דבר כזה עוד לא היה: גלריה מכובדת של רבנים וראשי ישיבות גבוהות והסדר המייצגות את המהפכה החסידית בציבור הדתי־לאומי, התכנסה בבנייני האומה בשבוע שעבר להתוועדות הכנה לקראת י"ט כסלו, יחד עם המוני תלמידים, בתבערה של צימאון קודש; בהם: הרב יהושע שפירא – ראש ישיבת רמת גן, הרב אריה הנדלר – ראש ישיבת רמלה, הרב דוד דודקביץ – ראש ישיבת רועה ישראל יצהר, הרב שניאור קץ – ראש ישיבת נחלת ישראל מגדל העמק, הרב איל יעקובוביץ – ראש ישיבת צפת, הרב דוד אמיתי – ראש ישיבת תפוח, הרב אייל ורד – מכון מאיר.מנחה: הרב מיכי יוספי.
בניה זית הצטרף להתוועדות, האזין וכתב. עכשיו היא לפניכם, מוזמנים גם אתם: מִזגו כוסית 'לחיים', פִּתחו את הלב ותִּפסו כיסא פנוי בהתוועדות הארוכה־ארוכה, שלא תיגמר לעולם.
מפתח גנבים
הרב מיכי יוספי: הנה אנחנו זוכים להתוועד בצוותא חדא, ואני רוצה לספר לכם: גדלתי בבני ברק, ואחת מהדמויות שהיו יותר נערצות בעולמי, הייתה הדמות של הרב דסלר, מחבר הספר 'מכתב מאליהו'. פעם דפדפתי בספר הנפלא הזה, בחלק ה', וראיתי שם הערה מיוחדת של עורכי הספר. הם מספרים שם, שהרב דסלר, לפני שנעשה משגיח בישיבת פוניבז', התגורר באנגליה. במשך תקופה מסוימת, התארח אצלו אחד מתלמידיו של הרבי הריי"צ, יהודי בשם ר' איצ'ה מתמיד. ר' איצ'ה שימש אז כשד"ר לאסוף כספים לטובת הפעילויות של חב"ד. הרב דסלר, שגדל בחינוך הליטאי והיה חניך של אסכולת קלם, ניצל את ההזדמנות שר' איצ'ה התארח בביתו, לטובת לימוד חסידות. לימים, הרב דסלר סיפר, שהזמן הכי מאושר בימי חייו, הוא לא אחר מאשר אותם שבועות שהוא למד חסידות. מילא תגידו לי שמדובר בסיפור חב"די, אבל העניין הוא שהסיפור מופיע בתור הערה בספר מכתב מאליהו. תבדקו – חלק ה' עמוד 485. שיננתי את המיקום המדויק, בגלל שזאת הערה מאוד משמעותית.
זו שמחה גדולה להתוועד ביחד, ולשמוח בתורת החסידות שהתפשטה בעולם. החסידות מחנכת אותנו לחשוב לא רק על עצמנו אלא גם לחשוב על השליחות שלנו להועיל לאחרים, למי אפשר לעזור ולהועיל. מספרים שחסיד של אדמו"ר הזקן היה במצוקה גדולה. הוא לקח הרבה הלוואות בשביל העסקים, אבל איכשהו העסק לא עבד, והוא גם הסתבך עם חובות. הוא נכנס לאדמו"ר הזקן וסיפר על צרותיו, והרבי, אחרי שהקשיב לכל המונולוג שלו, ענה לאותו חסיד: "אתה אומר מה אתה צריך, אבל לא אומר מה צריך ממך". היהודי תפס את עצמו, יצא מהיחידות והתחיל לעסוק בשליחויות של מצווה. כמו בסיפורים הטובים, הגיעה לו הישועה.
למרות הסוף הטוב, אני רוצה להתעכב על התשובה של הרבי, שעלולה להישמע קצת מעצבנת. נראה לי, שחשוב לשים לב לכך שיש פה יחסי אמון בין חסיד לרב. אפשר להוסיף ולומר, שהרבי ראה בעולמות עליונים, בכוח ראיה רוחנית, שעל פי דרך הטבע אי אפשר לעזור לאותו יהודי. החסידות מגלה, כמו גם בסיפור הזה, שלפעמים מזלו של האדם סגור ואין איך לעזור לו, אם לא על ידי מפתח גנבים. מפתח גנבים, הכוונה למפתח מאסטר, שיכול לפתוח כל דלת. הכוונה היא לגנבים דקדושה. כדי לפתוח דלת אישית שבן אדם רוצה אותה דווקא, צריך סייעתא דשמיא מיוחדת. אבל אם בן אדם עוצר רגע, מסתכל מסביב ושואל: "מה היא שליחותי? למי אני יכול לעזור? למי אפשר לתת מילה טובה? חברותא? למי להאיר פנים?" אולי להניח תפילין ליהודי אחר – כל אלו פותחים שערים.
לחיים!! התכנסנו כאן להתוועדות, שגם היא מיסודות החסידות. כך מקבלים דין מן דין, ומקבלים סייעתא דשמיא לכל אחד בעבודת ה' האישית שלו. מכאן אפשר לקבל כוח לכל השנה כולה, לאור הגדול של החסידות, שמאיר את עבודת ה'.
לא רק טשולנט וקוגל
הרב דוד דודקביץ': אשרינו, שכל היושבים כאן יחד מתוועדים בלבב שלם. רציתי להתחיל את הדיבור על י"ט כסלו ממקום שקרוב יותר לציבור היושב פה. י"ט כסלו הוא גם היארצייט של הרב נריה. למען האמת, נקודת הקשר שלנו לחסידות עוברת דרך הרב נריה. כולנו כאן נכדים ונינים של תלמידי הרב נריה. הוא הכניס ללבבות פנימה, לב ורגש עם אהבת תורה, וגם כמובן חום חסידי. בבית המדרש שאנחנו יונקים ממנו, הוא גידל לומדים בעלי מוכנות לעומק של מחשבה פנימית. מעבר לקיום המעשי של המצוות, הוא הדגיש את נקודת "רחמנא ליבא בעי". בית מדרש שאורות הקודש הפנימיים מפכים בו, גרם להיות קשובים לפנימיות התורה.
חשוב להדגיש, שיש סכנה גדולה בלימוד הפנימיות והחסידות, שהם עלולים להפוך לפולקלור. ניגונים, משקה, חברים, משהו נחמד כזה. ואם יש טשולנט וקוגל, בכלל מה רע? ערב אחד קצת לצאת מהישיבה – נחמד סך הכל, לא? נראה לי שכל ראש ישיבה פה התלבט בשאלה איך החסידות נקלטת אצל התלמידים – היא מקלה על החיים או תובעת משהו? היא נותנת לנו כיף נחמד לשבת כאן במקום בסדר ערב? יש כאן גם שפע רוחני, ביריד הנפלא שיש פה. אבל האמת היא שהמבט החסידי האמיתי בא לנסות להאיר כל פינה בחיים. ובארץ ישראל זוכים להארה הזאת כפליים.
הפריצה של העלייה לארץ, הייתה כבר אצל הבעש"ט שחלם לעלות ארצה, ולא הצליח. גיסו ניסה והצליח, ולימים הסבא של רבי נחמן ניסה והצליח. רבי נחמן בא לארץ וחזר לחו"ל. הם, וכל הצדיקים שעלו – בעליית החסידים ובעליית תלמידי הגר"א – סוללים את הדרך לארץ. הכיסופים לא מאפשרים רק עליה טכנית לארץ, אלא מביאים לשינוי של ממש בקשר עם הבורא יתברך.
בזוהר הקדוש כתוב שישנם שני פסוקים שונים זה מזה: "עבדו את ה' ביראה", ולעומתו "עבדו את ה' בשמחה". כיצד מיישבים ביניהם? אומר הזוהר, בחו"ל עובדים את ה' ביראה – באמת כמה יראה הייתה לנו! הרבה יותר מדי! בעיקר יראה מהגויים… לעומת זאת, ארץ ישראל נועדה למקום של חיבור ואהבה. מי שסלל את הדרך לעבודה ה' בשמחה ובחיבור, ורצה שתשלב יחד את השיבה לציון עם השיבה לאלוקינו, עם ההתחדשות בעבודת ה', בוודאי היה הבעש"ט הקדוש. הגילוי של הארת הפנים האלוקית והשיבה לציון, הם שני דברים שהולכים יחד. שתי הגאולות הללו צועדות יחד.
לפעמים יש מתח בין הנושאים הללו, ובישיבות שלנו אפשר לומר שכיום זה הנושא. לא פעם, מי שלומד חסידות מואשם שהוא עוסק בגאולה פרטית ולא בגאולה כללית. כתוצאה מהגישה הזאת רבים מפחדים ללמוד חסידות. אני לא יודע כמה פוסט־טראומה יושבים בקהל כאן. אבל אני מקווה שאני שותף לטיפול הנפשי הזה יחד אתכם, ועם ההקשבה לביקורות הללו, טוב לברר לנו את דרכנו. יש לנו הזדמנות לברר את המהות של הקשר של בני הישיבות שלנו, ביחס לחיבור הקריטי בין תורת הרב נריה ורבותיו מבית המדרש של מרן הרב קוק זצ"ל, לבין תורת החסידות.
אל תשכח את האש
הרב איל יעקובוביץ': חשוב להבין, שלא באנו להתוועדות עכשיו בשביל ללקט אוסף של דברי תורה, או לצפות בפאנל רבנים על נושא הלכתי או אפילו חסידי. בהתוועדות אין פוזה של about. חסידות היא דבר שקורה כאן ועכשיו. באנו לכאן, אלה שבאו מרחוק ואלה שמקרוב – אני מכיר כמה שהגיעו אפילו מרחוק מאוד – כדי לבעור ביחד. באנו לכאן בשעת הרצון הזאת, שהציבור הקדוש כאן מתאסף בשייכות ובחיבור, כשיש בינינו אהבה אחווה שלום ורעות, בפנים מאירות ועיניים שוחקות, כדי להדליק את עצמנו בלב בוער למלך. מתוך חיבור של חבורה קדושה, יכולה לבעור אש של חסידות ועבודת ה'. אש שמגיעה עד לקישקע. מגיעה מהמזבח – מהצלחת, דרך הספירט שחילקו פה, והיא עולה כלפי מעלה. חסידים אומרים שלא עוזבים התוועדות באמצע, והכוונה כעת היא, שלא יהיה אמצע. לא רוצים שמישהו יהיה אמצעי, מרכזי, שכולם שומעים אותו ועושים בסוף פשש… באש בוערת אין אמצע. לחיים!
הרב אריה הנדלר: בהמשך למה שהרב איל אמר, יש משל מעניין מהבעל שם טוב. פעם שאלו את הבעש"ט: "מה חידשת? יש לנו גמרא, פוסקים, שולחן ערוך, ואנחנו יודעים מה שצריך. מה באת לחדש?" הבעש"ט ענה במשל. מעשה בצורף שלימד את השוליה שלו את כל מלאכת הצורפות. הבחור היה מוכשר, והגיע להישגים גבוהים במלאכת הצורפות. לימים, באו מבית גנזי המלך, וביקשו עובד שיעבוד בצורפות עבור המלך. בעל הבית המליץ על הבחור הצעיר, ואכן הוא הלך לארמון המלך. אחרי יום אחד, הוא חזר משם בוכה. שום דבר לא עבד לו. "עשית הכל כמו שלימדתי אותך?" שאל הצורף, והבחור ענה בחיוב. הזיקוק של הכסף והזהב והחיבורים ביניהם – הכל היה כמו שצריך. "רגע, אבל את האש! את האש בתנור הדלקת?" הבחור תפס את הראש ואמר: "וואי! לא ידעתי שצריכים להדליק את האש…" הבעש"ט סיים ואמר: "הכל באמת כתוב. אני לא באתי אלא להדליק את האש". לחיים!
הרב יעקובוביץ: שמעתי פעם בכיוון דומה, שהקשו על הבעש"ט מה החידוש של החסידות. שמחה? כבר כתוב בתורה. ריקודים, תפילות? מה החידוש? ענה הבעש"ט: "את המרק של ליל שבת, אתם אוהבים לאכול? תאמרו אתם: מה ההבדל מרק חם למרק פושר?" זה כל החידוש. אותו דבר, אבל חם.
צא מכאן, גנב!
הרב דוד אמיתי: אחרי הדיבורים על האש, נזכיר מה שאומרים בחב"ד, שהנר הכי חשוב הוא הנר התשיעי, כלומר – השמש. כל נר הוא חשוב, אבל הכי חשוב הוא השמש, שלוקח את האש של חנוכה ועושה איתה משהו הלאה. הוא לא רק בעצמו בוער, אלא גם מדליק אחרים.
בסוף פרשת וישלח יש אריכות גדולה מאוד על אלופי עשיו. האמת היא, שקודם כל לבחורי ישיבה צריך להזכיר שאלוף 'נחת', הוא אחד מאלופי עשיו. יש בחורים שאצלם ה'נחת' הפכה לעבודה זרה. העיקר שהכל יהיה רק בנחת… הבעש"ט, לעומת זאת, דיבר על זריזות במתינות. בנחת, אבל שתהיה בזריזות. על כל פנים, אלופי עשיו מופיעים באריכות מופלאה. השאלה ברורה: מה אכפת לנו כל המשפחולוגיה הזאת?
בעלי הסוד אמנם דורשים שם דרשות נפלאות, אבל רש"י בתחילת פרשת וישב נותן כיוון אחר. הוא מתאר שיעקב אבינו ראה את כל האלופים של עשיו, ולא ידע איך הוא יוכל להתמודד איתם. יש כזה ריבוי אצטדיונים ושידורים בכל רחבי העולם – איך מתמודדים איתם? הוא ענוה במשל על פחמי, שרואה גמלים טעונים בערמות קש, והוא תמה איפה ייכנס כל הקש. עומד שם פיקח ואומר לו: "ניצוץ אחד שלך, ישרוף את כל הקש ברגע אחד". "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ". הרב קוק אומר: 'קש' בגימטרייה ארבע מאות, כנגד ארבע מאות איש של עשיו. הם נראים אדירים וחזקים מאוד, אבל בסוף הכל קש חלול, שניצוץ אחד של אש קודש אמיתית שורף את כל השקר. הלוואי שנזכה להדליק כאן את האש הזאת בתוכנו. חסידים אומרים 'שניאור' – שיש שני אורות. צריך שיהיה נר אחד אצלך ונר שני – להדליק אש אצל מישהו אחר. זאת עבודת כל הגדולים והצדיקים, והאדמו"ר הזקן, שהאש שלו בוערת עד היום הזה, בא לחמם גם אותנו.
פעם הרב שטיינזלץ זצ"ל סיפר, שבהולנד (שנזכה לא לדרוך באדמה הטמאה שלה, אלא נידבק באדמו"ר הזקן שאמר שרק בזכות ארץ ישראל הוא יצא מהמאסר) הארץ שטוחה. כשיש קצת גאות ושפל בים, הם כבר בסכנה. בעומק המדינה, יש רכס גבעות קטן של שלושים־ארבעים מטר מעל פני הים. שם קוראים לגבעות האלו 'צוקי השמים'. פשוט זה הגובה שהם מכירים. הנמשל של הרב שטיינזלץ היה, שככה נראה בן אדם שהשאיפות שלו מסתכמות בטיפוס על הר קטן. התוועדות טובה באה לעורר אותנו לראות שיש אוורסט או קילימנג'רו בעולם. לא להסתפק בגבעות קטנות. בעלי המוסר אמרו, שהבעל־מום הכי גדול הוא הגמד. הכוונה לגמד ברוחניות, שהכל אצלו קטן. הנה נאספו כאן ביחד הרבה יהודים, נשאר רק לצרף את כל היצר הטוב של כולם, וביחד בטח מנצחים, כל אחד את היצר הרע הקטן שלו.
חסידים אומרים 'לחיים' על 'משקה', ומלמדים שצריך ללמוד ממנו את העובדה שהוא אף פעם לא קופא. היחידים שלא קפאו בקור הסיבירי של הכפירה ברוסיה, היו רק חסידי חב"ד. אף זרם אחר ביהדות לא החזיק מעמד בקור העצום הזה. אחד מחסידי חב"ד סיפר שהוא היה בבידוד הרבה שנים בכלא. כדי לא להשתגע הוא ניסה לבקש מהסוהרים שיתנו לו משהו להתעסק בו, אבל הם כמובן לא הסכימו. כשהוא כבר הרגיש שהוא עומד להשתגע, הוא התבונן על העכבישים שבתא, שהיו מגיעים לשם 'לבקר' אותו. אחרי תקופה שהוא היה הורג אותם כדי שלא יטפסו עליו, הוא חשב שאם סוף סוף יש לו מישהו לדבר איתו חוץ מהקב"ה, הוא יכול להתחיל לחקור עכבישים…
אחרי הרבה שנים, כשהוא השתחרר מהכלא, הוא סיפר מה הוא למד מעכביש לעבודת ה'. העכביש צד את הזבוב על ידי שהוא טווה קורים. אחר כך הוא מחכה בסבלנות, עד שנדבק זבוב לקורים, אבל הוא לא קופץ עליו מיד. יש לו זמן. הוא מחכה מספיק זמן עד שלזבוב ייגמר כל הכוח, ורק אז הוא מגיע ואוכל אותו בנחת.
היצר הרע נמשל לעכביש. במהלך מאה ועשרים שנה בעולם הזה, אנחנו בתוך הקורים של היצר. כל עוד הבן אדם משתולל, מפרפר קצת ומראה אותות חיים, אז העכביש, היצר הרע, עומד קצת בצד. התוועדות היא זמן טוב להשתולל ולעשות שריר נגד היצר. כשנמצאים כולם ביחד אנחנו בעצם עושים מחאה – כולם למדו בישיבות שגם פעם בשלוש שנים מספיקה מחאה כדי להוציא את הגזלן מהשדה. שנזכה לצעוק על היצר הרע שיפסיק להשתלט, ונזכיר לכולם שהוא גנב ולא בעל הבית.
הרב יעקובוביץ: ר' דוד, הרי המחאה שם עובדת בזכות "חברך חברא אית ליה". בזכות כל החברים שבאו לכאן, אז המחאה של פעם בשלוש שנים יכולה להועיל.
הרב אמיתי: מספרים שבא פעם חסיד אל הריז'ינר, כדי להיפרד ממנו לתמיד, וביקש עצה שתלווה אותו בשארית חייו. הריז'ינר ענה, כמו שיעקב אבינו אסף את בניו, העצה היחידה היא להתאסף ביחד. הוא הוסיף ואמר, שלעצה הזאת יש שלושה תנאים: לזכור אותה תמיד, לקיים אותה בכל מצב, ולספר אותה לכל מי שאפשר. פעם אחרת הריז'ינר אמר, שבדור אחרון יהיה גהינום של שלג. הכל יהיה קר. יהיה דור כזה, שאם יחזור מעמד הר הכרמל, אז תרד אש לנביאי הבעל, ולנביאי ה' לא ירד כלום. להחזיק באמונה תמימה, יהיה כמו לטפס על קיר חלק עם הציפורנים. על הדור הזה הוא אמר שצריך להיות ביחד. לחיים!! שנהיה תמיד ביחד!
הרב יעקובוביץ: ר' דוד, אני רוצה לומר לכם משהו בקשר לפסוק מההפטרה. ה'שפת אמת' אומר וורט עצום על הפסוק "והיה בית יעקב אש, בית יוסף להבה, ובית עשיו לקש". אש – הכוונה לתורה: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ". יעקב לבדו, עם האש של התורה, עדיין לא מצליח לנצח את עשיו. האש לא מגיעה מספיק רחוק. אם אין להבה, אם אין התלהבות, האש לא מגיעה רחוק. אבל האש שנמצאת בתוך החום של הוודקה, בהתלהבות של ההתוועדות, נותנת כוח להגיע גם רחוק ולנצח את היצר. ככה מנצחים את עשיו.
מלכי אדום, שמלכו "לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", רומזים למדרגות שלפני עולם התיקון. אלו עולמות שנשברו, ומחפשים תיקון. בדרך כלל אנחנו מתייחסים אליהם בצורה של רתיעה ופחד. כל האדום הזה, מריח לנו כדבר שלילי מאוד. אבל האמת היא, שהאדמומיות היא כוח חזק בחיים שלנו. אפשר לקחת ממנו זרעים נכונים, ולהצמיח מהם התלהבות.
אמנם רק לעתיד לבוא, כאשר "אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה", ביום שבו "יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו", אז אפשר יהיה להביא לתוך התורה, ולתוך בית המדרש והישיבות, את נקודת האדום; אז הנקודה של ההתלהבות והאש תהיה חלק בלתי נפרד מהקדושה, יהיה ניצחון גמור, ונוכל להשתמש באש שכיום נמצאת אצל יצר הרע, ולהפוך אותה לחלק מהקדושה; אבל בינתיים, כבר עכשיו אנחנו מתחילים לראות פה איך האש ממלאת את בנייני האומה בריקודים ובאש של פנימיות. משהו שנוגע בעץ החיים ממש. יש פה משהו מאוד גבוה ועמוק שמתגלה דווקא במלכי אדום האלה. שנזכה לאורות דתוהו בכלים דתיקון. לחיים!!
עד שהנשמה תפרח
הרב יהושע שפירא: לחיים לחיים! אני יושב פה ליד הרב הנדלר – המחותן שלנו, אבל רציתי לספר לכם סיפור דווקא ממחותן אחר שלי, קצת יותר מבוגר מהרב הנדלר – ר' מיכאל בן חורין. בפעם הראשונה שהוא ומשפחתו הגיעו אלינו לרגל ה'וורט' של הילדים שלנו, כיבדנו אותו ב'משקה' כדי לומר 'לחיים'. אחרי ה'לחיים', שבמשקאות מהסוג הזה הוא לא בקיא גדול, הגשנו ארוחה, כשבתפריט היה גם סלט מתובל בשמן זית. הוא התחיל לאכול את הסלט, ואחרי כמה שניות עצר ושאל: "איזה שמן שמתם כאן?" התברר שהוא ממש מומחה לשמן זית. הוא ביקש כוס זכוכית נקיה, מזג שמן מהבקבוק, והתחיל לגלגל אותו על הלשון. כך הוא גלגל אותו הלוך וחזור, עד שקיבלתי רושם שיש לו בזה כוונות עליונות – אולי הוא למד אותן איפה שהוא בכתבי האר"י הקדוש… בכל אופן, אחרי כמה רגעים, הוא קבע בפסקנות: "זה שמן משובח!"
בגלל שאני לא מבין בשמן, מיד האמנתי לו. בכל מקרה סמכתי עליו, כי עם מחותן לא מסתבכים… אחר כך הוא התחיל להסביר ולתאר באריכות איך יודעים שהשמן באמת משובח. הוא הרצה לנו על המינון בין מרירות למתיקות, על האיכות של המרקם ועוד. ממנו למדתי שיש לשמן הרבה צדדים ואיכויות.
נראה לי, שבחנוכה אנחנו נאבקים על עוד איכות אחת של השמן. כשהיוונים פרצו לבית המקדש, הם לא היו צריכים שמן – ביוון יש הרבה שמן. הם גם ידעו להעריך את השמן האיכותי שיש במקדש, והם לא רצו לקלקל אותו. הם כמובן לא רצו לפגום באיכויות של החומציות או המרירות, וגם לא באיכות הבעירה שלו. כל אלו לא הפריעו להם. מה כן עניין אותם? רק שהשמן לא יהיה טהור! הם טענו כלפי עם ישראל, שלטהרה אין שום קשר לאיכות של השמן. מן הסתם היו להם גם מומחים לשמן, שהוכיחו על פי מחקרים שטהרה לא תעזור לשמן להצליח. אחרי שהם לחמו כדי לכבוש ארצות וערים בכל העולם, שיא המלחמה שלהם היה להיכנס לבית המקדש ולטמא את כל השמנים. איפשהו בתוכם פנימה, הם הרגישו שהאיכות של הטהרה מאיימת עליהם.
האם נלחמנו חזרה? ועוד איך! איפה היוונים כיום? מישהו בכלל זוכר שהיה עם כזה על במת ההיסטוריה? מאז המאבק איתם, עם ישראל יוצר כל הזמן מהפכות בעולם, ועוד מעט כבר יתהפכו כל העמים לקרוא שפה ברורה בשם ה'. הכוח לכל המהפכות שלנו, מגיע מזה שבשמן עניין אותנו רק דבר אחד – שיהיה טהור. נקודת הטהרה הזאת, חשובה יותר מכל ההצלחות שבעולם. יותר נכון לומר, שהיא הצלחת ההצלחות.
האמת היא, שהנקודה הזאת לא נוגעת רק לחנוכה. לעומת כל שאר סוגי הפירות, בשביל לזכות בשמן של הזית, צריך לכתוש אותו. היוונים בזמנם כתשו אותנו, ובניגוד למה שהם חשבו, הוצאנו מהכתישה הזאת שמן טהור לדורות עולם. במשך כל הגלות, המשכנו לאחוז בפך השמן הטהור. מכל מהלך של כתישה שעם ישראל עבר, הטהרה התגלתה ויצאה החוצה הרבה יותר. ההתוועדות שלנו עכשיו, היא בעצם שמחה על טהרה שיצאה מכתישה כזאת.
המאסר של אדמו"ר הזקן בשעתו, וגם הדברים שעברו שאר האדמו"רים לבית חב"ד, היו כתישה של זיתים טהורים. הם הרי חיו ברוסיה. אנחנו כאן לא כל כך יודעים מה פירוש מרתפי הק.ג.ב, ואיך חיים עם תורה ומצוות כשציר הרשע בצורה הכי מרוכזת שלו רודף אותך. הרשעים האלו חיפשו כל הזמן את פך השמן הטהור, כדי להשמיד אותו.
פך שמן טהור כזה היה האדמו"ר הזקן. זאת תופעה לא מובנת – מה כל כך הפחיד אותם ביהודי הזה? הם ראו בו אולי איזה גיבור? מפקד שיכול להוציא גדודים לקרב? לא יאומן, אבל הם רעדו מפחד, שמא יהיה עוד יהודי שיבנה מקווה טהרה. אתם יודעים כמה חב"דניקים ברוסיה נהרגו על קידוש ה' בגלל שהם רצו לעשות מקווה טהרה? כל האימפריה הסובייטית נבהלה ונעמדה על הרגליים האחוריות, כדי שלא יבנו מקווה טהרה! מקווה אחד כזה, פשוט ערער את כל יסודות הקיום שלהם. איזה חב"דניק אחד התחבא באיזה כפר נידח וסידר שם בהיחבא שלולית מים, שבקושי יכולה להיחשב למקווה טהרה, אבל כל השלטון הסובייטי מזדעזע!
האמת היא, שחשוב מאוד להבין – בסופו של דבר, הם צודקים. מקווה טהרה אחד, ניצוץ קטן מהפנימיות של יעקב אבינו, שורף את כל הפמליה של עשיו, עם הגדוד של ארבע מאות איש. ניצוץ אחד של טהרה, ניצוץ עמוק של דבקות אלוקית, ניצוץ של מקווה או של תלמוד תורה – גם אם זה מלמד שיש לו שניים־שלושה תלמידים, מקפיץ את כל הק.ג.ב לחפש אחריו. חלילה, שאף יהודי לא ילמד משניות. אבל מכל הכתישה הזאת יצאה ויוצאת בעירה אדירה.
אני לא יודע אם אתם מכירים את השינוי הדרמטי שיש בין מאמרי אדמו"ר הזקן שלפני המאסר לבין המאמרים שנאמרו אחריו. מי שלמד את שני סוגי המאמרים יודע בבירור – מדובר בעולם אחר. בכלל, רוב האדמו"רים שחיו בדור של האדמו"ר הזקן, דיברו חסידות בצורה תמציתית מאוד. קשה היה להבין ממש מה שהם מלמדים, כי רוב התורות היו מורכבות מרמזים עליונים או קודים מקוצרים, שלא כל אחד מצליח להבין מה העניין. אפשר לשער השערות, אבל זה לא כל כך אמת.
אדמו"ר הזקן, בשנים שלפני המאסר דיבר בסגנון דומה, אבל אחרי המאסר העולם התהפך לגמרי. העולם כל כך השתנה, עד כדי שהחסידות יכולה להיות מובנת אפילו בשכל פשוט של כל יהודי מן השורה. כשהתחלתי בעצמי ללמוד את מאמרי אדמו"ר הזקן, ראיתי שההסבר כל כך טוב, עד שגם הצלחתי להבין, וממילא זה גם נגע לי בנשמה. אולי יותר נכון לומר, שהנשמה שלי כמעט פרחה… חז"ל אומרים שכשישראל עמדו על הר סיני פרחה נשמתם. בדרך כלל זאת נשמעת דרשה יפה – אפשר אפילו לדמיין איך הם נשאו כפיים לשמיים, והנה יצאה הנשמה. אבל האמת היא שהם פשוט הבינו את התורה כל כך עמוק, וספגו אלוקות בצורה כל כך בהירה, עד שהם פשוט לא יכלו לנשום. הנשמה טעמה מרחבים אין סופיים, אז היא פרחה לה. אם גם אתם רוצים לטעום טעם כזה, תלמדו את מאמרי האדמו"ר הזקן שאחרי המאסר בפטרבורג. יש אצל אדמו"ר הזקן כזאת בהירות, עד שגם בעלי שכל גס כמו שלנו יכולים להבין אלוקות. ולא רק להבין אלא לבעור מזה, עד שאדם לא ידע איך הוא חי בעולם הזה.
אני עוד בתוך השבעה על מורי ורבי הגאון הצדיק, מלאך ה' צבאות, הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל. אפילו עכשיו כשאני רק אומר את המילים האלו, אני נרעד כולי. אתם יודעים שהוא היה חולה בתקופה האחרונה, והוא כבר לא יכול היה לנשום. בכל זאת, הוא עוד המשיך להעביר שיעורים. לא מזמן הוא היה בבר־מצווה של נכד בקדומים, ושם שאלו אותו, איך הוא יכול להמשיך ללמד שיעורים? הרי הוא לא יכול לנשום, ובין נשימה לנשימה הוא עוד צריך לאסוף את כל הכוח; איך אפשר ככה ללמד? אז הרב מרדכי ענה, שללמד תורה הרבה יותר קל לו מלחיות. לחיות זה קשה, אבל ללמד תורה, זה המקום של החיות, ולכן קל לו ללמד.
כשלומדים מתיקות של תורה מבחירי צדיקיא, אפילו אנשים גסים פתאום מתחילים להבין שהמילים "כי הם חיינו" הן לא מילים שנועדו רק בשביל לכתוב על פלקטים צבעוניים בסניף. ממש לא!! "כי הם חיינו" אומר שדברי תורה הם החיים האמיתיים, וכל מה שאנשים אחרים קוראים לו חיים, לא בטוח כמה הוא חי. כשלומדים את מאמרי החסידות של האדמו"ר הזקן, הנשמה פורחת, ואז מתחילים לטעום טעם של חיים אמיתיים. נקודת הטהרה שנולדה מהכתישה במאסר של אדמו"ר הזקן הצליחה להעיר את עם ישראל, והיא בבחינת "מוסיף והולך", הלאה והלאה, ולא נעצרת. גם אנחנו כאן זוכים להיות חלק מהטהרה העליונה הזאת. אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו!
אלה לא הילדים שלי
הרב אריה הנדלר: אני רוצה לחלוק איתכם מעט מהרגשות שיש לי כאן בערב הזה. אתם יודעים, כשאני הייתי בגילכם, לא חלמתי בכלל שיכול להיות אירוע נפלא מהסוג הזה. לא נעים לי כל כך לספר לכם שכילד הייתי הולך ברחובות תל אביב, ומפזם לעצמי שירים שלא היו בכלל שירי קודש. הייתי ילד מוזיקלי, ולא הכרתי בכלל שירים וניגונים חסידיים. השירים שהייתי הולך איתם ושורק לעצמי היו וואלסים וינאיים… לא הכרנו אז ניגונים בכלל. היה אולי אפשר ללמוד מנגינות בחצרות חסידים, אבל מי הגיע באותם ימים לחצרות חסידים? הן היו רחוקות – פיזית ומנטלית.
הערב, אנחנו נמצאים פה, מתחברים עם כל הקהל הגדול הזה, והמילים הראשונות שחשבתי עליהן לקוחות מהשאלה של עשיו ליעקב: "מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי?" עשיו שאל את יעקב – הרי כשהיינו בבטן חילקנו בינינו את העולמות. אתה לקחת עולם הבא, ואני לקחתי את העולם הזה. אז איך יש לך כל כך הרבה בעולם הזה? אתה הרי שייך לעולם הבא! יעקב אבינו משיב לו: "לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי". כלומר, יעקב באמת לא צריך כל כך הרבה 'עולם הזה', אבל פשוט אין לו ברירה. כדי למצוא חן בעיני עשיו, להסתדר אתו ולפייס אותו, הוא צריך שיהיה לו הרבה ממון – כבשים תיישים וגמלים. אחר כך, כשעשיו רואה את הילדים, הוא שואל עוד שאלה: "מִי אֵלֶּה לָּךְ?" אמנם ליעקב היה הסבר על התיישים והגמלים – כדי להסתדר עם עולם הזה, אבל בשביל מה הילדים? לכאורה זה לגמרי תחום של עשיו! יעקב אבינו עונה תשובה נפלאה: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹקִים אֶת עַבְדֶּךָ". הילדים הם ממש לא 'עולם הזה'. הילדים הם לגמרי 'עולם הבא'.
אנחנו מתוועדים כאן ואומרים – זאת התוועדות שלא שייכת לעולם הזה, אלא התוועדות מן העולם הבא. "מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה?" כל כך הרבה בחורים באים להתוועדות מן העולם הבא – ניגונים ודיבורים שיוצאים מן הלב – ממש פלא! בתשובה הזאת של יעקב אבינו יש עוד רמז. "אשר חנן אלוקים את עבדך" רומז לברכה של יצחק ליעקב: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ", כלומר, שתזכה לגילוי אלוקות מטל השמים ומשמני הארץ. האלוקות שמתגלה מטל השמים, אלה "הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך".
כל החבורה הקדושה שנמצאת פה, "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ", מביאה התעוררות גדולה ושמחה שיוצאת מגדר הרגיל! אנחנו זוכים כעת לגילוי אלוקות, לקחת אתנו מתורת החסידות, מ"טל השמים", וליישם אותה בארץ שהקב"ה נותן לנו. יש עוד ארץ בעולם שאפשר לקבל ממנה גילוי אלוקות? אשרינו!
אז אני רוצה לומר לכל החבר'ה מהדור הצעיר – כיף לראות אתכם! ממש תענוג לראות את השמחה והדבקות שלכם. ברור לי, בלי צל של ספק, שכמו שיש תענוג למטה כך גם יש תענוג למעלה. הקב"ה אומר "חֲזוּ בֶָּנַי חֲבִיבַי", שבאו להתוועדות. "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע". יש כאן ביחד, גם עם אכילה ושתיה מתוך עולם הזה, זוכים לראות אלוקות מהילדים "אשר חנן אלוקים את עבדך".
אל תעשו שקט לרב
הרב אמיתי: אתם יודעים שיש מושג מעניין אצל בעלי המוסר, שנקרא: "עשיו הצדיק". כולם אוהבים לדבר על עשיו שהיה רשע, אבל יש משפט של הרבי מפשיסחא שכדאי להכיר. הוא אמר: "אל תחשבו שעשיו היה נראה איכר מגושם! הוא היה לבוש קאפטען לבן כמו צדיקים, ואמר תורות בסעודה שלישית!" אפשר גם להוסיף מהצד השני – לא בטוח שיעקב אבינו היה לבוש לבנים ואומר תורה בסעודה שלישית… הרי הוא היה עסוק עם הצאן. גם על יצחק אבינו שיצא "לשוח בשדה", פירש הרשב"ם שהוא הלך לנטוע שיחים, ובעצם התפלל עם הידיים שלו דרך המציאות.
לפעמים אנחנו מתעסקים בענייני שידוכים, וברוך ה' שומעים הרבה על כך שמחפשים בחור עובד ה'. אבל מהו באמת עובד ה'? אדמו"ר הזקן מגדיר עובד ה' על פי הגמרא שאומרת "אינו דומה שונה פירקו מאה פעמים לשונה פירקו מאה ואחד". השני נקרא עובד ה', ואילו הראשון נקרא "אשר לא עבדו". יש חסידים שדרשו ש'מאה ואחד' פירושו שלימוד התורה יהיה יחד עם הקב"ה, שהוא ה'אחד'. אבל אדמו"ר הזקן מסביר, שבימי קדם, הרגילות של הלימוד הייתה לשנות כל מה שלומדים מאה פעמים. מי שלומד רק לפי ההרגל, הוא בעצם ישֵן. ישן בלימוד וישן בחיים. לעומתו, מי שמוסיף, אפילו קצת יותר, הוא מעיד שכל מאה הפעמים שהוא שנה לפני כן, הן היו בחיוּת והתעוררות. בשביל לא להיות 'עשיו הצדיק' אלא לעבוד את ה' באמת, צריך לחשוב איפה נמצאת נקודת התוספת. כמובן, אין עניין ללמוד עוד פעם רק בשביל להרגיש שאתה יותר צדיק מהאחרים. צריך למצוא את ה'אחד' הנוסף שלך, בלי חשבון עם הסביבה. מה שייך אליך. הרבי מפיאסצנא אומר שאדם צריך להיזהר לא לחטוא נגד עצמו. לא להחמיץ את הייעוד שלו בעולם.
יש לנו כעת הזדמנות, כשכולם כאן ליבם לאחד, לחשוב באופן אמיתי – במה אנחנו רוצים להשתנות ולהתחדש. חסידים אומרים שהתוועדות היא זמן לעשות מחאה נגד היצר. שהוא לא יחזיק בנו כל כך הרבה זמן בלי מחאה, ותהיה לו חזקה. זה הזמן למחאה על ה'אני' הקודם של שנה שעברה, ולראות איך מקבלים התחדשות.
מפורסמת המשנה שאומרת, ששולחן שיושבים עליו בלי דברי תורה נחשב כאילו אוכלים מזבחי מתים. הרב ראם הכהן, ראש ישיבת עתניאל, אמר שאולי עדיף לאכול 'זבחי מתים' מאשר לומר 'זבחי מתים'. ידוע בישיבות המנהג שצריך שיהיה דבר תורה בשבת. אז כולם מתחילים להשתיק אחד את השני: "לא נעים, הרב מדבר". "חבר שלכם מדבר, לא יפה…" או הכי גרוע: "הרב רוצה לדבר!" מה פירוש 'הרב רוצה לדבר'? צריכים לרצות שהרב ידבר! הרב לא צריך לדבר, הוא יכול ללכת ללמוד לבד.
גם בהתוועדות הגיע הזמן להכניס גם את הקב"ה. בדרך כלל יושבים חבר'ה, ויש סיפורי טרמפים, סיפורי צבא או שיעורי נהיגה, וגם סיפורי דייטים. בכל אלה, הקב"ה עדיין לא הגיע לשיחה, וזאת בעיה. אז גם לומר דבר תורה זה טוב, אבל כפי שפתחתי – מחפשים מישהו שזאת העבודה שלו. מישהו שהוא עובד ה'. זאת המלאכה שלו – עבודת ה', היא מה שמעניין אותו בחיים. הנושאים שמטרידים אותו, שייכים תמיד לעבודת ה'. תראו, יכול להיות שולחן שלם בחדר אוכל בישיבה, שברגע שמגיע חייל, כל השולחן מתמלא בדיבורי צבא. למה זה קורה? כי מרגישים שיש כאן מישהו שהצבא הוא הנושא של החיים שלו. הוא חי את זה, ולכן הנושא פורץ ממנו. לעומת זאת, לבחור ישיבה אין כל כך מה לספר… הרב יהושע דיבר על הרב מרדכי זצ"ל – הרי אצלו, אם הייתה סברא חדשה שהפכה לו את כל מה שהוא חשב – זה היה החיים שלו! לצערנו, לא אצל כולם עבודת ה' כל כך מסעירה. מקסימום מסתכלים עליה כמו מקצוע כזה – יש חבר שאוהב אופנועים, ואחד בצבא, אז גם יש כאלה עם תחביב של עבודת ה'.
הרב חרל"פ, שהיארצייט שלו היה לפני שבוע בדיוק, אומר על העניין הזה וורט חריף. הוא מסביר שזאת הסיבה שיצחק אהב את עשיו, ורצה לברך דווקא אותו. כשיעקב נכנס ליצחק בתחפושת עשיו, הוא טעה והזכיר שם שמים, ואז גרם ליצחק לחשוד שעובדים עליו. הוא גם דיבר יפה מדי – "יקום נא", ועשיו הרי לא אומר 'נא'. יצחק רצה דווקא את עשיו, כי הוא לא דוס כזה שכל הזמן מרגיש צורך להזכיר "בעזרת ה'", "ברוך ה'". לפעמים שומעים יהודי שאומר יותר מדי 'בעזרת ה", ומרגישים שהוא לא בטוח בקשר שלו לקדושה. לכן הוא אומר הרבה מילים ועושה קולות של מזוזה כדי לזכור שהוא בעולם של קדושה. יצחק חשב שעשיו לא מזכיר שם שמים כי הקשר לה' טבעי אצלו. הוא לא צריך להבליט את הקשר הזה כל הזמן במילים.
פעם הרב גד וינקרט אמר, שרב שמצטט הרבה מדי, כנראה הוא אומר דברים לא נכונים. מי שדובר אמת לא צריך להישען על אף אחד. הרב קוק זצ"ל אומר, ש"סלעים מחסה לשפנים" זה משל לאדם פחדן שלא מעיז לומר את האמת, ולכן הוא כל הזמן מזכיר את הגדולים שאומרים כמותו. לא באנו להיות חוצפנים, אבל צריך שהאמת תפרוץ מאיתנו החוצה. שהיא תהיה המקצוע שלנו.
יכול בן אדם לחשוב, שחילונים הם משטחים להנחות תפילין! כשאתה מניח תפילין ליהודי אחר, או כל גמילות חסד – צריך לדעת שזה לא בשביל לקבל עוד מנה מהלווייתן בעולם הבא. לא מדובר על משחק כזה שמרוויחים בו הרבה הפתעות. כשהדברים חיים בתוכנו, אז גם השיחת חולין צריכה לימוד. דוד המלך אומר על התורה: "כל היום היא שיחתי", אבל אנחנו יודעים שהוא התעסק בצרכי הממלכה! העניין הוא, שאצלו התורה הייתה שולטת בשיח. אם היינו מסתכלים על הסרטה של שיעור בלי קול, היה אפשר לראות מתי הרב מספר סיפור ומתי חוזרים ללימוד. אז רואים שכולם קצת נכבים… אנחנו רוצים "חיי עולם נטע בתוכנו!" שכשיהודים ייפגשו, השיח יהיה בוער לה'.
ר' צדוק אומר בקשר למילה 'שיחתי', שהמילה 'שיח' (318) עולה בגימטרייה מספר אחד יותר מהמילה 'יאוש' (317). אם אין שיח של קדושה, יש איזה ייאוש בלב. עלולה להיות תחושה שמנסים ללמוד תורה, ומשהו כבוי. בא אלי יהודי וסיפר לי, שהוא משרת בצבא בקריה בתל אביב. הוא שאל: "מה עושים עם שמירת העיניים?" לפעמים כל המציאות נראית מלאה קש. המחשבות משוטטות בכל מיני מקומות, והחלומות כבר לא כל כך חסידיים. העולם מסביב שוטף, וקשה להחזיק באמונה טהורה.
הרב חרל"פ אומר דבר חד כל כך, שאפילו הרב יהושע, שמנתח את הדור בצורה נפלאה, לא אמר עד כדי כך… הוא אומר: "בעקבתא דמשיחא, יתמלא העולם בחדשות וחפץ עמו להיכנס בלבבות לידע מהם ולהתעניין מהם וזה יהיה המונע מהקדושה בדור האחרון. על כן המשכיל בעת ההיא ידום". כמה קש יש מסביבנו! כל הקש הזה – כמה שנים מהחיים שלנו בזבזנו על מדיה וכל מיני שטויות, עולם של קש רדוד ושטחי. הכל יבער כשיצא הניצוץ! החלום שלנו הוא להוציא מהייאוש, ולהפוך את התורה לשיחה שלנו. אסור להתייאש! אז השבוע נפרדנו מהרב מרדכי, איש שיחה שהתורה היא החיים שלו, ויש לנו דוגמא להבין להיכן לשאוף.
מספרים על אדם חילוני שרצה לברר אם יש אלוקים. הוא החליט ללכת לבני ברק לתפוס דוס אורגינלי, לבדוק איתו את הסיפור. הזקן הראשון שהוא נפל עליו היה ברסלבר שחזר מהתבודדות. כשהוא שאל אותו אם יש אלוקים, התשובה הייתה: "מה זאת אומרת? הרגע דיברתי איתו". הלוואי שנזכה לחיות בצורה כזאת, שמרגישים את הגובה בפשיטות. לחיים!
להשתולל כמו לבן הארמי
הרב שניאור כץ: הרב דודי הזכיר את הרב נריה זצ"ל, שי"ט כסלו הוא היארצייט שלו. אני זכיתי לגדול בכפר הרא"ה ולהתפלל מאחורי הרב נריה, בעיקר בימים הנוראים. התבוננתי הרבה מאוד בתפילה שלו, כדי להבין קצת את החידה הזאת – מה יש שם בתפילה. בתור ילד שמתפלל בבית המדרש, הייתי מסתכל למעלה ורואה משפטים מ'אורות הקודש' עם תמונות של אריות. לא הבנתי מה כתוב שם, אבל כן הבנתי שקורה כאן משהו גדול.
שמעתי לא פעם את הרב נריה בוכה לפני תקיעת שופר, ובתפילת כהן גדול ביום כיפורים, וכך הבנתי שיש עולם שהוא מעבר לרגילות של חיי היומיום שאיתה גדלים. החסידות באה לבקוע את הבנאליות הרגילה של החיים שלנו. במאמרים לחנוכה, בעל התניא אומר שכל עניינה של עבודתנו בעולם הזה, היא לערוך את המסע ההפוך מהבריאה. ה' ברא את העולם מאַין ליש, והעבודה שלנו לחזור ולעשות מהיש – אין. הפעולה הזאת מתרחשת רק על ידי שאדם יוצא מעצמו. רק יהודי שמשתחרר מהישות שלו, מהקונכיה שבה הוא חי, ויוצא החוצה, אז הוא מסוגל גם להתבונן ולהתחיל לחשוב על ה'.
אני ברוך ה' גדלתי בבית קצת חסידי, וגם קיבלתי שֵם חסידי. לא היה כל כך קל להסתדר עם השם 'שניאור זלמן' בבית ספר ממ"ד בכפר הרא"ה. זאת קצת פדיחה שיקראו לך זלמן, אבל בסוף השם הזה הוא תענוג. הרבה שנים היו לי קושיות על מו"ר אבי, למה הוא סיבך לנו את החיים עם החסידות. בתור ילדים, היינו מכתתים רגלינו בשבתות לאדמו"רים, עם תרמילים על הגב, ואוכלים סעודות שבת בחדרי פנימיה. עם הזמן למדתי להעריך ולדעת שאין כמו המתיקות החסידית הזאת.
יש וורט חזק של ר' מאיר שפירא על פרשת וישלח, שחשוב ללכת איתו. על המילים "עם לבן גרתי", דרשו חז"ל: "ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים". ר' מאיר שפירא אומר על הדרשה הזאת פשט חדש. הוא מסביר, שכשיעקב אבינו ראה את לבן רודף אחריו, הוא היה בטוח שלבן רוצה כסף או כבוד. בסוף הוא ראה שלבן ממש אחוז טירוף, אבל בשביל התרפים. הוא נכנס באוהל לאה, באוהל רחל ובאוהל האמהות, וצועק וצורח ומשתולל כמו שגוי יודע להשתולל. הכל בגלל התרפים שלו. יעקב אבינו מצטער ואומר לעצמו: "עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי" – כלומר, שמרתי את כל מה שכתוב בשולחן ערוך, אבל "ולא למדתי ממעשיו הרעים" – למה לא למדתי ממעשיו הרעים של לבן איך צריך להשתולל על התורה? איך צריך להשתגע על הקשר עם הקב"ה? צריך לחיות ולבעור לקב"ה, לפחות כמו שלבן בוער על התרפים!
כולכם בוודאי שמעתם שאנחנו נמצאים בימי המונדיאל. הגויים השקיעו במונדיאל הזה 222 מיליארד דולר! הם בנו מסביב לאצטדיונים שלהם ערים שלמות. צריך ללמוד מזה על ההשקעה בעבודת ה'! הבעל שם טוב אומר על הפסוק "כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה'", שיהודי צריך לחשוב על כל דבר שהוא רואה, מה הוא מלמד אותו לעבודת ה'. זאת הסתכלות חסידית, שממש משנה את המבט על כל החיים.
פגשתי פעם יהודי שלמד הרבה שנים באחת מהישיבות של הציבור שלנו, ונעשה לימים חסיד ברסלב. הוא אמר לי, שהוא שמח בכל התורה שהוא למד במשך השנים. אבל הוא הוסיף ואמר לי כך: "עשרות שנים מדברים איתי על מהלכים שה' עושה בעולם, ואז פתאום מישהו בא ואומר לי – 'אני לא רוצה לספר לך על מהלכים שה' עושה, אני רוצה לספר לך על ה' יתברך בעצמו!'" לכן הוא שינה את החיים שלו מהקצה לקצה. הדברים שלו דקרו לי בלב. אולי לכם הנושא הזה נשמע פשוט, אבל האמת היא שזה לא פשוט בכלל. החסידות מדברת על ה' בעצמו – מה הוא רוצה ממני, איך אני עומד מול ה' ומה הוא חושב עלי.
פעם היה ח"כ בשם פלאטו שרון. הוא תמיד היה אומר במבטא צרפתי כבד: "מה הם עשו בשביל המדינה הזאת?" יהודי שקם בבוקר צריך לשאול את עצמו, מה ה' רוצה שאעשה בשבילו היום? איך אפשר לעשות עוד קצת נחת לריבונו של עולם.
אספר לכם סיפור. זכיתי ללמוד יותר מעשר שנים עם יהודי, שהרב דב יפה, המשגיח בישיבת כפר חסידים, אמר עליו שהוא אחד מל"ו צדיקים שבדור. לצערנו היהודי הזה נפטר לפני כמה שנים. הוא היה גר ברכסים, ושמו היה הרב יהושע גבל. יהודי חסידי ברמ"ח ושס"ה. הוא אמנם גר במקום של ליטאים, והוא היה חניך של ישיבה ליטאית – הוא צמח בישיבת כפר חסידים, אבל הוא היה ממש חסיד.
יום אחד, כשבאתי ללמוד אתו, הוא אמר לי כך: "אני חסיד של האדמו"ר ממאקאווא. לאחרונה היה היארצייט של הרבי הקודם, ובטיש של הרבי מקרית אתא הוא ביקש ממני לדבר דברי תורה וסירבתי. אני נמצא מאז בהתלבטות – האם סירבתי בגלל שאני סתם אדם ביישן או שבאמת עשיתי לשם שמים, כדי לא להתבלט. בגלל הספק, אני לא רוצה שהרבי שלי בשמים יפסיד, אז אני רוצה לעשות לו נחת רוח". הוא פתח שו"ת של הרבי הקודם ממאקאווא, בהלכות פסח. למדנו בערך חצי שעה על דינים ששייכים לדבק שמדביקים בו ספרים בפסח. היהודי הזה נתן לי דוגמא להסתכלות בעומק. הוא חי בעמקות את השאלה, מה ריבונו של עולם רוצה ממנו.
הזכרתי קודם שהיינו הולכים בשבתות לאדמו"רים, אז אני חייב לספר לכם עוד משהו קטן בעניין הזה. היו כמה פעמים במוצאי שבתות, שמו"ר אבי היה לוקח אותנו לקרית צאנז בנתניה, לסוף של סעודה שלישית של הרבי הקודם מצאנז – בעל ה'דברי יציב'. בתור ילד, זה היה לי ממש קשה. השעה כבר הייתה אחת עשרה־שתים עשרה, ולפעמים אחת בלילה. עמדנו על הפרנצ'ס באולם חשוך לגמרי, והקשבנו לרבי מדבר בחושך דברי תורה במשך שלוש־ארבע שעות. בצד ישב מישהו שכבר הוציא את השבת, והיה כותב מילה במילה את כל הדברים של הרבי. מהשיחות האלה הוציאו מאוחר יותר את הספר 'שפע חיים' על התורה.
בתור ילד רק חיכיתי שכבר ייגמר כל העניין, אבל אז היה מגיע הרגע של ההבדלה… אתם צריכים לשמוע בעצמכם את ההקלטה של הרבי עושה הבדלה. מדובר על הרבי מצאנז, שאיבד בשואה את אשתו ואחד עשר ילדיו. קשה לי לתאר לכם מה עבר עלי כששמעתי את הרבי אומר: "בין ישראל לעמים". למרות שבתור ילד לא לגמרי התחברתי לכל האירוע, ברגע ששמעתי את ההבדלה שלו, פרצתי בבכי שאי אפשר לתאר. הרגשתי שיש פה אדם שממש עומד מול ה' יתברך, ובכל כוחו נפשו ומאודו הוא אומר: "בין ישראל לעמים". אי אפשר היה להישאר אדישים. שמעתי אותו בתפילות, גם בשבת, צועק ובוכה – "אוי טאטע!". הוא היה צועק ביידיש: "הקב"ה, מה אתה רוצה מהילדים שלך?" מדי פעם הוא היה מרים את הסטנדר שלו ודופק אותו על הרצפה. את הפסוק "שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו, מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם" הוא היה שואג, וחוזר עליו עשר פעמים ויותר. כל אלה מזיזים משהו בלב. החסידות נוגעת בנו ככה, שהיא מביאה אותנו למפגש בלתי אמצעי עם ה' יתברך.
ספר שכתבו עליך
הרב איל ורד: בדרך כלל, פונים ליהודים – דרך כתיבה או שיעור, בצורות כאלה ואחרות – וקוראים להם להשתנות. יש תביעה להתקדם, להשתפר ולהיות טובים יותר בעבודת ה' ובתפילה. לעומת הפנייה הכללית הזאת, יש ספר אחד קטן שבא ועשה מהפכה. על הספר הקטן הזה, רבי לוי יצחק מברדצ'ב אמר: "איך בספר כל כך קטן, הצליחו להכניס אלוקים כל כך גדול". הרב מיכי והרב דודי דיברו קודם על החיבור של המוח ללב. המהפכה של הספר הקטן הזה – ספר התניא, שייכת לאותה נקודה. כשלומדים תניא מבינים – הספר הזה נכתב עלינו.
ביריד הספרים הנפלא שיש כאן, זכיתי לחוויה מיוחדת. הלכתי בין הדוכנים, ופתאום ראיתי ספר שאני כתבתי. לראות בין כל הערמות את הספר שלי, זאת חוויה שממלאת בשמחה ובהודיה גדולה. מהחוויה הזאת אני רוצה לנסות ללמוד: תארו לעצמכם מה היה קורה לכל אחד מכם אם הוא היה עובר ביריד ורואה – לא ספר שהוא כתב, אלא ספר שכתבו עליו… אתה פותח ספר שמתאר כל מה שעובר עליך! אתה חושב לעצמך – איך יכול להיות? מי השקיע לכתוב ספר כזה עלי? ואז אתה רואה שמדובר באחד מגדולי עולם, לא אחר מאשר בעל התניא. כבר בכותרת של הספר הזה יש חידוש עצום: "ספר של בינונים", כלומר, לא כותבים למישהו על זה שהוא אמור להיות צדיק ולהגיע לאי שם. הפעם מדובר על ספר שכתוב על המקום שלך, כאן ועכשיו. זאת אמירה שנוגעת ומזיזה משהו בלב. מישהו מתייחס אלי. אני כמו שאני, זו הכתובת שלו.
תארו לעצמכם את היהודים הפשוטים של אז שמסתובבים להם נבוכים בעולם, ופתאום יש ספר שמדבר אליהם. אדמו"ר הזקן כותב בהקדמה לספר התניא שהספר הזה הוא בעצם שו"ת. כלומר, הוא לקח את כל השאלות ששאלו אותו, וכתב את כל התשובות. זה לא ספר שנכתב באיזו התבוננות תורנית של אדמו"ר הזקן שהקיף את כל התורה כולה, אלא זה ספר שמשוקעים בו כל המצוקות וכל הטרדות וכל האכזבות וכל התסכולים וכל הניסיונות שהצליחו ולא הצליחו שאנשים סיפרו לו ביחידות ושפכו לו על השולחן – מזה הוא עשה את הספר ספר התניא.
זה מה שמחבר בין המוח ללב, בין מה שאנחנו יודעים שצריך לעשות לבין הלב שרוצה. כי כשמדברים עליך, כשמישהו מספר לך סיפור על עצמך – זה הסיפור האמיתי. זה כמו הסיפור על הבעש"ט שאמר ליהודי אחד, "כשתשמע מישהו מספר את הסיפור שלך, תדע שנגמר התיקון שלך". אז פתאום בא מישהו, והמישהו הזה הוא אדם גדול מאוד, וכותב את הסיפור שלנו. הוא אומר לנו בעיקר את המשפטים האלה, שכל פעם שאני מלמד תניא אני מתרגש מהם – אלה משפטים שנותנים כל כך הרבה כוח: אנחנו לא תקלה בייצור. אנחנו לא איזה משהו שהשתבש. זה הסיפור: יש נפש בהמית, יש נפש אלוקית, והן נאבקות ביניהן, ואני אלמד אותך את הכלים – איך לעדן את הנפש הבהמית ולהפוך אותה לחלק הרמוני שמשרת את הנפש האלוקית ולא להיפך.
נכון, אנחנו חיים במאבק הזה, בקושי הזה, מה שבעבר – לפני התניא – היה אולי גורם ליהודי להרגיש שהוא זייפן. הנה, נגיד, בבוקר התפללתי והייתי בדבקות, אבל יצאתי לאוטו ומישהו עקף אותי וצפרתי לו עם כל הלב. יכול להיות שהוא אפילו לא שמע, אבל אני יודע מה כמה כעס היה משוקע בלחיצת היד הזאת הפתוחה על הצופר, וכמה הייתי רוצה לצפור לו את החיים עד סוף כל הדורות… אז מי אני? ההוא שהתפלל לפני כן בדבקות או ההוא שכעס?? מזה עלולה להגיע המסקנה – מה שנקרא במסכת גיטין – שאני 'מזויף מתוכו'. זו תחושה מאוד מאוד חזקה. אתם יודעים, אומרים בחסידות שהשמחה זו לא מצווה, אבל השמחה מביאה לכל המצוות; והעצבות זו לא עבירה, אבל היא מביאה לכל העבירות… כשאדם נכנס לעצבות, זה כמו מחלת איידס, תסמונת הכשל החיסוני. כל רמת החיסון שלו יורדת, ואז כל עבירה תיקח אותו.
אבל פתאום מגיע אדמו"ר הזקן ואומר לנו: תקשיבו, זו לא תקלה, זה גם לא הולך ללכת לשום מקום. המאבק הזה הולך להישאר או להחליף צורה או לעבור שדות, אבל הוא יישאר. ולא רק שזו לא תקלה אלא יש לה' יתברך נחת מיוחדת דווקא מהנאבקים שלו. המתח הזה מעורר נחת ושמחה לפניו יתברך. ואדמו"ר הזקן בספר התניא מדבר על כך שהבינוני הזה נקרא 'עובד ה". "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ". עובד ה' זה מי שמתמודד, שנכנס לתוך המציאות ולא ירא ממנה. הוא יודע שיש אורות גדולים בתוך המציאות עצמה, הוא מצטייד בכלים הנכונים ויורד לתוך המציאות לתקן אותה. הוא מבין שיש מאבק ובמאבק הזה צריך לנצח. צריך להכריע אותו.
אבל כדי לנצח צריכים לא להיות לבד אף פעם, תמיד להיות ביחד. זה הכוח של התוועדות. זה הכוח של ניגון חסידי. חסידים נמצאים תמיד ביחד, מתוועדים ועוזרים אחד לשני. אדמו"ר הרש"ב אמר, שאהבת חסידים זה טבע ראשון, לא טבע שני.
יש תורה נפלאה מאוד של אדמו"ר הזקן על פרשת וישלח ב'תורה אור'. הוא מסביר שבעצם כל המפגש בין יעקב לעשיו היה נסיון של יעקב. בהתחלה יעקב הציע לעשיו שיתוף פעולה, כלומר ש'האורות דתוהו' של עשיו ייכנסו בתוך 'הכלים דתיקון' של יעקב. יעקב אומר לעשיו: תקשיב, אני הכנתי כלים לתיקון. אני הייתי עם לבן, לקחתי ממנו את האורות שלו בצורה מתוקנת, והכלים שלי מספיק גדולים כדי להכיל גם את האורות שלך. אבל יעקב רואה שעשיו לא מעוניין, אז הוא עושה פעולות כדי לקחת את האורות דתוהו של עשיו. הוא מבין שאצל עשיו יש כוח. הוא שולח לו בעלי חיים טמאים דווקא, ודווקא חיים ולא שחוטים, כדי למשוך אליו את האורות שלו.
לכאורה, נשאל את יעקב: מה אתה צריך את זה? למה לך להסתבך עם כל מה שקשור לעשיו? ובאמת, בדיוק אחרי המפגש של יעקב עם עשיו מתחיל אצל יעקב כל הבלגן. שמעון ולוי עושים בלגן בשכם ודינה יוצאת לראות בבנות הארץ. אבל אתם יודעים, את הפסוק "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה… לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ" שרש"י אומר שהיא יצאנית בת יצאנית – הרבי מפרש לחיוב: דינה מגיעה ואומרת: מה קורה? יש פה מלא בנות שלא יודעות מה זה שם שמים! צריך להתחיל לספר להן שיש אלוקים בשמים. אז היא יצאה, וכשיוצאים יש גם סיכונים, אבל הרבי דורש את זה לשבח.
אז נכון, אחרי שיעקב מקבל את האורות דתוהו מעשיו מתחילים כל הבלגנים בבית יעקב, אבל דווקא יעקב מפסיק להיות יעקב – 'יעקוף', ומתחיל להיות ישראל – שר ושולט. הוא מתחיל להתמודד עם המציאות ולהכריע אותה לצד הישר שלה. זה הבינוני שנמצא בין לבין. הוא עומד בין העולמות – מצד אחד יש לו משיכה אל הצדדים הנמוכים אל הרע, והרע הבסיסי ביותר זה שאדם נמשך אל עצמו, כוח הגרביטציה פועל על האדם שהוא יהיה תקוע בתוך עצמו; אבל מצד שני הוא מצליח לצאת אל עבר הזולת, אל עבר ה'.
אספר לכם סיפור מתוק שקרה לי שבוע שעבר. האמת היא שבסוף הוא היה לא מתוק אלא בטעם מנטה… אתם יודעים, אנחנו זוכים שהרב דודי מגיע אלינו מדי פעם מיצהר, ומביא לנו את תורת גב ההר. אז ביצהר יש קדושת הארץ, מרגישים את קדושת הארץ ואת המסירות על הארץ. אצלנו בגוש דן יש קדושת הנשמות, איפה שאנשים החליטו להצטופף אחד על השני, צפוף צפוף… אני תמיד אומר שאצלנו בשכונה העסיקו מהנדס אחד כדי לבדוק כמה יהודים הוא יכול לצופף במקום אחד בלי שזה קורס…
על כל פנים, נסעתי בתוך גוש דן בדרך לשיעור. היה פקק, וככה הזדחלתי אל הפנייה ימינה בגשר בני ברק. אני כמעט מגיע לפנייה, והנה רכב חותך אותי. אמרתי לעצמי: טוב, כנס. אבל אחרי זה חשבתי: חסיד צריך להיות פיקח, אין מצווה להיות טיפש. אז נצמדתי טיפה לרכב שלפניי, כדי לא לתת יצר הרע לעוד נהג שיחתוך אותי. לא עוברת חצי שניה, מגיעה מונית ונכנסת ממש בחוצפה כזאת ועומדת בפנים שלי. וואו, מה זה כל האני הזה? זזתי הצידה, עמדתי מולו, הורדתי את החלון ואמרתי לו: "תקשיב, אם היית מבקש להיכנס הייתי נותן לך, אבל עכשיו שלא ביקשת – בכבוד, תיכנס, ה' יברך אותך וייתן לך יום טוב. אתם נהגי המוניות נמצאים כל היום על הכביש, אתם צריכים שמירה. ה' יברך אתכם!" הנהג מסתכל עלי ככה, ואז הוא מחפש איזה משהו וזורק לי סוכריה. אני אומר לו: "מה זה, לקריץ? אני לא אוהב לקריץ…". הוא אומר לי: "שניה, חכה". הוא מחפש, זורק לי מנטה ואומר לי "תעשה ברכה", אני מברך והוא עונה "אמן, אמן יהא שמה רבא"… ואז ככה חיבוקים, "סע לשלום". עשיתי את זה בכוונה בגלל מה שהיה כל השבוע בכבישים, האלימות והדקירות, החלטתי: נעשה קצת אהבת חינם. קצת, שיהיה… בסוף הגעתי לשיעור עם הסוכריית מנטה עוד בפה…
אז זהו, כל העניין זה להיאבק, להיכנס לתוך המציאות הרועשת, הגועשת, הגוש־דנית הצפופה. לא להסתגר ולהגיד 'שם נמצאים אורות, שם נמצאת קדושה' – אלא אני יכול לחלץ אותה משם. וגם בתוכי, גם בתוכנו, יש לנו אורות גדולים שטמונים בנו, ומישהו כתב עלינו ספר, מישהו נתן לנו הנחיות. ספרם של בינונים. יעקב אבינו מבקש את האורות האלה מעשיו כדי שיהיה לו כוח לחולל שינוי במציאות. ובמובן הזה, החסידות והציונות הדתית מאוד קרובות – שתיהן רואות במציאות של העולם הזה כתובת חשובה מאוד שהאור האלוקי מאיר בתוכה, וצריך לגלות את זה. לגלות שהעולם הזה הוא לא תקלה, הוא לא משהו שצריך לדלג עליו, הוא לא משהו שצריך לעקוף – הוא מקום השראת שכינה, וכמו שמביא אדמו"ר הזקן מהמדרש "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". ככל שזה יותר תחתון ויותר מגלים את האור – זה יותר דירה לכבודו יתברך.
לחיים לחיים!
