גבוהים גם הלכות נידה".
"זה לא שוויתרנו על מסכתות מנזיקין והלכות של יורה דעה" מרחיב הרב, "אנחנו כן לומדים מסכתות כמו בבא מציעא, כי גם בה יש הלכות, כמו הלכות השבת אבדה, שנוגעות לחיי היום יום שלנו. אנחנו מתמקדים בלימוד מעשי".
נושאים כמו קרבנות וטומאה וטהרה, אבדו לנו לאורך הדורות כי הם לא היו רלוונטיים. אין חשש שאם לא נלמד מסכתות כמו יבמות הן יישכחו מאיתנו ו'תאבד התורה'?
"אני לא חושב שיש חשש כזה. נכון שאנחנו לא לומדים את המסכתות האלה, אבל החומר קיים. המסכתות קיימות וחיבורי הראשונים קיימים. כשיבוא העת והנושאים יחזרו להיות רלוונטיים יהיו לנו הכלים לחזור וללמוד אותם בשיטת 'אליבא דהלכתא'. חשוב גם להבין שזה מה שעשו הראשונים עצמם לאורך הדורות. קח למשל את מסכת פסחים, יש לך ראשונים ואחרונים על הפרק הראשון והאחרון. על כל האמצע אין כלום – כי זה לא היה רלוונטי".
זאת שיטה שמקדשת לימוד הלכה, האם היא יוצרת פוסקים טובים יותר?
"היא יוצרת פוסקים שלא מפחדים להכריע. אחת הבעיות הגדולות של מי שלומד בשיטות 'הרגילות' היא שהוא לא יודע ללמוד הלכה, ולכן הוא גם מפחד לפסוק – כי הוא מפחד לטעות. מי שלא למד מרבותיו איך ללמוד הלכה הוא פוסק עם חיסרון. הוא לא יודע איך להפעיל שיקול דעת פסיקתי – כי הוא מעולם לא עסק בנושא".

עיוּן

הרב אריה שטרן
ותיק הר"מים בישיבת כרם ביבנה
"עיקר לימוד התורה הוא ההבנה שלה, ולא רק צבירת ידע בלי להבין אותו" אומר הרב, "רש"י במסכת ברכות אומר שעיקר השכר שמקבלים על שמיעת שיעור הוא שכר ההליכה, ולא שכר הלימוד – כי הרוב לא מבינים כלום. כלומר שהחלק החשוב הוא הלהבין, ולא סתם ללמוד".
אבל אם אנשים לא מתחברים ללימוד הזה, לא יצא שכרנו בהפסדנו?
"השאלה נובעת מתפיסה מוטעית, כאילו שלימוד עיון מרחיק את האדם מהתורה. אבל זה לא נכון. העיון הוא החיבור הגדול ביותר לתורה. אדם לא יתחבר ללימוד אם הוא לא עמל עליו. ההנאה של האדם, כשהוא מביא תירוץ לשאלה שהדירה שינה מעיניו – היא עצומה. אלה הם סוגי החוויות שיובילו את האדם להמשיך ולרצות ללמוד גם אחרי סיום פרק לימודו בישיבה".
לפי זה, לימוד הבקיאות משמש רק ככלי ללימוד העיון?
"זה לא חידוש שלי. כל גדולי ישראל לאורך הדורות הסכימו עם הדבר הזה. לדוגמה, הרמב"ם אומר שאם רב לימד את תלמידיו והם לא הבינו, שלא יכעס עליהם אלא ילמד אותם שוב ושוב עד שיבינו, אפילו על חשבון הספק לימוד הבקיאות – כי מה שווה הבקיאות אם אין הבנה?"
אבל זה לא משהו שישכנע תלמיד שבדיוק חזר מהצבא להצטרף ללימוד עיון.
"אף אחד לא אומר שזה קל לחזור ללימוד אחרי שנה וחצי בצבא. ויחד עם זאת, האדם שואף להגיע להבנה אמיתית. אנחנו לא אוהבים קונצים, אנחנו אוהבים אמת. האדם לא מוכן לקבל סברה שלא מתיישבת בדעתו. לאורך כל הדורות חיפשו לומדי התורה אמת ללא אינטרסים, אמת ללא משוא פנים, את האמת בטהרתה. זו היא עצם ההגדרה של לימוד התורה – הבקשה הבלתי מתפשרת לחתור אל האמת ולהגיע אליה. לאמת הזאת אפשר להגיע רק על ידי לימוד עיון, ולא בשום דרך אחרת".
אז אולי עדיף שישיגו את האמת, כמובן, אבל יעשו זאת בסוגיות אקטואליות לחיים? מהי ההצדקה לקחת זמן יקר ולהשקיע אותו בלימוד מסכתות שלא נוגעות לחיי היום יום?
"כי ההגדרה הזו של רלוונטיות לחיי היום יום היא לא נכונה. הכל רלוונטי. יש סוגיות במסכתות שכביכול לא נראות רלוונטיות לימינו, ומהן אנחנו משיגים עקרונות ורעיונות שמנחים אותנו בהרבה מאוד תחומים, שלכולי עלמא הם רלוונטיים. קח למשל את סוגיית איסורי 'חפצא' או 'גברא'. הסוגיה מופיעה במסכת נדרים, לכאורה לא מסכת שרלוונטית לחיי היום יום, אבל הסוגיה הזו משליכה לכל תחומי ההלכה".
הרב שטרן מבהיר שהעקרונות שלומדים מכל הסוגיות בש"ס הם אלו שיוצרים אצל הלומד ידע נרחב, כולל כזה שיעזור לו לפסוק הלכה למעשה. "יש חשיבות בסיסית לברר את הטעם של כל דעה, ומתוך כך גם להגיע לאסוקי שמעתתא להלכתא. הפוסקים לאורך כל הדורות השליכו מסוגיה אחת לאחרת. רק לימוד עיון יכול להוביל ליכולת הזאת. אי אפשר לוותר על חלקים בתורה, כמו שאי אפשר לומר שיש חלקים בתורה שהם לא רלוונטיים".

————–

מבלי להיכנס לדיון החשוב על שיטת הלימוד, החשוב מכל הוא מתיקות הלימוד. תלמד כך, תלמד אחרת – העיקר הוא שיהיה כיף ומתוק כמו סוכר
מתיקוּת
הרב דוד פנדל
ראש ישיבת שדרות
ב'אור החיים' על פרשת כי תבוא ניתנים לנו מושגים חדשים מהי אהבת תורה, וזה לשונו על הפסוק "ושמחת בכל הטוב": "רמוז במאמר 'בכל הטוב' כאומרם ז"ל – ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה – כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם". איזה מילים עוצמתיות!! (אפילו הלחינו שיר למילים האלו!).
את דברי חז"ל (נדרים פא) "על הפסוק "על מה אבדה הארץ… על עזבם את תורתי -", פירש הבעל שם טוב "היינו שלא ברכו ברכת 'והערב נא', שהיא הברכה הראשונה שמברכין על התורה בבוקר… צריך להתפלל על זה… כי התורה היא סוד אדם שלם ויש בה מים מתוקים ומים המרים וצריך להתפלל ולבקש מאת ה' שיטעם בתורתו המים מתוקים וערבים".
הגמרא ממשיכה להסביר "ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" לאמר שלא היו מברכין על התורה תחילה – ומסביר ה'לבוש': "ונראה שפירשו 'הלכו' מלשון טיול ושעשוע, כמו 'והתהלכתי בתוככם' – כלומר שלא חשבו לימודה לטיול והנאה". החטא שעליו חרבה הארץ הוא שלא ידענו לטייל בטבעיות ובנעימות בלימוד התורה! חוויית הלימוד צריכה להיות כמו טיול! (ואולי במקום טיול…).
בכל המצוות אנו פוסקים "מצוות – לאו ליהנות ניתנו" – כלומר עשיית מצווה לא נחשבת לקבלת הנאה אלא אם כן יש בה הנאת הגוף (למשל לטבול במקווה בימות החמה). אך כשזה נוגע לתלמוד תורה, פתאום מופיע בשולחן ערוך שאסור למודר הנאה ללמוד מספר של המדיר, כי לימוד תורה נחשב כהנאת הגוף ממש! וכותב הרמב"ם (הלכות דעות ב, א) שאם זה לא טעים לך – סימן שיש איזה חולי בנפש; כמו שיש חולי הגוף שאז טעם המתוק נדמה לאדם למר, כך יש חולי הנפש אשר להם מתיקות עבודת ה' נדמית למרה.
כך כתבו חז"ל במדרש – "רבנן אמרי: כל שאומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין על שומעיהם כדבש וחלב המעורין זה בזה, נוח לו שלא אמרן". יש כאן חידוש עצום! אם התורה שלך לא נעימה, עדיף שציבור שלם יתבטל מתורה משישמע דברי תורה לא מתוקים, לא ערבים או לא נוחים לשמוע!
מסופר על רבי אלעזר "חיסמא", שכשהיה מדבר בפני ציבור כולם היו "נחסמין", כלומר מרותקים. הוא הצליח להלהיב את הציבור. ואגב, במדרש מסופר שזה לא היה כך תמיד. רבי עקיבא היה צריך ללמד אותו איך להמתיק את התפילה והתורה שלו, כדי שיהיה נוח לציבור לשומען.
אנו חייבים לשאול את עצמנו: האם אנו יודעים להעביר תורה מתוקה של דבש וחלב ממש? האם אנו שמחים ממש בכל הטוב של התורה? האם אנו זוכים באמת ל"והתהלכתי בתוככם", שחוויית הלימוד היא חוויה דתית של קרבת אלוקים? – הנאת הגוף ממש!
האם אנו משתגעים ומתלהטים אחריה? חז"ל הבינו מיד שעל מנת להגיע למציאות כזו צריך לעמול: "אם בחוקותי תלכו" – אם יהיה עמל בתורה אז בעזרת ה' אפשר יהיה להגיע ל"והתהלכתי בתוככם" – טיול ממש! לתורה שכולה שירה לה'!