הרב דני סטיסקין נולד לפני 64 שנה (בדיוק השבוע) בניו יורק. בגיל 12 עלה לארץ עם ההורים ואחותו – "זה היה היום החשוב בחיי" הוא אומר, ומאז חגג אותו כל שנה. אחרי שנה במדרשיה בפרדס חנה עבר לישיבת 'מרכז הרב' ומאז לא יצא משם, מנטלית כמובן. אביו, צבי סטיסקין, הקים את מכון סאמיט בירושלים לשיקום וקידום מתמודדי נפש.

"אבא שלי איבד את אחי צביקי שנהרג בתאונה יחד עם הדסה אשתו לפני 15 שנה" – מספרת לי טל, בתו – "ואני חושבת שאבא שלי מאז עוד יותר רגיש, ולא שלפני כן הוא לא היה רגיש".

אני נכנס עם הרב דני לשיחה שכולה לב. שמעתי עליו הרבה, ידעתי שהוא הקים ומפעיל את 'בית קרוב' לסטודנטים שלומדים באוניברסיטת באר שבע וגם מתעסק עם אומנות, וכשניסיתי לקבוע איתו ראיון הוא סירב.

"בשביל מה ראיון? ועוד בטלפון? אני צריך לפגוש אותך. אני מחפש עיניים. אני מחפש לב. אני רוצה להגיע ללב דרך העיניים. המטרה שלי בחיים היא לפגוש כל לב".

למה חשוב לך כל כך להגיע ללב?

אני חושב שבמיוחד בדור שלנו יש צורך לברר היטב את הלבבות. שלא יהיו אי הבנות, אני ליטוואק. ברוך השם זכיתי ללמוד וזה העיקר בעיניי. אבל הסוגיא הגדולה היא שהדור הזה מחפש אנשים שמדברים אל הלבבות שלהם. לא רק אל המציאות השכלית אלא אל המציאות של החיים שלהם. לכן הלב תופס מקום מרכזי. יש אנשים שהקדוש ברוך הוא ברך אותם בלב רחב ויש עניין לנצל זאת כמה שיותר. 

אתה חושב שפעם זה לא היה ככה? האם הסטודנטים שאתה פוגש ב'בית קרוב' בבאר שבע שונים ממה שאתה היית כשהיית בגילם?

העולם שלנו עבר שינוי גדול מאוד בשנים האחרונות. תמיד הייתה נגיעה בנקודות של חיות, אבל נדמה לי שהיום זקוקים לזה ומחפשים את זה יותר. זו הנקודה: כיום אי אפשר לעשות זיוף, בצורה יותר חדה מבעבר. השכל תמיד מחזיק הכל: את הרצונות, את החלומות שלנו, לפעמים גם את הדמיונות שלנו. אבל הלב אינו מזייף, הלב חי את הדברים. 

הלב חי את הדברים אבל הלב מתעתע. לפעמים אני הולך אחריו ימים ושנים ופתאום הוא נעלם, משנה את דעתו, מחליט שאין לו כוח. אם כבר הגענו לכאן, תוכל לשתף אותי: איך אתה רואה את מערכת היחסים עם הלב ואיך אתה ממליץ לנהל אותה?

ללכת אחרי הלב – לא. אבל ללכת עם הלב – זה כן. ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך – אני מבין בשני יצריך, בכל החיות שלך, לחיות את האהבה של השם בכל הכישרונות שלך. להשתמש ולהרגיש ולחיות גם את היצר טוב וגם את היצר רע – זה לבבך, שני לבבות. ללכת אחרי הלב זה ללכת רק אחרי הרגש. לעבוד את השם בכל לבבך – זו משימה מאוד משמעותית. לחיות עם כל כוחות החיים. יש שם עוצמות וכוחות. 

מה זה אומר 'ללכת עם הלב'?

נדמה לי שכל אחד יודע מתי הלב איתו ומתי הלב בל עמו. זאת אומרת, כשאנחנו באים לאנשהו או עושים משהו ואנחנו לא לגמרי 'שם'. זה גם בעניינים של לימוד גמרא, זה גם בעניינים של הכנות לשבת, זה גם במשימות הפשוטות שאדם עושה בחיים. האם אדם עושה את זה עם כל הלב שלו או רק עם חצי כוח? אם הגעת עד לכאן ומסתבר שזאת המשימה – אז תעשה את זה עם כל החיות שבך, תרקוד את זה, תשמח את זה, תחיה את זה.

אתה עושה הגשות טפסים למס הכנסה ובמוצאי שבת אתה מקרצף את השחור בלמטה של הסיר עם כל הלב?

למה לא?! אני באמת לא מבין למה לא?! אתה כבר עושה את זה – תעשה את זה עם כל כוחות הלב! תנקה את השחור למטה עם כל הלב! אתה מאמין במה שאתה עושה? אתה חי במה שאתה עושה? תיהנה כבר מהדרך. 

אנחנו יודעים שבלי הכנות לשבת אין שבת. אנחנו יודעים שלכל שבת יש מוצאי שבת. אם ככה אז גם זה חלק מהמשימה. למה לא להאמין בזה? למה לא לחיות את זה? אתה במילא עושה את זה, אז למה שלא תהיה שמח? 

איך בדיוק?

תכניס ניגון מיוחד שמתאים לניקיון של מוצאי שבת. אולי זה ניגון איטי ורגוע, אולי הוא עצוב כי השבת עזבה, אולי הוא שמח כי השבוע התחיל. פעם כשהצעתי לה כוס קפה, המחותנת שלי אמרה 'אני אחרי כוס קפה, אבל תמיד לפני הכוס קפה הבאה'. גם אנחנו אחרי כל שבת – מיד לפני שבת הבאה. תשנה את המבט והגישה שלך: השטיפה של עכשיו היא לא בשביל השבוע, אלא בשביל השבת הבאה. 

זה קל להגיד את זה בראיון, אבל זו משימה באמת. זו דרך חיים. לא תמיד באמת מצליחים להתעלות באמת ולחיות את המצוות שאנחנו עושים, את המעשים באופן כזה שאנחנו חושבים עליהם ומצליחים להתרומם עליהם. יש הרבה עבודה, אבל שווה לנו להעמיד את זה כמשימה, כשלמות שאנחנו רוצים לפתח בעצמנו.

שווה לבוא לתפילה עם כל הלב. שווה לבוא ברוגע. ממילא לא נספיק את כל מה שרצינו להתפלל – אבל לא לוותר על הלב. 

אל תחביא את הקדוש ברוך הוא

מה הסיפור של 'בית קרוב'?

הסיפור של בית קרוב נמשך כבר 14 שנה. הוא מתחיל מתוך הנחת יסוד: אם בית יהודי עובד בהודו אין שום סיבה שלא יעבוד בארץ, בצמוד לאוניברסיטת בן גוריון. זו הייתה הנחת יסוד שלא היה לה שום הוכחה אמפירית, אבל בפועל הוכחה כבאמת הצלחה כבירה.

המשימה של הבית הזה היא בעצם לבנות אמונה אצל כל מי שנכנס בכותלי הבית. אנחנו רוצים להפגיש כל אחד ואחת עם הקדוש ברוך הוא. כל פעם שאנחנו מתגדלים – האמונה גדלה איתנו. אחר כך, אם נזכה זה ילבש צורה של תורה ומצוות. זו צורה גדולה יותר של אמונה. אבל זו המשימה – להפגיש את כל באי הבית עם הקדוש ברוך הוא.

משנה לשנה יש יותר ויותר לימודים ומפגשים עם סטודנטים. זה גיל שגם בשלים וגם מוכנים לשמוע. 

זה מצטרף לבתים יהודיים רבים שפעילים בארץ ובעולם.

כן, אבל יש לי משהו חשוב להוסיף: אחד הדברים הקלים, המתבקשים והנפוצים בבתים האלה זה ללמד מידות. זה השיעור הקלאסי – איך להתמודד עם הכעס, הגאווה, התאווה. כל אחד רוצה להתמודד עם הכעס שלו. כל אחד רוצה להיות בעל עין טובה וכן הלאה. 

לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים על מידות אבל לא מדברים את הקדוש ברוך הוא. בבית קרוב מדברים את הקדוש ברוך הוא. יכול להיות שאלו אותן מידות, אבל המבט עליהן שונה לגמרי. זו מציאות שבה החברים פוגשים את ריבונו של עולם בעולם שלנו. 

זו נקודה מאוד בסיסית ומשמעותית וחשוב לי שנשים לב לא לפספס אותה. לא טוב לברוח לדברים הקלים והמוסכמים – שהם נכונים כשלעצמם – ולוותר על הדבר המרכזי שיש לנו. זה נכון שבלי מידות אי אפשר לבנות עולם רוחני, אבל המידות שאנחנו מדברים ומפתחים אותן צריכות להיות מידות אלוקיות, שנובעות מתוך המפגש עם התורה. לא רק פסיכולוגיה חיובית יפה, אמיתית ונכונה – שלא נוגעת בריבונו של עולם. אם הוא לא נמצא – זה סתם מעצבן. כשהוא במרכז החיים, הכעס לובש צורה אחרת. ממילא הסבלנות היא סבלנות שונה כי היא של הקדוש ברוך הוא. זה עניין עמוק, זו עבודה קשה, אבל אלו המפתחות הכי חשובים.

מניסיון שלי, לפעמים כשבאים במגע עם עולם חילוני מבקשים להציע את הדברים היפים והנשמעים, אלה שמתקבלים על הדעת והולמים את המוסר הטבעי ועושים את זה בזהירות רבה, שלא יראו שאני מסתיר את הכיפה בקצה הראש ואת הקדוש ברוך הוא מאחורי הגב.

יכול להיות שיש כל מיני סיטואציה ולפעמים צריך יותר זהירות, אבל אם אתה מסתיר את הקב"ה אז אתה בבעיה.

מה בעצם ההבדל בין 'לא לכעוס כי אני מענטש' לבין 'לא לכעוס כי אני מאמין'?

ודאי שצריך לפתח את האישיות ואת המידות של האדם, אבל השאלה הגדולה היא: 'מי זה הבנאדם?' אם הוא קרוץ חומר, אם הוא נוצר אך ורק מגלגול כזה או אחר של המפץ הגדול – זה אדם נפלא, רק שהוא מאוד מצומצם. אדם, עם אותם כוחות, רק שהמקור שלו אלוקי – כל הכוחות משתנים. גם היצר הרע, הוא אלוהי. וואי וואי וואי, הכל נעשה מסובך ויפה. ההבדל בין עולם טוב לבין עולם אלוקי טוב זה שנות דור. 

איפה זה בא לידי ביטוי בפרטים הקטנים?

זה אומר להזכיר את השם בכל דבר ודבר. להפגיש את עצמי ואת החברים עם ריבונו של עולם. אני חושב שאסור לנו לפחד מלהזכיר את שמו. אני אגיד גם יותר מזה: הם כל כך מחפשים את זה. בוודאי שיש אנשים שעוד לא מוכשרים לזה, אבל מי שלא מוכשר לא ייכנס בכלל ל'בית קרוב' ולא ירגיש בבית. אם הוא נכנס, הוא ישאל ואולי יקבל משהו שמתאים לו במינון אחר. אני חושב ואפילו מוכן להמר על ההערכה, שיש הרבה יותר אנשים שמעוניינים לפגוש אותו יתברך מאשר אנשים שלא רוצים. אולי הם מפחדים, הם נזהרים, אבל הם רוצים. יש כאלה שלא נכנסים לבית כי הם יודעים שהם לא יצאו. הם מבינים שיש כאן משהו אמיתי.

אז מה כן? אולי מלגות יכולות לעזור?

אין צורך לפתות סטודנטים במלגות. אני חושב שאין צורך למשוך אנשים להקשיב בכסף. אצלנו הם באים בלי מלגות. יש כאן דבר שהוא אמיתי והוא עובד בעצמו. 

אתם לא מפרסמים? אנשים מגיעים מ'פה לאוזן' בלבד?

תמיד יש צורך בחשיפה. תמיד כדאי להכיר יותר. אבל אני לא יודע כמה מאות או אלפים עברו בבית במשך השנים. בוודאי שהחשיפה הייתה גדולה יותר ואם יעברו פי שניים – אז יהיו שני בתים בצמוד לבית קרוב של עכשיו ואני מבטיח לך שלכולם יהיה מה לעשות. אבל במהות בית קרוב דוגל בשיטה שאין מלגות. אני משלם לך כדי שתקשיב לי? אתה מקשיב לי כי אתה רוצה. אם אתה משלם להם אתה לא מאמין בהם. הם באים עם ברק בעיניים. תן להם עוד ועוד ועוד. 

אמרת שלבית קרוב הייתה 'הצלחה אדירה' – למה הכוונה?

אני לא יודע באמת. אני רק אסביר לך מה יש ומה קו המחשבה שלנו: הבית הוא בית. החברים, הסטודנטים, הם חלק ממשפחה מאוד רחבה. זו נקודה מאוד משמעותית. לכן כמובן הסעודות לא עולות כסף. היו כמה פעמים שהיינו צריכים עוד אמצעים ואנשים הציעו לבית קרוב לקחת כסף מהסטודנטים, ואנחנו סירבנו.

בדירות שותפים בהן סטודנטים – הם משלמים ומשתתפים בהוצאות.

אבל הם ילדים שלך. אתה תיקח כסף על אוכל מילדים שלך?! אתה שואל אותי 'מהי הצלחה אדירה'? אענה לך: כשאדם מרגיש שזה הבית שלו, זו הצלחה. הוא הולך לבית שלו כל החיים – זו הצלחה. לנו אין שום מקורות מימון, שום דבר ממלכתי, רק מה שהחבר'ה תורמים – הם אלה שמחזיקים את הבית. זה הבית שלהם עד 120. ברוך השם, הבית מתרחב ומחפשים עוד משפחה שתצטרף. לדעתי אין במה יותר טובה לחפש משימה כזו – כמו העלון הזה. אם יש משפחה שקוראת אותנו עכשיו ורוצה להצטרף, פשוט צרו איתנו קשר. אלו קשרים שנמשכים לאורך שנים.

אנשים ממשיכים להגיע אחרי שנים?

הזכרת קודם את אביתר ואודיה ניימן. כל מי שהתחבר אליהם – ילך אליהם כל החיים. הם ממשיכים להיות איתם בקשר גם אחרי שהם עזבו. הם יצרו בית לאנשים ששותפים איתם ומתייעצים איתם על כל מיני דברים לכל החיים. זה דבר שהוא פלא גדול, זו סוגיא עמוקה. באמת הם ילדים. כולנו ילדים. זה קשור לסוגיית הלב. 

רבנות של לב

כנראה שגם סוגיית 'רב קהילה' מבחינתך קשורה לסוגיית הלב.

רבנות שמצליחה זו רבנות שמרוממת את הציבור. לקחת אותם למעלה באהבה גדולה. ללמד אותם כמו ילדים שלך, כמו הבנים שלך. אם אתה רב או מנהיג של אנשים תחשוב על זה: זה הציבור שהולך איתך. אלו אנשים שתלויים בך ואתה צריך להעלות אותם. אסור לכעוס עליהם. הנקודה המרכזי היא – לבנות רוממות אצל כולם. לעבוד את השם בשמחה. 

אם ככה, למה עזבת את תפקיד הרב אחרי 25 שנה?

רבנות זה באמת פלא גדול ואידיאל אדיר. בישיבה החיים עדיין 'לא נראים'. ברבנות הרב נפגש עם חיים מלאים על כל המשתמע מזה. התורה מופיעה ומחיה את הכל. 

בישיבה 'לא נראים'?

זה לא שבישיבה לומדים רק בראש, עובדים עם כל מה שיש. בישיבה מעצבים דמות של בנאדם. ברבנות צריכים לבנות את כל החיים: את המשפחות, את הציבוריות, את הפרנסה, את הביטחון.

רבנות לא באה לחנך בני אדם או לצעוק על בני אדם, אלא לרומם בני אדם. נדמה לי כמו שאמרנו על 'בית קרוב' – כולם מחפשים להתרומם. לא צריכים להסכים עם הרב, אבל רוצים להתרומם. כשאתה מודע לדבר הזה – לרבנות יש ערך מוסף אדיר. 

אתה לא צריך לשכנע בני אדם. אתה לא צריך להגיד לו 'אני אתן לך מלגה ותהיה צדיק'. הם רוצים להתרומם והעבודה היא להרים אותם 24/7. וככזו, עבודה של 24/7 לפעמים ממצים אותה. אני לא רוצה לדבר על עצמי, אני פחות חשוב. אני רוצה לבוא ולומר שנדמה לי שרבנות שמרגישה שהיא לא מרוממת מספיק, או ברגע שמשימה הופכת להיות כבדה ואתה לא 'מחדש בה' ואז אתה לא עם כל הלב – סימן שמשהו צריך להתחדש פה. 

לי יש חלום: אני מלווה לא מעט רבנים במהלך השנים. עלה לי רעיון פשוט שחשבתי עליו בסוף תקופת הרבנות שלי – כמה טוב היה אילו היה אפשר להכניס רבנים לסטאז' במקום שרב מכהן. הרב יוכל לקחת שבתון ולא יצטרך לתת כל הזמן שיעורים, והרב הצעיר יחליף אותו וילמד את המלאכה. כמות השיעורים וכמות ההתעסקות עם הציבור היא אינסופית. לפעמים אפשר לפנות מקום לרב צעיר. יש פה ושם מקרי חירום, s.o.s., אבל אני מציע: קח שנה של חופש שבה תתחדש ותתמלא, ובינתיים גם תוכל לחנוך רב אחר שילמד את הטאץ' והוא יגלח את עצמו על יישוב. אתה יודע, יש דברים שכבר אי אפשר לתקן בגילוח. 

מה עושים עם דברים שאי אפשר לתקן?

באים לציבור שוב בכנות. מותר להגיד 'טעיתי'. צריך לפעמים להגיד 'כולם צריכים להתקדם ממה שהיה'. אבל העיקר: להאמין בציבור. כולם רוצים להתקדם. 

איך אתה חי עם כל הרכילות הנפוצה על רבנים בקרב הקהילה שלהם?

אני אגלה לך סוד. ילדים מדברים על ההורים שלהם הרבה מאוד מאחורי הגב שלהם. לפעמים הדיבור הוא רק בלב שלהם. 'כשאני אהיה גדול אני לא אהיה כמוהו, אני אהיה בדיוק כמו אמא או כמו אבא, למה אני צריך לשטוף את הכלים'.

מה רע שמדברים על הרב? אם הרב הוא משמעותי – שידברו עליו. למה שלא ידברו? שידברו בפה, בלב, בכל צורה. קשה לך 'למה הוא אומר את זה?' תשאל אותו, תדבר איתו, הם יסבירו לך, כמו שתדבר עם אבא ואמא. אין רב שאין מי שמתנגד לו. לא נבראה הבריאה הזו. זה צריך להיות ככה. אתה צריך גם להיות הרב של זה שמתנגד אליך. עיקר הדבר הוא שכולם יבינו שהתורה שם והיא מורה להם דרך חיים שמתאימה להם בדיוק. זו מלאכה גדולה מאוד להציב את החלום הציבורי ואת הרף הפרטי במקום הנכון. 

להיות רב זה להיות שם בשביל כל אחד. הוא יכול להתקשר בשתיים בבוקר ולקבל מענה. בוודאי. 24/7 כפשוטו. זו אבהות. רבנות זו אבהות. אבא שלי מביא אותי לחיי העולם הזה והרב לחיי העולם הבא. 

אם הם מדברים מאחורי הגב? סבבה. טוב מאוד. היום אנחנו חיים בדור שהורים מפחדים מהילדים שלהם. 'הוא לא יאהב אותי', 'הוא ידבר עלי'. אנחנו צריכים לדעת שיש לנו אחריות נפלאה באמת להביא את כל מי שהוא – לחיי העולם הבא. זו משימה ענקית.

אני מנסה ללוות את ילדיי ולא רק את ילדיי. יש אנשים שעסוקים בהמון תחומים שהם לא התחום שלי. מענייני בטחון ועד ענייני רוח ונפש וכו' ועוד ועוד, ואני מנסה ללוות אותם. אם עובדים סוציאליים משתפים אותי בהתלבטויות – אני לא איש מקצוע ולא פסיכולוג, אבל אני מנסה לתת מהמקום שבו אני נמצא לכל מיני רבדים ומקומות בחיים שלהם. אני חושב שזה תפקיד הרב – להאיר את כל מסיבות החיים, את כל נסיבות החיים, את כל מסילות החיים. כמה שהרב יכול, בכנות ואמיתיות בלי לפחד.