כיצד הייתם מגיבים אם היה דופק בדלת ביתכם אדמו"ר של חסידות חשובה? ובכן, חתן צעיר שהיה כמה ימים לאחר סיום ימי שבע הברכות, שומע דפיקות בדלת ופותח. בכניסה עומד הרבי מטאלנא ומאחל לחתן "מזל טוב" לבבי. "רבי, בבקשה להיכנס, מה אפשר לעזור לכם?" שאל החתן. "יש לי חוב לשלם לכם מהחתונה שלכם" ענה הרבי. "חוב?", תמה החתן. הרבי הזקן לא ענה, אלא פשוט התכופף לרצפה וביצע גלגול ראש כמיטב המסורת בחתונות. הרבי איחל שוב "מזל טוב", השאיר את הזוג הצעיר מופתע לחלוטין ויצא לדרכו. לאחר מכן התברר שבחתונה של הזוג הזה, מישהו דאג לכבודו של הרבי ומנע ממנו לעשות גלגול כמנהגו בכל חתונה, ולכן הוא בא להשלים את ה'חוב'.

ר' יוחנן טווערסקי זצ"ל, הרבי מטאלנא, שבנר ראשון של חנוכה ימלאו עשרים שנה לפטירתו, היה יהודי מופלא במיוחד. תלמיד חכם גדול, צדיק בעל רוח הקודש ובעל ענווה נדירה. הוא אמנם נשא בתואר הנכבד של האדמו"ר מטאלנא, אבל הצליח יחד עם זה להישאר צדיק כמעט נסתר לגמרי, כשאנשים רבים בסביבתו היו משוכנעים שהוא עם הארץ גמור. בניגוד לציפיות ממנו, הוא לא הקים חצר חסידית גדולה ובעלת מוסדות מכובדים, אלא התנהל כאדם פשוט שבקושי יודע צורת אותיות. הוא נהג להתרועע עם הבריות, מכל הצבעים והסוגים. את עבודת ה' שלו, שהייתה בחיות ובשמחה גדולה, השתדל להחביא בכל דרך אפשרית, ובאמת כמעט רק בני משפחתו וכמה חסידים בודדים שבמהלך השנים דבקו בו, ידעו להעריך את גדולתו. אחת הדרכים המקוריות להשפיל את כבוד עצמו, כחלק מעבודת ה' שלו, הייתה הדרך של גלגולי הראש.  

"בהחלט אפשר לומר שענין הקוז'אלע, כך קרא סבא זצ"ל לגלגולי הראש, היה דבר מרכזי אצלו" מספר נכדו, ר' שלמה ויינברג ממבוא חורון. "הייתה לו בזה עבודה גדולה. הרבה פעמים היה עושה כך בבית, אפילו בינו לבין עצמו. היה בזה איזה ביטוי של שפלות והכנעה. אינני יודע על מה חשב באותם זמנים, אם ייחד ייחודים או התפלל, ובכלל מה הביא אותו ברגע מסויים לעשות קוז'אלע. כנראה שהיה עורך גלגול שכזה כדי להכניע את עצמו. כששאלו אותו על ההנהגה הזו, היה עונה כל פעם משהו אחר. פעם אמר שגלגול הוא טוב לגוף – קצת חילוץ עצמות, ופעם ענה שאם זה משמח אחרים שרואים את הגלגול, אז הוא רוצה לשמח ולשמוח. מכל ההסברים היה נראה שלא באמת גילה את אשר על ליבו". סיבה נוספת שגרמה לר' יוחנן לערוך קוז'אלע, הייתה הדרך לפעול ישועות במקרים קשים. אחד מנכדיו סיפר שפעם כשהסבא היה אצלם, בא אליהם יהודי שהיה חשוך בנים שנים רבות, וביקש להתפלל עליו. ר' יוחנן הלך לחדר אחר עם הנכד, עשה שם קוז'אלע, ואחר כך אמר שכשם שהוא התהפך עכשיו כך מזלו של היהודי יתהפך לטובה, ולאחר זמן קצר היהודי אכן נושע.

"אמריקאנער בוי"

ר' יוחנן נולד בשנת תרס"ו בטולצי'ן שבאוקראינה, דור שביעי לרבי נחום מטשרנוביל. אביו, רבי דוד מרדכי, הנהיג את חסידות טאלנא בעיירה הזאת, עד שנאלץ לברוח לאמריקה מחמת רדיפת השלטונות. המשפחה עברה לניו-יורק, שם פעל רבות ר' דוד מרדכי לחיזוק היהדות. בניגוד לרוב הצעירים היהודיים בני גילו בארה"ב שמהר מאוד ירדו מדרך התורה, ר' יוחנן דבק בלימוד תורה בכל מאודו, וכבר אז עשה זאת בהצנע לכת.

סיפר ר' אליהו דינקל, משמשו של ר' יוחנן במשך שנים, שפגש פעם חבר נעורים של ר' יוחנן. היהודי סיפר לו שהם היו לומדים בחברותא כמה שעות לפנות בוקר בספר 'ראשית חכמה' ובטור יורה דעה, וכשהתחילו הלימודים הסדירים הצטרפו לשאר התלמידים, כאילו רק עכשיו הם מתחילים ללמוד.

בר המצווה של ר' יוחנן הייתה נקודת מפנה בחייו. במהלך הדרשה שנשא כנהוג, פרץ בבכי. הוא אמר שהוא דואג מאוד לעתידו הרוחני. אמריקה של אז הרסה כל חלקה טובה. היא עלולה לקלקל אותו, כך חשש, ובוודאי לא יכולה להוות בית גידול לקדושה עוצמתית כמו שהוא שאף לה. ר' יוחנן ביקש בקשה מהפכנית: הוא רוצה להתחנך בירושלים! באותן שנים (שנות ה-20 של המאה הקודמת) היה זה רעיון מופרך לחלוטין. אביו התנגד בטענה שהוא בן יחיד, והוא לא רוצה להישאר בלעדיו. ר' יוחנן הנער, הפתיע את אביו בהבטחה של 'מופת'. כנראה הראשון שלו, מתוך אין-ספור במהלך חייו: "אם ייוולד לי אח, אוכל לנסוע לארץ ישראל?" אביו ענה בחיוב, ואכן כשנה לאחר מכן נולד להוריו בן נוסף. ר' דוד מרדכי עמד בהסכם, וכשהיה ר' יוחנן בן שש עשרה, שלח אותו אביו ללמוד בירושלים.

בירושלים למד ר' יוחנן אצל ר' יצחק ירוחם דיסקין זצ"ל, בנו של מהרי"ל דיסקין, מחשובי הרבנים בירושלים. בנוסף, התחבר אל רבים מגדולי ירושלים של אז, כמו ר' יוסף חיים זוננפלד ור' דוד בהר"ן. את הלהט החסידי שלו הביא לידי ביטוי בהצטרפות לחבורת עובדי ה' שהתקבצו סביב ר' אהרן ראטה, בעל 'שומר אמונים'. הם היו מתאספים בלילות שישי, שבת ומוצ"ש, ועוסקים בתורה ועבודה כל הלילה. הרב שמואל ברוך ורנר, שהיה לימים אב בית דין בתל אביב, העיד על תקופה זו: "אחרי יום שלם של תורה ותפילה, את קריאת שמע שעל המיטה היה ר' יוחנן אומר מדי לילה בדמעות שליש, עורך חשבון נפש ועוסק בתשובה". בנוסף, ניצל כל הזדמנות להתקרב לצדיקים נוספים, כגון ה'אמרי אמת' מגור כשבא לבקר בארץ, הראי"ה קוק, ר' אברהם אלימלך מקרלין ועוד. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בחור אמריקאי בירושלים היה תופעה נדירה, שכולם התפעלו ממנה. רבי שלמה זלמן אויערבאך אמר על כך: "רק שני בחורים מאמריקה התגוררו באותן שנים בירושלים. האחד היה מעורער בנפשו שנשלח על ידי הוריו לאימוץ כי הכביד עליהם, והשני 'ברח' מאמריקה ובכל ירושלים שמעו עליו: זה היה הנער יוחנן טווערסקי, בנו של הרבי מטאלנא".

רבותיו בירושלים, חברי בית הדין של הרב זוננפלד, נתנו לו כתב סמיכה להיות מורה הוראה וכן מכתב הסכמה להנהיג עדת חסידים. את המכתבים הללו טמן ר' יוחנן במקום נסתר, ורק אחרי שנים רבות גילה אותם אחד מחסידיו. כשר' יוחנן הבחין ש'עלו' עליו, הכחיש במרץ כל משמעות שיש למכתבים האלה כלפיו. סיפר על כך נכדו וממשיך דרכו, הרבי מטאלנא שליט"א: "את תעודות הסמיכה ושאר המכתבים שנכתבו על ידי גדולי הדור הקודם, בהם הוכתר בתארי כבוד מופלגים, דאג להשמיד או להעלים. כאשר חלקם נמצאו, הסביר תמיד בטוב טעם ודעת מדוע נכתב עליו כך: 'הרב פלוני כתב כך כדי לחזקני, ורב אלמוני נצרך היה באותה שעה לתמיכה כספית מאבי זי"ע, ומכתב זה נכתב על ידי מזכיר שלא יודע להבדיל בין תכלת ללבן…'. את העובדה שהרב דיסקין קבע איתו חברותא, למרות היותו בחור צעיר, תירץ בכך שחמיו של הרב דיסקין היה מטאלנא, ולכן אשתו של הרב ביקשה ממנו שיקרב את בן העיירה…". פעם אחרת תירץ, שאת ההסכמות האלו נתנו לו כדי לעזור לו למצוא שידוך. על מכתב נוסף שבו כתב לו אחד הצדיקים שיפעל ישועות למען יהודים ועוד דברי שבח אחרים, נאנח ואמר: "בצעירותי חשבו שיצא ממני משהו! תבינו שהייתי חידוש באותם ימים. בחור מאמריקה שבא ללמוד בארץ ישראל, אבל הם לא ידעו שהייתי ועודני אמריקאנער בוי!".

ש"ס ופוסקים

ככלל, כל ימיו הכחיש את ידיעותיו וגדולתו. פעם אחת השתתף בשיחה עם ר' שלמה זלמן אויערבך, ותוך כדי שיחה הזכיר כמה ציטוטים מהגמרא. לפתע 'תפס' את עצמו, והתנצל שבדיוק קרא את הגמרא הזאת ב'חוק לישראל'. ר' שלמה זלמן צחק ואמר, שהרבי מטאלנא בקיא בש"ס ופוסקים – את כל הש"ס הוא יודע מה'חוק לישראל', ואת כל הפוסקים מהקיצור שולחן ערוך… כשפעם אחרת צדיק גדול נתן לו קוויטעל וביקש שהתפלל עליו, הסביר למי ששאל, שאותו צדיק רוצה שכולם יתפללו עבורו, ולר' יוחנן הוא נתן פתק מיוחד עם שמו כי הוא פשוט יודע שלר' יוחנן יש זיכרון חלש…

לאחר כארבע שנים בירושלים חזר לניו-יורק, וכעבור זמן קצר השתדך עם הרבנית פערל, בתו של רבי משה מסטרעטין שהיה אדמו"ר בטורונטו, קנדה. לאחר נישואיו הצטרף לאביו במפעלים לחיזוק היהדות בניו-יורק, ולאחר מכן חזר לטורונטו והתחיל לנדוד ברחבי קנדה כדי לעודד ולחזק יהודים לשמור תורה ומצוות. יום אחד פגש רב שסיפר לו שהוא מקים ישיבה במונטריאול שבקנדה, והוא מחפש ראש ישיבה. ר' יוחנן נענה להצעה, אבל כשהגיע למונטריאול התברר שהישיבה הזו קיימת רק על הנייר. ר' יוחנן החליט בכל זאת להישאר במקום ולהקים בית מדרש. בסייעתא דשמיא הקים בית מדרש גדול בשם "קהלת דוד", ויהודים רבים שהגיעו למקום נהנו מאור של תורה וחסידות. בזמן מלחמת העולם השנייה התאמץ ר' יוחנן לעסוק בעזרה ליהודים פליטי מלחמה ככל יכולתו. פליטים רבים שהגיעו לקנדה נכלאו במחנה סגור, ור' יוחנן חיפש דרכים לשחרר אותם. הוא חיפש להם קרובי משפחה (פיקטיביים בדרך כלל) ואישורי עבודה בקנדה, ופעל גם להיטיב את מצבם במחנה. גם אחרי המלחמה עזר רבות לפליטים ולשרידי החרב שהגיעו לקנדה. 

תעשה הבדלה!

לר' יוחנן הייתה בת יחידה ושמה גיטל. בשנת תש"י היא עלתה ארצה יחד עם בעלה, ר' ישראל צבי ויינברג. לאחר מספר חודשים באו ר' יוחנן ואשתו לביקור בארץ. באותו זמן ר' יוחנן כבר חשב להצטרף לבתו ולעלות ארצה. על יחסו לארץ ישראל ועל ההחלטה לעלות אליה, סיפר הנכד ר' שלמה ויינברג: "סבא היה אוהב ארץ ישראל גדול, ותמיד ניסה לשכנע אנשים שבאו לבקר מחוץ לארץ שישתקעו בארץ. הוא אהב לספר איך הרב אונטרמן זצ"ל סייע לו בהחלטה הקשה לעזוב את קהילתו הפורחת במונטריאול, למכור הכל ולעלות ארצה. הוריי גרו אז בקיבוץ כפר דרום (כיום בני דרום, ליד אשדוד), והסבא והסבתא באו לבקר שם. באותו זמן חל חג הפסח, ולכבוד יום-טוב נסע סבא עם משפחתו לתל אביב להיות בצל האדמו"רים מסדיגורא ובעלז. במשך החג חכך סבא בדעתו: 'הרי בת יחידה לי, והיא ב"ה עלתה לארץ ישראל וגרה כאן. מדוע שלא אעזוב הכל ואעלה עם זוגתי לארץ?' אחר כך, במוצאי החג, חשב לעצמו: 'אם אני חושב לעלות ארצה ברצינות רבה, אולי יש לי דין של בן ארץ ישראל ואיני צריך לנהוג יום-טוב שני'. הוא הלך לרב העיר תל אביב, הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל וסיפר לו על התלבטותו. הרב חייך ולא ענה, עזב את סבא וניגש למטבח. סבא לא הבין למה הרב אונטרמן לא ענה לו. בעודו מהרהר, חזר הרב מהמטבח עם בקבוק יין וכוס של הבדלה, מזג כוס מלאה ואמר: 'טאלנער רבי! אם החלטת שאתה עולה לארץ, מאך הבדלה! (עשה הבדלה)'. סבא אמנם עדיין פקפק בדבר והיה קשה לו להחליט בצורה כזו החלטה כל כך גורלית, ובבית הרי חיכו לו לעריכת ליל סדר שני… ובכל זאת, ברגע שהרב אונטרמן שם בידו את כוס ההבדלה, מיד התמלא ביטחון בצעד הגדול הזה וערך הבדלה. כשסבא היה מסיים את הסיפור היה אומר: 'כך הפכתי לבן ארץ ישראל'".

בעקבות הביקור הזה עזב ר' יוחנן את מונטריאול ועלה ירושלימה. הוא התגורר בסמיכות לשכונת לשערי חסד, ולאחר מכן בשכונת בית הכרם. בעת הקמתה, החליטו מייסדי השכונה שלא ייבנה בה בית כנסת, אך ר' יוחנן ראה אתגר גדול בהפצת תורה דווקא שם, ובית הכנסת הראשון בשכונה הוקם בביתו. לאחר תקופה קצרה עבר לשכונת בית וגן, ושם ברחוב הפסגה 60 הקים בית מדרש קטן, שהיה מקום משכנו עד ערוב ימיו. ר' יוחנן החליט להחזיק בחבל משני קצותיו. הוא רצה בכל מאודו לשמור על הדרך של חסידות טאלנא מצד אחד, אבל גם שאף להסתיר את עצמו כמה שיותר מצד שני. ממילא, לא הייתה לו אפשרות לקיום מוסדות גדולים שימשיכו את הדרך הזאת. גם על כך סיפר ר' שלמה:  "ההמשכיות של טאלנא הייתה מאוד חשובה לסבא. תמיד אמר שהוא לא רוצה שבגללו, בגלל שאינו מתאים לאדמו"רות בכלל – כפי שהוא חשב על עצמו – תיעלם החסידות. לדעתו הוא לא היה צריך להיקרא רבי, אבל אם כך יעשה מה יהיה עם המשך השושלת המפוארת? הוא התנצל שלכן הוא נקרא 'הרבי מטאלנא', כדי שנכדיו שהם טובים ממנו עשרת מונים (לדבריו) ימשיכו את חסידות טאלנא, שהייתה מבין עמודי התווך של היהדות הנאמנה לה'. הוא ראה את עצמו רק כחוליה המקשרת, כמעביר את השרביט מאבותיו לנכדיו והוא רק ו' החיבור". בבית וגן הקים ר' יוחנן בית מדרש כשהשתדלות הכרחית כדי לשמר את חסידות טאלנא, ואף אמר שמספיק לשם כך גם מנין יהודים.

ר' יוחנן התעקש להישאר בשכונת בית וגן, גם כשהציעו לו להקים בית מדרש גדול במרכז ירושלים. הוא הסביר זאת כך: "הרי היהודים שמתגוררים במרכז העיר יערכו את תפילותיהם וישתתפו ב'שבת אחים' של תורה וחסידות בלילות שבת גם בלעדיי. אני מוכרח להישאר כאן בגין אותם יהודים שלולי זאת לא תהיה להם שבת חסידית". ואכן, ה'טיש' של ליל שבת בבית מדרשו של הרבי מטאלנא היה בעל מראה מקורי. הרבי היה יושב באמצע הספסל וסביבו מספר בחורי ישיבה, וגם כאלה שישיבה לא בדיוק הייתה המקום שלהם. הוא לימד 'אור החיים' הקדוש על הפרשה, ודיבר בהתלהבות על ענייני אמונה וחסידות.

האדמו"ר מחפש אדמו"ר

את ענוותנותו הגדולה יישם ר' יוחנן גם בהתבטלותו כלפי צדיקים. הוא אמר שכל אחד צריך להתבטל לרבי ולהיות חסיד בכל רמ"ח אבריו. כך הוא גם תפס את עצמו: הוא אדם פשוט, ובוודאי שאינו יכול להתעלות בעבודת ה' בלי אדמו"ר שידריכו. עוד בהיותו בחו"ל לקח על עצמו לאדמו"ר את הרבי מבויאן, רבי מרדכי שלמה פרידמן זצ"ל, והיה מתייעץ איתו בכל שאלה. מיד כאשר עלה ארצה, התעניין מי מהאדמו"רים של ירושלים עורך טיש בליל שבת. אמרו לו מספר שמות של חסידויות, ואחת מהן הייתה גור. הוא הלך לטיש שם ונשבה בקסמו של הרבי ה'בית ישראל' מגור, ומאז הפך לחסידו בלב ונפש. ר' יוחנן הבחין בדמיון בין גור לטאלנא בדרך ההתקשרות לצדיק באופן מוחלט. הוא היה בקשר הדוק עם אדמו"רי גור, העריץ אותם בכל מאודו והתייעץ איתם בכל עניין, וגם האדמו"רים לבית גור השיבו לו בחיבה ואהבה גדולה. כאשר אחד מנכדיו של ר' יוחנן רצה לכבד את הרבי ה'לב שמחה' מגור בסנדקאות, הוא סירב בטענה ש"סבך הוא רבי גדול והוא צריך להיות הסנדק, לא לוקחים סנדקאות מרבי". חלק מנכדיו התקרבו והצטרפו גם הם בעקבותיו לחסידות גור. פעמים רבות היה מבקש מנכדיו שיזכירו אותו אצל האדמו"ר, והוסיף שיועיל לו אפילו אם רק יחשבו עליו בעת שהייתם עם האדמו"ר בבית המדרש.

עשרים וארבע שעות בלי מקווה

לר' יוחנן היו עניינים מסוימים אותם הדגיש בעולמה של החסידות. כדרכם של צדיקי טשרנוביל, טבילה במקווה הייתה אצלו דבר חשוב מאוד. סיפר על כך אחד מנכדיו: "הטבילה במקווה הייתה עבורו עבודה גדולה. לפעמים היה טובל ביום אחד מאות טבילות. קרה פעם שדאגתי מכך שהוא לא יוצא מהמים. זה כבר היה בזקנותו, והיה צורך להשגיח שלא יקרה לו חלילה משהו. חיכיתי לו זמן רב עד שפקעה סבלנותי. כשהוציא את ראשו מהמקווה בפעם המי יודע המה, קראתי אליו: 'סבא, וויפל איז דער שיעור?' (דהיינו, כמה יכול יהודי לטבול שוב ושוב?) סבא ענה כדרכו במתיקות: 'שוין שוין שוין', כדי להרגיע אותי, כלומר: זהו זהו זהו, הנה אני כבר מסיים. אבל הוא המשיך עוד ועוד. אינני יודע למה טבל טבילות רבות כל כך, האם ייחד ייחודים או הזכיר שמות לרפואה. בדבר אחד אני בטוח – זו הייתה עבודת קודש!". עוד מסופר, שבמוצאי יום כיפור היה אומר שעשרים וארבע שעות בלי מקווה זהו זמן רב, והיה הולך לטבול עוד לפני קידוש לבנה.

עניין נוסף אצלו הייתה ההתוועדות בליל שבת. הוא הרבה לדבר על כך שגדולי החסידות קבעו, שבכל מצב צריך לשבת ב'שבת אחים' יחד עם מניין יהודים לפחות, עד חצות הלילה. סיפר ר' אליהו דינקל: "בשנת תשמ"ו הרבי אושפז במרכז רפואי וארגנו בשבת מניין לתפילה בחדרו. אחרי התפילה הרבי הודיע בפשטות שבשעה הקבועה יתקיים הטיש, כאן במרכז הרפואי. ובאמת, למרות הקושי, כשהוא מחובר למכשירים הרפואיים, צעד הרבי אל מסדרון בית החולים לעריכת טיש. הוא שר ודרש בדברי תורה וסיפורי צדיקים, וכלל לא היה ניכר עליו שיש בעיה במצבו הבריאותי".

"עיוור צבעים"

עוד סיפר ר' אליהו על עבודת ה' של הרבי במהלך השבת: "זכיתי להיות עם הרבי בלילות שבת בשנים בהן לא היה ציבור גדול בביתו, וראיתי דברים נפלאים. הרבי היה מסתובב מצד לצד, ואומר בהשתפכות הנפש ובתחנונים את תפילת 'ריבון כל העולמים'. לאחר מכן הייתה לו עבודה מיוחדת באכילת הדגים. בדרך כלל הגישו לו דג שלם, והרבי, כפי שמסופר על הצדיקים תלמידי הבעל שם טוב הקדוש שהיו מתקנים באכילת הדגים נשמות, היה עסוק עם הדג במשך שעה ארוכה ולא היה ניתן אז לדבר איתו כלל".

בלימוד החסידות הדריך ר' יוחנן שיש ללמוד קודם כל את כל ספריהם של ראשוני החסידות, תלמידי הבעש"ט והרב המגיד. כשם שבלימוד סוגיה בגמרא לומדים את כל הראשונים, ובאחרונים מתמקדים במפרש אחד מרכזי, כך גם בלימוד החסידות: צריכים קודם כל ללמוד 'ראשונים', ואחר כך כל אחד ילמד את הספרים המאוחרים של החסידות אליה הוא קשור במיוחד. הוא עצמו למד ספרי חסידות לרוב, ובראשם הספר 'מאור עיניים' של סבו הגדול ר' נחום מטשרנוביל.

כדרכם של חסידים אחז ר' יוחנן במידה של אהבת ישראל נפלאה, שהייתה מחוברת עם הענווה המופלגת שלו. סיפר על כך הנכד ר' שלמה: "קרוב משפחה אמר לי פעם, שסבא היה גאון של ענווה. הוא היה גאון בהסתרת גדולתו, כי באמת התמימות והפשטות שלו היתה כל כך אמיתית, כל כך חלק ממנו, עד שלא היה אדם שלא חש נוח בחברתו. כל אחד הרגיש קרוב אליו, כידיד טוב ואהוב. ילדים, נערים, אברכים, מבוגרים וזקנים. 'א גוטע פריינד' (חבר טוב) – כך היה מתאר כל יהודי שלא הכרנו שהגיע אליו ושאלנו 'סבא מי זה?', תמיד הייתה התשובה 'א גוטע פריינד'. את כולם הוא חיבב. הוא היה ממש עיוור צבעים בכל הנוגע למגזרים, ועיוור בכל מה שנוגע לחיצוניות של האדם. לא נראה היה ששם לב איזו כיפה מונחת על ראשו של האדם, ואם כלל יש כיפה. הוא ראה לפניו חבר טוב. ויותר מזה, בגלל שראה עצמו כל כך פשוט, כל כך נמוך, ממילא חשב שכל מי שלפניו בוודאי עולה עליו עשרת מונים וצריך לכבדו מפאת חשיבותו. סבא גם חיבב מאוד את החיילים השומרים עלינו, ועשה בבית מדרשו 'מי שבירך' לחיילים כל שבת. אמנם מובן ופשוט שבחורי הישיבות עמדו בהשקפתו בדרגה הגבוהה ביותר, שהרי "תורה מגנא ומצלא" והיא חוד החנית של קיום העולם והשמירה על עם ישראל. אבל בוודאי אחריהם באים החיילים ששומרים על הגבולות ומוסרים נפשם בפועל על עם ישראל". בשנת תשנ"ד, כאשר נחטף החייל נחשון וקסמן וכל עם ישראל התפלל לשלומו ולהצלתו, ר' יוחנן היה שרוי בצער עמוק, וכך גם במהלך השבת כשלא היו ידיעות מהנעשה. בשלב מסוים באותה שבת נרגע ר' יוחנן מצערו ואמר לסובבים אותו, שמי שנהרג על קידוש ה' אין לו כלל צער וייסורים בעולם הבא. לאחר השבת, כשנודע גורלו של החייל החטוף הי"ד, הבינו שר' יוחנן הרגיש בדיוק בשעה בה עלה בסערה השמיימה. 

הולך להרוס

כאמור, ר' יוחנן דאג תמיד להסתיר את גדולתו. אלא שמעבר לכך גם ידע לספוג ביזיונות גדולים באהבה רבה, ומכל דבר למד מוסר לעבודת ה'.

סיפר הרבי מטאלנא שליט"א: "פעם הלך רבינו זצ"ל עם עוד מלווה ברחוב, ולפתע ניגש בשמחה למאן דהו שחזותו הוכיחה עליו שאינו נמנה על מחנה בני העלייה, ואמר לו בלבביות: 'כמה שמח אני שנפגשנו! אחרי שזכיתי לשמוע ממך משכבר הימים דברי תוכחה אמיתיים!' כך הוסיף לשבח אותו על התוכחה האמיתית שאמר לו בזמנו, והוסיף לאחל לו כל טוב ולברכו מכל הלב. לימים, פגש המלווה שוב באותו מוכיח דגול, ולאחר הפצרות רבות הסכים לספר את הרקע לדברים:

'לפני שנים רבות נקלעתי לבית המדרש של טאלנא בבית וגן, בצפרא דשבתא. הייתי שרוי בכעס עקב ענייני הפרטיים, וזועף על עולם ומלואו. אחרי התפילה נערך קידוש במקום, ואני הייתי רעב וצמא. בדיוק כשהביאו את הקוגעל, החל האדמו"ר לומר דבר תורה בצורה משונה, מילים משובשות ושברי פסוקים (כך הייתה הנהגתו של רבינו מכוונת) ועיניי מביטות בקוגעל, רואות וכלות… לא יכולתי לעצור בעדי והתפרצתי בחוצפה: "אם אין יכולים לדבר, אין מתחילים!" כל היושבים שם רצו לעשות בי שפטים, אך האדמו"ר קם ממקומו, וכשכולו נהרה פנה לסובבים וחזר בהתפעלות על המשפט שאמרתי, ושיבח אותו כדבר תוכחה נכון ומדויק, ומיד הגיש לי מנת קוגעל גדולה במיוחד. מאז, בכל פעם שהוא רואה אותי, הוא חוזר ואומר לי כמה הוא שמח על התוכחה ההיא".

כשהיה פעם אצל ה'לב שמחה' מגור, שוחחו על אופן לימוד התורה בדורות הקודמים. ר' יוחנן יצא מהשיחה והסביר שהרבי רמז לו שאינו לומד כראוי. הוא נכנס לבית המדרש והתיישב בשיעור תורה שנערך שם, ואמר לכל הלומדים שהוא מקנא בהם על כך שהם לומדים תורה והוא לא זוכה לכך…

נכדו ר' שלמה סיכם זאת כך: "על צדיקים, גאונים ותלמידי חכמים שמענו. אבל החידוש ברבי מטאלנא היה הפשטות הגדולה שלו. היום אולי קוראים לזה 'סחבק'. כל אחד היה ידידו הטוב ביותר, כל ילד היה חבר שלו והוא גם היה יכול לבקש ממנו עצה. אפילו אנשים לא מיושבים בדעתם, שאנשים אחרים היו עוברים בגללם לצד השני של הרחוב, סבא היה ניגש אליהם בחיוכו הטוב ודורש בשלומם. אדם כזה היה יכול לפעמים אפילו לגעור בסבא, לומר לו שהוא בטלן, ואז – אוהו! כמה זה שימח אותו. כמה אהב לשמוע שהוא בטלן. אחר כך כל היום היה מספר לאנשים בפליאה כיצד פלוני שאומרים עליו שאינו כל כך חכם, התברר שהוא דווקא פיקח ביותר. 'דווקא הוא תפס מי אני באמת. הרי זה נפלא ביותר!'"

עוד סיפר אחד החסידים, שפעם ביום-טוב ראשון של סוכות ירד הרבי לרחוב בבית וגן, וראה יהודי שבא להתארח בשכונה. הוא ביקש ממנו אם יוכל לעזור לו וללמד אותו כיצד לנענע לולב. היהודי הסכים בשמחה, ומאוחר יותר שאל את מארחיו בפליאה כיצד יתכן שישנם כאלה יהודים עמי-הארץ בבית וגן… 

למרות מאמציו של ר' יוחנן להעלים את עצמו, עם השנים החלו להתקבץ אליו יותר ויותר אנשים שהיו באים לטישים בשבת, ובעיקר לסעודת מלווה מלכה. הוא גם הקים מפעל משניות גדול, בו השתתפו אנשים רבים בלימוד ובבחינות. גם זה הוסיף פרסום לשמו, דבר שהיה כמובן למורת רוחו. השיא של כמות האנשים שהתקבצה לכבודו היה בחתונת נינו, אז הגיעו לשמחה כמה מאות אנשים. בסיום האירוע אמר לאחד החסידים: "ראית מה היה פה הערב? את זה אני הולך להרוס". מאז נקט ר' יוחנן באמצעים שונים כדי שאנשים יפסיקו להגיע אליו. הוא היה גומר את ה'טיש' לפני שבאו אנשים מבחוץ, או שהיה מתחיל אותו אחרי שכולם הלכו. כך הקפיד לשמור על פרופיל נמוך בכל זמן.

סוד הנו"ן ההפוכה

במשך שנים רבות, בכל שנה בימי השובבי"ם, היה ר' יוחנן עורך מעין גלות. הוא היה הולך ושובת בכל מיני מקומות בארץ, כשבדרך כלל לא היה ברור איך יסתדר שם. בכל מקום שהגיע היה מתפלל ועורך טישים קטנים, בהם היה מדבר עם יהודים ומחזק אותם ביראת שמים. הוא היה עובר במירון בקבר הרשב"י, בצפת שבה היה קלויז ישן של טאלנא, ובעוד מקומות שונים. אחד המקומות שהיה מגיע אליהם בקביעות, היה ברחוב הרימון בבני ברק. באחד מביקוריו שם הזמינו אותו החסידים שיישאר לשבות עמהם, אך הוא ענה שהדבר קשה לו מאחר שאין שם מקווה קרוב דיו. והוסיף ואמר שלא ידאגו, כי הוא עוד יבוא להיות אצלם רבות. ואכן, לאחר מספר שנים, כשכבר הגיע לגיל תשעים, עבר ר' יוחנן לגור בבני ברק על מנת להקים גם שם בית מדרש חדש לחסידות טאלנא. אנשים התעניינו אצל הרבי לשם מה הוא צריך בית מדרש נוסף, הרי הוא כבר חנך בית מדרש של טאלנא בשכונת הבוכרים (שם גר נכדו הרבי מטאלנא שליט"א) וגאל את הקלויז העתיק של החסידות בצפת, והרבי השיב בסיפור: הסבא-רבא שלו, ר' דוד מטאלנא, ברח בשנות חייו האחרונות לעיר ברוד בעקבות רדיפה של השלטונות. החסידים ביקשו ממנו שיחזור למקומו, והוא סירב. הוא אמר שכשידעו למה האות נ' של 'ויהי בנסוע' הפוכה, אז יבינו למה הוא נשאר בברוד. הוסיף ר' יוחנן ואמר: "כשידעו למה גם הנ' השנייה של 'ויהי בנסוע' הפוכה, יבינו למה אני בבני ברק".

ר' יוחנן אמר פעמים רבות, שבבני ברק יתפתח עניינה של טאלנא בגדלות. הוא התגורר שם בבית אחד מחסידיו, ושם ערך תפילות וטישים. גם שם התקבצו סביבו יהודים שזכו להדרכות חשובות בעבודת ה', ובנוסף באו יהודים לבקש ברכה וישועה. סיפר אחד החסידים, שכחודשיים לפני פטירתו של ר' יוחנן באו לבית ברחוב הרימון אם ובנה כבן השנתיים שטרם התחיל ללכת. הרופאים לא ידעו לאבחן את הבעיה, וממילא לא ניתן לו כל טיפול. המשמש של הרבי הניח את הילד בכניסה לחדר בו הוא ישב ולמד, ואחרי כמה שניות שאל ר' יוחנן "מה עושה כאן הילד?". המשמש ענה שהוא לא יכול ללכת, אך ר' יוחנן שוב חזר על שאלתו וקיבל את אותה התשובה. כך היה חמש-שש פעמים, ולפתע הכריז ר' יוחנן: "הלוך ילך ובכה!" והנה הילד התרומם, נעמד על רגליו, והחל לצעוד אל אמו הנרגשת תוך כדי שהוא בוכה…

בראש השנה הראשון שלו בבני ברק עצר את התפילה באמצעה, ואמר שלא ימשיכו עד שהמשתתפים יתחייבו להקים תלמוד תורה במקום. הוא גם ביקש שיקימו בית מדרש ומקווה, והוסיף ואמר שבוודאי יהיה לכל המפעל סייעתא דשמיא. בקשותיו התמלאו לאחר פטירתו, וכיום פועל במקום בית כנסת טאלנא, ולצדו תלמוד תורה ומקווה מפואר.

"שהחיינו" הגדול

בשנותיו האחרונות סבל ר' יוחנן מכאבים ברגלו ומבעיות שונות, ונזקק לטיפול ומספר אשפוזים. את כאביו קיבל בשמחה כדרכו, ותמיד עודד וחיזק גם את הסובבים אותו להיות בשמחה. באחת הפעמים בהן אושפז שאל לפתע את ר' אליהו דינקל שליווה אותו, מה שמה של האישה החולה שזקוקה לישועה. לר' אליהו לא היה מושג במה מדובר, אבל הוא הבין שיש כאן מה לבדוק. הוא יצא למסדרון וראה אברך עובר במקום. האברך פנה אליו ושאל אותו אם הוא יודע היכן הרבי מטאלנא, כי ברצונו לבקש ברכה עבור אשתו המאושפזת במקום. ר' אליהו ענה לו שהרבי כבר חיכה לו, והוא רק צריך לדעת את שמה של האישה…

פעמים רבות אמר ר' יוחנן שכל יהודי קשור בשורש נשמתו לחג מסוים ולמצווה מסויימת. כששאלו אותו מה החג שלו, ענה: "אני קשור למצווה דרבנן, מצוות נר חנוכה!"

הפעם האחרונה בה אושפז ר' יוחנן הייתה בשנת תשנ"ט, מספר ימים לפני חג החנוכה. באותה שנה חל חנוכה כבשנה זו, ביום ראשון בערב. במוצאי שבת שאל המשמש ר' אליהו את הרבי אם להביא אליו את החנוכייה כדי להדליקה בשעה הרגילה כבכל שנה. ר' יוחנן, אף שכבר היה חלש מאוד, ענה שבוודאי יביא. למחרת הגיע ר' אליהו במועד שנקבע עם החנוכייה, אך הוא הופתע לשמוע ממי ששהה עם הרבי באותו יום, שר' יוחנן אמר כבר את "הנרות הללו", "מעוז צור" ואת כל הסדר של פרקי התהלים והמזמורים הנהוגים לומר בבית טשערנוביל אחרי הדלקת הנרות. ר' אליהו חשב שאולי איחר והרבי רצה כבר לגמור הכל, והחל להתנצל. הרבי סימן שהכל בסדר, וחייך ברוגע. המשמשים מיד סידרו את החנוכייה, הביאו לרבי נר וקירבו אליו שולחן קטן כשהחנוכייה ניצבת עליו. ר' יוחנן בירך בדבקות רבה, בשארית כוחותיו, את שלוש הברכות והדליק את הנרות. המשמשים ציפו לשמוע את "הנרות הללו" ושאר המזמורים, אבל ר' יוחנן רק הביט בנרות ולא אמר כלום. הם ניסו לשאול אותו מה עם אמירת "הנרות הללו", אבל ר' יוחנן שתק. בתו ונכדיו באו לבקר אצלו באותו ערב, וכשניסו גם הם לדבר איתו המשיך בשתיקתו. הם ניסו למשוך את תשומת ליבו ולבקש שיחלק דמי חנוכה, אבל ר' יוחנן בשלו, רק מביט על הנרות ולא אומר מילה. במשך כל אותו הלילה נשאר ער, ללא אומר ודברים, ובשעות הבוקר המאוחרות עלתה נשמתו הטהורה לגנזי מרומים.

רק לאחר תום השבעה הבינו כולם מדוע שתק ר' יוחנן באותו לילה. פתאום הם קלטו – הרי בכל שנה, בנר ראשון של חנוכה, היה ר' יוחנן מספר את אותו סיפור ממש:

הרבי נהג לספר על הרב הקדוש רבי חיים מאנטוניא (בעל ספר 'טל חיים', אחיו של בעל ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ זי"ע) שהעלה פעם אחת שאלה שהפליאה את חסידיו. הוא שאל מדוע אין נוהגים לומר ברכת 'שהחיינו' טרם הפטירה מן העולם. הרי היהודי עובר כעת לעולם האמת כדי ליהנות מזיו השכינה, ולמה לא יברך על כך 'שהחיינו'?. כשלא קיבל תשובה ברורה, אמר לחסידיו: "בעזרת ה' כבר נסתדר, נמצא עצה". באותה שנה, בלילה הראשון של חנוכה, ר' חיים מאנטוניא בירך בקול ובהתלהבות כדרכו על הדלקת הנרות, כולל ברכת "שהחיינו" של הלילה הראשון. הוא הדליק את הנרות, וכעבור שעה קלה הסתלק לבית עולמו.

בכל שנה ר' יוחנן היה מסיים את הסיפור, ומדבר בהתפעלות על הסייעתא דשמיא שהייתה לרבי מאנטוניא, בכך שרצה לברך "שהחיינו" לפני הפטירה ומשאלתו התמלאה. כעת התברר שבמשך שנים רבות ר' יוחנן סיפר למעשה את סיפורו שלו. שתיקתו באותו לילה הייתה כדי לא ליצור 'הפסק' בין ברכת "שהחיינו" לבין המעבר לעולם הבא…

ר' יוחנן נפרד מעולם הזה עם נרות החנוכה. נשמתו הטהורה התאחדה עם האור הגנוז, אור התורה, המאיר בחנוכייה. והאור המיוחד שלו ממשיך ומאיר דרך תלמידיו ומפעליו בקדושה, תורה ושפע ברכה. ■

מה עושים כשהחנוכייה מתהפכת והנרות כבים?
כ"ק האדמו"ר מטאלנא שליט"א
מתוך הספר 'נרך בידי' היוצא לאור בימים אלו בהוצאת מכון 'המאור שבתורה', ירושלים. בספר מרוכזות שיחות של האדמו"ר מימי ההילולא של ר' יוחנן זצוק"ל. הדברים מתפרסמים כאן לראשונה, ואנחנו מודים למכון על כך.
"וכבר היה מעשה בבעל ההילולא זקני זיע"א, שכידוע בשעת הדלקת נרות חנוכה מרוב התלהבותו וחשקו לא היה יכול להסתיר עצמו, ואשרי עין שזכתה וראתה אותו בעבודתו הנשגבת והמקודשת הזאת בהכנת המנורה ובלימוד שלפני ההדלקה, ואכן סופו הוכיח, שנסתלק בנר ראשון של חנוכה. פעם אחת, אחר שעשה את כל ההכנות בהכנת הפתילות, ואחר שאמר כל התחינות והתפילות, ובירך והדליק את המנורה, עוד קודם שהספיק לזמר, עבר שם ילד והפך את המנורה על פיה! כל העומדים שם נחרדו לנפשם, ואף הילד ההוא עמד מרעיד ולא ידע מה לעשות. רק זקני זיע"א שמח שמחה גדולה, ואמר: "ברוך ה', עתה אוכל לקיים את ההלכה של 'כבתה אין זקוק לה'". והוסיף ואמר שאיתא בהגהות הרמ"א, שהרוצה יכול להחמיר ולחזור ולהדליקה, אלא שלא יברך. והדליק שוב באנפין נהירין ובשמחה עצומה. כך הראה לכל היאך צריך לנהוג שלא להשגיח על עצמו ועל עבודתו, אלא לעשות את עבודתו של השתא ולקיים את רצון קונו.
ומעתה צריך כל אחד לעשות חשבון בנפשו, אם היה קורה המקרה הלזה אצלו בביתו – אם היה יכול לכבוש כעסו, וגם אם כן, צריך לחשב בנפשו אם היה בליבו בדל של שמחה אודות הזכייה הנפלאה הזאת במצוות "כבתה" אם לאו. בעזרת ה', כאשר ננהג במנהג הטוב הזה, ונזכור שהעבר אין והעתיד עדיין, נזכה לעבוד את הבורא בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, אמן כן יהי רצון.