היישוב התוסס והשמח שהוקם במסירות נפש על הר הטרשים, הפך בתוך ימים ספורים לנטול רוח חיים. הדי הקולות והמראות מימי העקירה כבר אינם באוויר, אך שרידי המאבק ניכרים בבתים ובחצרות. מה שהופך את הגירוש האכזרי לכה מקאברי ומבעית, הוא מראה המקום יומיים אחרי הסערה. בתי המשפחות, בית הכנסת ותלמוד התורה עודם עומדים במקומם. אין נפש חיה בבתים, חוץ מפלוגות השוטרים שנותרו במקום, וקומץ תושבים שהותר להם לחזור למשימה הכואבת – אריזת פיסות חייהם בארגזי קרטון.
מתוך ארבעים משפחות עמונה שגורשו מביתן, ישנן עוד ארבע משפחות שעלולות לחוות עקירה נוספת, עקירה במלוא מובן המילה, של המשקים החקלאיים שטיפחו באהבה לאורך השנים. ראש הממשלה הצהיר כי הוא נאלץ לקיים בצער את פסק הדין שדרש להרוס את בתי היישוב, אולם למרות שההליך המשפטי לא כלל את החלקות החקלאיות שטיפחו אנשי עמונה, הצהיר שר הביטחון ביום חמישי הקודם כי הוא מבקש לעקור את הכל. מאוחר יותר הוכחשה כוונה זו, אך עד רדת שורות אלו לדפוס, לא ברור בדיוק עדיין מה יהיה עתיד החלקות.
קשה בכלל להבין מניין שאבו ידידיה, נחום, יעקב ומוטי, ארבעת החקלאים מעמונה, את תעצומות הנפש שנדרשו לריאיון הזה, הספוג בלא מעט תקווה, שגם אם תתבדה לא תכהה את עוצמת האמונה והכיוונון הפנימי, זה שמסביר בעצם מה זה בכלל אומר להיות חקלאי, ומה זה אומר להיות חקלאי בעמונה.
סטירת לחי מהגפן
ידידיה (40) והדסה שפיץ וששת ילדיהם, הם אחת מהמשפחות הראשונות שהגיעו לעמונה. ידידיה עובד בחברת עבודות עפר ובעליו של כרם ובו מאות גפנים, אותו נטע את בהר בזמן שגרו במקום שבע משפחות בלבד.
"גרנו בנקודה הדרומית ביותר ביישוב, והחלטתי ללכת לחלק הצפוני שלו – במרחק של כמעט קילומטר, ודווקא שם לטעת כרם של ענבי מאכל, מתוך תחושה ברורה שכדי להיות באמת נטועים במקום, צריך להתחבר גם לאדמה. זה היה ערב הסכם קמפ דיווייד, שבו כזכור אהוד ברק רצה להפקיר את כל יהודה ושומרון", הוא משחזר את הימים הראשונים. "אחת השכנות שאלה אותנו: 'השתגעתם?! מה אתם נוטעים עכשיו כרם? עוד רגע יגרשו את כולנו מפה'. החלטנו שזה הדבר שצריך לעשותו, וברור לנו שכך היה נכון לפעול".
"האדמה נענתה לנו מיידית, והגפנים צמחו בצורה נפלאה. אחרי כמה שנים החלטתי להחליף את ענבי המאכל בענבי יין, ורציתי לעקור את הכרם הישן", הוא נזכר באנקדוטה מיוחדת. "קשרתי את הגפן הראשונה לרצועה שרתמתי לטרקטור, והתחלתי לנסוע. הרצועה נמתחה ונמתחה, והגפן לא זזה ממקומה. הגברתי קצת את הנסיעה, ופתאום הרצועה נקרעה ועפה לי ישר לפנים. זו היתה סטירת הלחי הכי חזקה שחטפתי בחיים", מחייך ידידיה. "הגפן כמו אמרה לי: מה נראה לך שאתה עושה, נטעת אותי, השקית אותי וטיפחת אותי ועכשיו אתה רוצה לעקור אותי?! בחיים לא". המוחשיות הרבה של אותה סטירה כואבת, גרמה לידידיה לדומם את הטרקטור ולמצוא פתרון חקלאי שיאפשר הימנעות מעקירת העצים. אחרי בדיקה ומחקר, הוא הרכיב זן של ענבי יין על הגפנים המקוריות. כך אותה גפן וכמובן כל חברותיה, נותרו באדמת ההר".
משפת הנחל לראש ההר
בניגוד ליתר חבריו, חקלאות היא עיסוקו היחיד ומקור פרנסתו של נחום שוורץ (43) ממקימי עמונה שגדל ביישוב עפרה. רק שעות ארוכות לאחר צאת השבת, הצליח נחום לקבל אישור להיכנס לעמונה עם רכבו, כדי להביא ציוד נדרש לעיזים ולכבשים בדיר הצמוד לביתו, וגילה מספר טלאים שמתו במהלך הימים האחרונים.
"יש כאן תופעות מרתיחות של ביזה", הוא מספר בקצרה, כועס וכואב. "עדיין לא הוצאנו את החפצים האישיים מהבתים, והשוטרים שהושארו כאן יושבים לנו בתוך הבתים ומשתמשים בציוד. מצאתי בחצר חפצים שהיו בבית, השוטרים הדליקו מדורות להתחמם, מרהיטים שהם לקחו מבתים של תושבים, ואפילו עצים מנגריה של אחד התושבים".
חוץ מעדר הצאן שלו, שכבר ידע אף הוא גניבה גדולה ומספר ניסיונות נוספים של שוד לאורך השנים, מחזיק נחום גם ענף חקלאי ייחודי של גידול שיחי פטל, הצמח האקזוטי שמוכר לרובנו מגדות הנחלים, המתאים לתנאים הטופוגרפיים הגבוהים של עמונה.
הרעיון לגדל את הפרי המיוחד, החל כחלקת ניסוי של מו"פ ההר – מרכז מחקר ופיתוח שמסייע לחקלאי יהודה ושומרון, בין השאר באיתור מה שמוגדר כ'מוצרי נישה' – גידולים חדשים בעלי ערך שיווקי גבוה לפלחי שוק מיוחדים.
"קשה לי עכשיו לדבר על ענף הפטל", הוא אומר בכנות. "אני מקבל הרבה עזרה מאנשים טובים בעם ישראל. עם ישראל צדיק, נרתם ועוזר בצורה מדהימה. חבל רק שהוא לא יודע לבחור פוליטיקאים יותר טובים. למרות שכל השטחים החקלאיים לא נכללים בפסק הדין של בג"ץ, ליברמן הצהיר שהוא יעקור את הכל. את הכבשים אני יכול להעביר למקום אחר, אבל אי אפשר להעתיק גפנים וזיתים. המשמעות עבור השטחים החקלאיים זה גזר דין מוות והרס מוחלט, זה איסור מפורש מהתורה, שאסור לעשות אותו אפילו לאויבים".
עסק צדדי ששווה הרבה יותר מכסף
לא הרחק מהכרם, שוכן מטע הדובדבנים הפורח, השייך למוטי, תושב עמונה מזה שש עשרה שנים, שמחזיק את המטע כעסק צדדי ונוסף לעיסוקו העיקרי. "מבחינת פרנסה זה משהו צדדי, בתחושה זה לא באמת צדדי. למרות שלכאורה מהעיסוק העיקרי שבו אני משקיע את רוב הזמן – יש יותר פרנסה מאשר מן העבודה החקלאית, דווקא החקלאות והנטיעה אלו דברים שמעניקים משהו שהוא יותר מאשר כסף. להיות חקלאי זה להתחבר לאדמה, ובעצם גם להתחבר למעשי הקדוש ברוך הוא, כפי שכתוב שהקדוש ברוך הוא עסק בנטיעה תחילה "ויטע ה' אלוקים גן בעדן", הוא אומר.
העבודה במטע הדובדבנים מתחלקת בין עונת הקטיף, שכרוכה בחודשיים אינטנסיביים מאוד אליהם מתגייסים כל בני המשפחה. ביתר השנה ישנן פעולות של אחזקה, גיזום, עיצוב העצים, עישוב, בדיקת טפטפות וכדומה, המתבצעות בעיקר במהלך ימי שישי, הפירות במטע זה אינם מרוססים בכימיקלים וזה מצריך עבודה והשקעה נוספות.
"המטע ריווחי בדרך כלל, אבל בהיקף קטן, תודות לעובדה שמי שעובד במטע אלו הילדים שלי, ויש בכך ערך ורווח חינוכי גדול מאוד לכשעצמו. באופן הזה ילד לומד מהי ערכה של עבודה ושכסף לא בא מכספומט אלא מגיע כתוצאה של עבודה קשה. יותר מכך, בעונת הקטיף הילדים קמים בשעה שש בבוקר, עובדים שעתיים והולכים לבית הספר, וכשמסתיימים הלימודים, הם חוזרים ישר להמשך עבודה במטע, וכולנו חוזרים הביתה עייפים מאוד עם ארגזים עמוסי פרי, ואחר כך צריך עוד למיין, לארוז, ולמכור. יש בזה משהו שמייצר בריאות נפשית אמיתית, בפרט כשהילדים של היום מחוברים המון זמן לסמרטפון למסך למקלדת ולעכבר ומאבדים את הקשר לטבע ולחיים האמיתיים".
לחבר בין ארץ ושמים
משפחת רודיק על ארבעת ילדיה גרה בעמונה כשבע שנים. יעקב (34) למד בישיבת 'תורת החיים' מספר שנים – שלוש מהן עוד בגוש קטיף. לקראת שנת השמיטה הקודמת, החליט יעקב, איש חינוך המלמד בבית הספר היסודי ביישוב שילה, להגשים חלום ישן שלו ולטעת כרם זיתים ובו קרוב למאה עצים, כרם שיגיע השנה לשנתו הרביעית – נטע רבעי.
"תמיד היה לי חלום להיות חקלאי, להיות מחובר יותר לאדמה. אני לא ממש חקלאי, אבל מה שנותן לי חיות זה החיבור לעצים ולאדמה, וזה דבר שבהחלט נותן תחושה והגדרה, של משהו ממשי וחי. ארץ ישראל היא ארץ חיה, שבה כל דבר שאנחנו עושים, הוא לא רק העשייה הארצית", הוא מסביר ברגש. "הבית הוא לא רק ארבע קירות, והמטע הוא לא רק עוד מקור פרנסה או תעסוקה, אלא עניין שנותן חיות עצומה. פתאום אתה מחכה לגשם, מכוון יותר ב"ונתתי מטר ארצכם בעיתו". העניין הזה מחבר בין ארץ לשמים, בין האדמה לבוראה. כשיש לך שורשים באדמה הזו, אתה מחובר אליה יותר".
כאיש חינוך, הוא לוקח הרבה תובנות מהשדה אל השדה החינוכי. "עבודת האדמה מיישבת את הדעת. כשאני עובד עם העצים, כשנוגעים באדמה, עולים כל מיני תובנות של חיות פשוטה, כשכל עבודה – ריסוס, גידור, עישוב וכדומה – נוגעת בנקודות אחרות. העולם הוא משוגע ורץ כל הזמן בקצב מטורף. דווקא בטבע שהוא לא משתנה יש את הנחת שלו. אני נהנה מהנחת מהסבלנות ומהרוגע שזה משדר. דווקא כשמלכלכלים את הידיים, יורד אבק ולכלוך חיצוני. אם היו מכניסים למערכת החינוך את החיבור הזה לקרקע, אין לי ספק שזה היה מחולל פלאות על הילדים. מבחינות רבות, אדם לומד לבד על עצמו בצורה הזו, הרבה יותר ממה שהוא לומד בספר".
זן הזיתים שבחר יעקב לגדל הוא זן ארבינקיו, המתאים במיוחד להפקת שמן, ולא סתם. "החלום שאני כוסף אליו, זה להביא שמן לבית המקדש ממטע הזיתים הזה. "מבחינה מסוימת, אני מחובר יותר לעצים מאשר לבית", הוא מספר, יממה בלבד אחרי שנעקר מביתו. "אחרי שהוציאו אותי מהבית הלכתי ישר למטע. ליטפתי את העצים, דיברתי אליהם מתוך חום הלב והכאב, ולבסוף לקחתי איתי קצת מהאדמה. אני לא יודע עדיין מה יעלה בגורלם. לקחתי איתי אדמה במין אינטואיציה, כי אדמת המקום מקשרת ומחברת את עצמי מיידית למהות הגדולה הזו, ומאפשרת להיות שייך ולחלום להישאר מחובר. בסוף גם אם יעקרו את המטע, המהות הזו והחיבור הזה יישארו".
