לאחר התמקמות קלה בבית של חבר, יצאתי לרחוב לראות איך נראה פורים מהצד, כשאתה עדיין פיכח. את כיסיי מילאתי במטבעות כדי לתת לכל מי שיבקש. השכונה נראית פשוט הפוכה, מוכרת אך שונה לגמרי. גרפיטי צבעוני וטרי מעטר את המדרכות ומקדם את בואנו לשכונת "בית ובלאגן". על הגגות המרובעים של בנייני השכונה אני רואה בחורים רוקדים ועושים ג'אגלינג עם כסא פלסטיק ושני בקבוקי יין. מישהו דאג לתקן את התמרור עם האיש במעבר החצייה ולהוסיף לו כובע מחודד של ליצן ואף אדום. חבר שלי סיפר לי ששבוע אחרי החג יש בעיריית ירושלים מבצע לתיקון כל נזקי פורים. יהודי אחד צועד ברחוב עם משלוח מנות מקורי: צלחת של צ'ולנט רותח, לאט ובזהירות כדי שלא יישפך. כמעט קורה אסון כשהוא מתנגש בזוג בחורים שמיטלטלים עם בקבוקי יין, אבל אחד מהם נופל עליי ומחליט לתת לי את מעות הפורים שלו כי "איזה יהודי מסכן אתה, יהודי צריך חליפה, קח, תקנה חליפה".
התחפושות הן עניין קריטי בפורים הירושלמי. הפסיפס הזהיר שהעיר שומרת במשך כל ימות השנה מתפורר והופך לתמונה צבעונית חסרת גבולות. כי בשאר הימים אם אתה רואה חסיד אז הוא חסיד, אבל אם אתה רואה עכשיו חסיד, לך תדע מי הוא באמת. ילד חסידי שהחליט להתחפש ל"מזרוחניק" הסגיר את עצמו רק בגלל הסטיקר המיושן של "העם עם הגולן".
אחד מהדברים שרציתי לראות בשכונה זה "עבודה" של הרבי מאמשינוב. הגעתי לשם בשעה שתיים בצהריים ושקט מוזר שרר במקום. אני מסתובב בבניין שנראה כמו מבוך גדול, ורק לאחר עשרים דקות אני מוצא בחור חסידי ושואל אותו בתמימות אם הרבי עושה טיש היום. הוא מניף את ידו למעלה ואומר: "כן… אבל עכשיו הרבי רק בקריאת מגילה. תבוא בערך בשעה תשע". "תשע?! זה כבר שבת, לא?" – כן, הרבי עושה את הטיש של פורים, הופך את המפה ואז מתחיל טיש של שבת. תרוויח שניים במחיר אחד". טוב, זה נשמע אחלה עסקה.
מצחיק שלא מצחיק
שבת עומדת להיכנס, אך לא נראה שפורים בדרך לשקוע. פורים במלוא העוצמה, והשבת שאו־טו־טו נכנסת רק מעלה את סף ההתרגשות של תושבי השכונה. הם מתרחצים ומחליפים חולצה, אבל הריח של פורים נשאר בחליפה המחויטת. את תפילת ערב שבת הלכתי להתפלל בבית כנסת ליטאי די גדול עם כל ה"בני תיירע". אל התפילה משתרכים אחד־אחד, מי נראה יותר שתוי ומי פחות. הגבאי עומד מתוח בחליפה מגוהצת, כאילו מצהיר: "אני לא שתיתי וזה לא מצחיק". זה מצחיק. מישהו מאיץ בו להתחיל מנחה כי יש כבר מניין, אבל הוא מסרב ומסביר לו: "לא… הזה שם והחבר'ה שמאחוריו לא נחשבים, הם שתויים מדי, חכה רגע, יגיעו עוד כמה זקנים שלא שתו". הגבאי מצביע בידו לעברי במחווה של פיקחים לעלות ש"צ למנחה. אני מסביר במילים שאני "חוצניק", אז אני לא אומר "ועל הניסים". הוא נשבר ועולה בעצמו.
לקבלת שבת הוא מעלה יהודי מבוגר הדור פנים. בית הכנסת מתמלא מפה לפה בבחורים שטוב ליבם ביין. החזן מתחיל בניגון המסורתי של "לכו נרננה". התפילה מתחילה, אבל מורגש שהאוויר טעון בשמחה פורצת, ולשפויים אין הרבה סיכוי. החבר'ה השמחים מאחורה "חוטפים" את החזן ומתחילים לנגן קרליבך ב"שירו לה' שיר חדש". שליח הציבור דומה לקברניט על ספינה המתנדנדת מצד לצד, ונראה שבמקום להילחם הוא זורם עם הגלים. קבלת השבת התחפשה. אפשר לעצום את העיניים ולחשוב שבית הכנסת עם עשרות הליטאים שבו הפך לסניף של בני עקיבא. כמובן שהמזמור עצמו לא נגמר לפני שמוסיפים עוד חמש בתים עם "ניי־ניי־ניי" מסורתי, ובניסיון, אמיתי הפעם, לחטוף את החזן למעגל ריקודים שבית הכנסת לא ראה בהקפות הכי פרועות שלו.
את המשך התפילה הבחורים מאחורה מחליטים לערוך באווירה של הימים הנוראים. טוב, אולי בלי הרצינות של יום כיפור, אבל עם הניגונים בהחלט. ב"ברכו" הם מתחילים לנגן את ניגון הנוסח האשכנזי שמעולם לא נשמע מאושר יותר, וכך גם בברכות קריאת שמע ובקדיש. וכדי שלא נתבלבל ונתפלל בטעות תפילה אחרת, אחד הבחורים דופק על הסטנדר לפני העמידה וצועק: "אתה יצרת!".
מעשה בגפילטע־פיש
את סעודת השבת סעדתי די במהירות. הרגשתי שהאקשן עדיין קורה בחוץ ושאני לא רוצה לפספס אף רגע. אמרו לי להגיע בתשע לאמשינוב, אז הנחתי שאם אני מגיע בעשר עוד אתפוס מקום בפרענצ'ס (טריבונה חסידית) הראשון. עברתי עוד פעם את כל המבוך: נכנס דרך בית המדרש, עובר דרך השטיבלך, יורד למטה גרם מדרגות אחד דרך המקווה, ארבעה גרמי מדרגות צדדיים למעלה, ואתה נמצא באולם הטישים הגדול. שבת לפי השעון שלי נכנסה כבר מזמן ואולי נשאר קצת 'רשימו' של פורים, אבל באמשינוב זה פורים כמו באמצע היום. הקול בוקע מאולם הטישים אבל כשאני מנסה לצעוד לשם אני מגלה שהדרך קצת קשה בגלל כמה אברכים ששוכבים חצי־מעולפים מתחילת המדרגות, דרך המסדרון ועד לאולם. בזהירות אני מותח רגליים בין חסיד לחסיד, משתדל לא ליפול ולא להעיר אף אחד. בחדרים הצדדיים במסדרון אני מציץ ורואה עוד ארבעה חסידים שנרדמו לתוך בבא־מציעא אחד בגודל עצום, ומדף ספרים שלם שקרס עליהם נראה כאילו שמשמיים זימנו להם שמיכה.
בניסיון הנואש שלי לצאת מהפוגרום ולמצוא איפה להניח את הרגל שלי בצעד הבא מבלי למחוץ משקפיים של חסיד נוסף, אני מגלה פתאום מרצפת שלמה מבהיקה, כאילו אומרת לי: הנעל שלך שייכת לכאן. אז שמתי את רגל ימין שלי שם, ומיד הרגשתי תחושה די מוזרה, כנראה ג'לי של גפילטע פיש. המרצפת צדקה. הנעל שלי באמת שייכת לשם והתעקשה להישאר שם ולעזוב לי את הרגל. אני מביט לאחור, עומד על רגל אחת די חסר אונים. אבל אין ייאוש! מתוך האולם מגיח חסיד, מעודד אותי שאני לא הראשון, מגרד לי את הנעל עם שפכטל ומשיב לי אותה.
אז זהו, אני בתוך האולם. אווירת הפורים מכה בפניי במגוון של פרטים. החסידים, עיניהם כולם השמיימה, שרים בדבקות ורוקדים על השולחנות. בצד מראה מלבב: ילד קטן לבוש "כמו גדולים" עם שטריימל ואבנט, מתפלל, כאילו מחקה את תנועות האדמו"ר, ומסביבו עוד 'מנין' של ילדים ש"משחקים בתפילה" ועושים לעצמם קבלת שבת כמו הגדולים. גם אצל המבוגרים, התלבושות מגוונות. בפורים, עולם הכובעים החסידי מחולק לדרגות. מעל כולם יש את מי שחובש כובע תרבוש מקורי שקנה מסוחר ערבי בשוק, כזה עם קטיפה ועראביקה יפה. מתחת לזה יש את תרבוש הפלסטיק שמוכרים ב"הכול בשקל", ומתחת לזה אין לך ברירה אלא לבוא עם השטריימל הכל־כך משעמם שלך, שיש לך מזל כי שבת כבר נכנסה אז זה נסלח. מהתנועה של החסידים בחדר אני מבין שהרבי התחיל לחלק שיריים של סעודת פורים. דמיינתי אוזן המן פריכה לקינוח שאפשר לארוז למשפחה. אבל טרם התגברתי על תחושת הדביקות ברגל, וחסיד גבוה עם זקן שחור ועבה מעביר לי ביד חתיכת גפילטע־פיש מתבוססת בג'לי. אני לא יודע מה אני מרגיש. זה לא גועל. זה לא עונג. זאת הפתעה. זה "ונהפוך הוא". הוא צועק בקול כדי שאשמע בתוך כל ההמולה: "אדר מזלו דגים! מזל טוב!". אני צוחק בקול רם לא רק כדי שהוא ישמע שנהניתי מהמליצה שלו, אלא כי זה באמת מצחיק. אני אוכל את הדג, מלקק את הג'לי מהאצבעות ואומר לו: "מזל טוב! אה… ושבת שלום גם!". הוא צחק צחוק עמוק שהפחיד אותי לרגע ואמר: "כן, כן, תמיד שבת שלום. תמיד!".
הגבאים מתחילים "להפוך" את המפה ולהכין את הטיש של שבת בערב בעוד הרבי, שנמצא בדביקות עצומה, ביראה עצומה ובשמחה עצומה, ממשיך לחלק שיריים. השעה אחת עשרה בלילה. בבית המדרש החסידים שלא התמוטטו מתחילים להתפלל "לכו נרננה". נזכרתי שכתוב "וזכנו לקבל שבתות מתוך שמחה". קיבלתי היום כבר שבת אחת. אבל לא יזיק לקבל עוד אחת, בשמחה.
