בשבוע הקרוב ימלאו מאה שנה להסתלקותו של רבי שמואל בורנשטיין זצ"ל מסוכטשוב, בעל ה'שם משמואל'. בשנים האחרונות ניתן לראות כיצד תורותיו הולכות ותופסות מקום של כבוד בלב בתי המדרש של הציונות הדתית, המזהה בהן שילוב נדיר של למדנות 'סוכטשובית' חריפה יחד עם עומק מחשבתי הנוגע בנימי הנפש.

כדי לעמוד על סוד הקסם בתורותיו של ה'שם משמואל' כינסנו לראיון משותף את הרב חנניה רכל, רב הגרעין התורני ברמת השרון ור"מ בישיבת אביתר, ואת הרב אלי שיינפלד, רב קהילה בגבעת זאב, מחבר ספרי הגות והדרכה חינוכית – כמי שחיים ונושמים את תורת האדמו"ר ומנחילים אותה בשיעורים קבועים לקהל צמא. בהתוועדות המרתקת שנוצרה ניסינו להכניס את האורות הגדולים של סוכטשוב אל תוך הכלים של ימינו, ולפענח כיצד ספר שנכתב בתחילת המאה הקודמת מצליח לדבר ברהיטות כזו אל בני דורנו המחפשים משמעות וחיבור.

מארז פלא

כששואלים את הרב חנניה רכל איך התחיל הקשר שלו עם בעל ה'שם משמואל', הוא מחייך חיוך של מי שמצא אוצר יקר בנסיבות בלתי צפויות. "אפשר להגיד שהכרנו במקרה", הוא פותח, "אבל מאז המקרה הזה אני מרגיש שאני פשוט חייב לו את חיי הרוחניים. אלו תורות נפלאות ומופלאות". הוא לא יודע להצביע על רגע אחד של "התגלות", אלא על תהליך של התגלגלות. "זה לא שהיה איזה אירוע דרמטי. לפעמים זה פשוט הרגע המדויק שלך בחיים שבו הספר נפתח. אני זוכר שאבא שלי, מו"ר הרב נחום רכל שליט"א, ראה שאני מתחיל ללמוד 'שם משמואל' בהתלהבות, אז הוא קנה לי את הסט ליום ההולדת ואמר לי: 'בכבוד! מה שמחזק יהודי – הוא הסימן שזה האוצר בשבילו'. משם זה כבר הלך והעמיק. בשלב מאוחר יותר אפילו זכיתי ללמוד בחברותא עם האדמו"ר מסוכטשוב הנוכחי. היינו לומדים בכל יום רביעי, ודרכו נחשפתי עוד יותר לעומק של תורות ה'שם משמואל'".

"גם אצלנו בגבעת זאב, בקהילת 'נווה הגבעה', ה'שם משמואל' כבר מזמן אינו דמות זרה", מספר הרב אלי שיינפלד בחיוך. "הוא נוכח בשיעורים, בהתוועדויות וגם בשני ספרים שזכיתי לחבר – 'לאור השם' ו'מועדי השם', שהם עיבודים עכשוויים לתורותיו של ה'שם משמואל', כסיכום לאחר שנים של לימוד משותף עם תלמידים. כשאתה צולל איתו למועדי השנה, אתה מגלה דבר מדהים: ה'שם משמואל' לא מסתפק במשחקי מילים או ברעיונות מופשטים; הוא ניגש לסוגיות בש"ס ובפוסקים בלמדנות חריפה, ומשם סולל דרך ישר אל הלב".

כדוגמה לכך, הרב שיינפלד מציג את סוגיית חנוכה: "קח את הדיון ההלכתי של 'כבתה – זקוק לה או אינו זקוק לה'. זו סוגיה למדנית קלאסית, אבל ה'שם משמואל' לוקח אותה למקום של היפוך מחשבת היוונים. הוא מחבר את ההלכה היבשה לעקרונות מחשבתיים עמוקים. כך גם בט"ו בשבט, החג שבזכותו זכיתי להכיר את ה'שם משמואל'. חיפשתי בספרים רבים את הפשר ואת העומק של ט"ו בשבט, ואז, בסייעתא דשמיא, פתחתי את ה'שם משמואל'. הוא שואל שאלה פשוטה: למה לא אומרים תחנון ביום הזה? הרי זה 'ראש השנה לאילנות', לא לבני אדם. התשובה שלו מרהיבה: הוא מסביר שמה שקורה באילנות, קורה במקביל בנפש האדם. הוא מחבר את המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל לגבי תאריך החג לשאלה של 'שליש שנה' – הזמן שבו השרף עולה באילן. לשיטתו, ט"ו בשבט הוא המבחן של האדם: האם אחרי שליש שנה מאז ראש השנה, התנועה הפנימית שלו כבר מתחילה לבוא לידי ביטוי כלפי חוץ? האם ה'שרף' הרוחני כבר עלה?".

הרב שיינפלד מתלהב מהיכולת של ה'שם משמואל' להיות גם תובעני וגם מרגיע בעת ובעונה אחת: "הוא דורש ממך לבדוק מה קורה אצלך פנימה, אבל מיד לאחר מכן הוא נוסך בך ביטחון ואומר: גם אם אתה עדיין לא מרגיש את התנועה הזו, 'עיצומו של יום' עושה את שלו. היכולת הזו לארוז הלכה, אגדה, מחשבה, אמונה ופסיכולוגיה לתוך פסקה אחת – זה פשוט פלא. הכל נמצא שם".

התלהבות ואיזונים בריאים

הרב רכל משרטט ברהיטות את דמותה הייחודית של חסידות סוכטשוב, שהשתמרה לאורך השנים כמעין 'יחידת עילית' רוחנית. "זו חסידות קטנה ומיוחדת מאוד ב'קוצקאות' שלה", הוא מסביר. "יש סיפור ידוע שהרבי מקוצק בירך את חתנו, ה'אבני נזר' (אביו של ה'שם משמואל'), שלא יהיו לו הרבה חסידים, כדי שיוכל ללמוד תורה בשקט. הברכה הזו התקיימה. סוכטשוב היא לא חסידות של המונים, בטח לא אחרי השואה, אבל היא נושאת מטען גנטי נדיר של למדנות חריפה משולבת בעומק קוצקאי".

עבור הרב רכל, ה'שם משמואל' הוא לא רק ספר על המדף, אלא שותף לחיים ולעשייה החינוכית. "אני מרגיש שיש בספרים האלו קסם שאין במקומות אחרים. זו תורה שהיא גם למדנית וגם עמוקה בצורה בלתי רגילה, אבל בסוף היא תמיד מפנה תביעה אל האדם. היא אומרת לך: 'בימים ההם, בזמן הזה' – האור הזה רלוונטי אליך, לנער ולמצוקת הנפש. השילוב הזה בין למדנות 'סוכטשובית' לבין נעימות ותביעה אישית, הוא מה שגורם לי ללמד את התורות שלו בכל הזדמנות – אם זה בישיבה התיכונית או בקהילה. זה פשוט לקחת את התורות הכי עמוקות ולהכניס אותן לתוך החיים עצמם".

אחד המאפיינים המרתקים שעולים בשיחה בין הרבנים הוא הניגוד בין המסתורין האופף ספרי חסידות רבים לבין הבהירות של תורת סוכטשוב. "בניגוד לספרים שנכתבו ב'קודים' שצריך לפרק כדי להבין", מסביר הרב רכל, "אצל ה'שם משמואל' אי אפשר שלא להבין. אתה יודע בדיוק למה הוא מתכוון". הרב שיינפלד מהנהן בהסכמה נלהבת: "מאוד! זה ממש פלא. התורה שלו חודרת פנימה דווקא כי היא מובנת. אני כותב עכשיו קובץ על שבת במחיצתו, וכל פעם מחדש אני נדהם מההברקות שלו. קח למשל את 'שלום עליכם' שאנחנו שרים כל שבת. אנחנו אומרים 'צאתכם לשלום מלאכי השרת' בלי לחשוב. הוא מביא שם פירושים שפשוט מאירים את המילים באור חדש. פתאום אתה מבין מה אתה אומר".

הרב שיינפלד מוסיף על הדברים ומביא דוגמה שנוגעת בליבת התחושה הדתית: "הפירוש השלישי שלו ל'צאתכם לשלום' הוא מדהים בעיניי. הוא מסביר שאנחנו אומרים למלאכים 'אתם יכולים לצאת', לא כי אנחנו לא רוצים אותם, אלא כי אחרי הברכה שלהם – האדם מסוגל לעמוד בכוחות עצמו נוכח פני ה'. זה מעצים את המקום של האדם בצורה בלתי רגילה". הרב רכל מוסיף כי התובנה הזו מתקשרת גם לחוויית המפגש עם השכינה בסוכה. "בסוכות הוא אומר שלא אומרים את הפיוט 'שלום עליכם' לפני הקידוש בשבת, כי 'הביאני המלך חדריו' – אנחנו במחיצת ה' יתברך, ומלאכים לא יכולים להיכנס לסוכה… מי יכול עלינו? יש כאן אמת שפשוט מהדהדת: וואו, זה אמיתי".

כשמנסים להבין מדוע דווקא עכשיו תורתו הופכת לפופולרית כל כך בבתי המדרש של הציונות הדתית, הרב רכל מצביע על הקשר העמוק לדור הגאולה: "ה'שם משמואל' מדבר המון על האמונה באדם ועל סגולת ישראל. יש לו משפט מפתח: 'עיקר חיסרון מעלתו של האדם, שאינו מכיר מעלת עצמו'. לו היה האדם יודע כמה הוא גדול, הכל היה נראה אחרת". הוא מוסיף כי התפיסה הזו, שרואה את סגולת ישראל מעבר למעשים חיצוניים, היא קריטית לדורנו. "הוא מצטט את חז"ל על כך שכאשר מגיע זמן הגאולה, הקב"ה כביכול 'אינו מביט בחשבונות'. הגיע הזמן, וזהו. זו תורה של ארץ ישראל, תורה של גאולה, שמדברת באותה שפה של הרב קוק ורבי צדוק מלובלין, אבל עם הטעם המיוחד והבהיר של סוכטשוב. אולי היינו צריכים לעבור מאה שנה כדי להיות מסוגלים לקלוט את האור הזה במלואו".

מעבר להגות התיאורטית, הרב רכל והרב שיינפלד חושפים בשיחתם צד פחות מוכר של ה'שם משמואל': החיבה העזה והמעשית לארץ ישראל. "בפועל ממש, הארץ הייתה קרובה מאוד לליבו", מספר הרב שיינפלד. "היה ניסיון ממשי להקים פה התיישבות של חסידי סוכטשוב, והוא עודד את עסקניו לקנות קרקעות בארץ".

הרב רכל מוסיף סיפור היסטורי מרתק שסיפר הרב שלמה יוסף זווין: "אחרי הצהרת בלפור, ה'שם משמואל' כינס את עסקני החסידות ודרש בפניהם על מגילת אסתר. הוא שאל מדוע אסתר המתינה למשתה השני כדי להפליל את המן, והסביר – על פי האבן עזרא – שהיא חיכתה לאות משמיים. הוא אמר לעסקנים: 'הציונות התחילה כתנועה קיומית, ולא ידענו איפה אנחנו נמצאים. עכשיו הקב"ה דיבר בקול'. מבחינתו, המהלכים ההיסטוריים היו קריאת כיוון אלוקית לעלות ולבנות". קיימת מסורת בחסידות שאף מתארת את ביקורו של האדמו"ר בארץ, בתקופה של פיקוח נפש. "מספרים שהוא הסתובב בהר הזיתים, וכשערבים ניסו לפגוע בו – הם פשוט נרדמו במקומם", מציין הרב רכל בהתרגשות.

בהמשך, השיחה מגיעה לנקודת האיזון הייחודית של סוכטשוב – השילוב בין המורשת של הסבא, הרבי מקוצק, לבין החידוש של הנכד. "מצד אחד, יש שם את ה'קוצקאות' – החדות, הנוקבות, הדרישה ליראה וגבולות", מסביר הרב שיינפלד. "זו לא חסידות של פריצת גבולות. אם יש לך התעוררות רוחנית, ה'שם משמואל' יגיד לך: 'יופי, עכשיו שב תלמד הלכה'. האיזונים שם מאוד בריאים". מצד שני, התורה שלו ספוגה באופטימיות ובאמון עמוק באדם. "הוא אדמו"ר מחנך במובן העמוק ביותר", הוא מאבחן. "הוא מאמין בכל יהודי ובסגולת ישראל. השילוב הזה – בין היראה והעומק הלמדני שקיבל מאביו, ה'אבני נזר', לבין הדבקות וההתלהבות – הוא קסום. הוא לא לוקח אותך לצד אחד, אלא בונה אישיות שלמה".

תורות עמוקות ברשתות החברתיות

אחד היסודות המהפכניים שתפסו את לבו של הרב רכל בתורת סוכטשוב, הוא סדר העבודה הנפשית. "ישנה מחלוקת חסידית קלאסית שה'שם משמואל' מאיר באור מיוחד: המחלוקת בין יעקב ליוסף", הוא מסביר. "יוסף הולך על הדרך של 'סור מרע ועשה טוב' כפשוטו – קודם תנקה את הרע, אחר כך תבנה את הטוב. אבל יעקב אבינו, כך לפי ה'שם משמואל', מחדש דרך אחרת לגמרי".

לדברי הרב רכל, זהו מסר קריטי לדורנו: "הוא כותב שם משפט שנחרט בי: 'אם נחכה עד שנסור מרע, מתי נספיק לעשות טוב?'. הגישה שלו היא שקודם כל עוסקים ב'עשה טוב', ומתוך האור והטוב הזה, הרע כבר מתפרק מאליו. זה לא הרב קוק, זה ה'שם משמואל', והוא אומר את זה לפני מאה שנה". הרב שיינפלד מוצא לכך תימוכין בסדר הדורות של האבות: "זה בדיוק הסדר של אברהם לפני יצחק. קודם כל חסד, שפע ואור, ורק אחר כך הגבלה ודין. קודם הימין ואחר כך השמאל. אי אפשר להתחיל מהצמצום והדין לפני שיש לאדם בסיס של חיוניות ושפע רוחני".

היכולת הזו, לזקק עקרונות עומק למשפטים בהירים, היא שמאפשרת לרב רכל להפוך את ה'שם משמואל' לכוכב גם ברשתות החברתיות. כשנשאל איך מצליחים לכנס תורות עמוקות כל כך לסרטונים של חמש דקות, הוא מסביר שזהו טבעה של התורה הזו. "המטרה בסרטונים הייתה להביא את הנקודה המזוקקת", אומר הרב רכל. "מכיוון שהדברים שלו כל כך ברורים ומסודרים, אפשר לתמצת אותם בלי לאבד את העומק". הרב שיינפלד מחזק את דבריו: "זה חוזר למה שאמרנו בהתחלה – התורה שלו היא 'מונחת'. היא חדה ובהירה כל כך, שאפשר לדקור את הנקודה המרכזית בחמש דקות, ומי שרוצה יכול אחר כך להרחיב ולהעמיק בה במשך שעה. הבהירות היא הסוד".

הרב רכל מבקש להדגיש את המבט האופטימי של סוכטשוב על האדם. בפירושו למאמר "דע מאין באת", ה'שם משמואל' הופך את הסדר המקובל: "הוא לא מתחיל בשפלות האדם. הוא קודם כל אומר לך: 'דע מאין באת' – מחלק א־לוה ממעל, מהנשמה, מהגדלות. רק אחרי שהבנת מי אתה ומה הערך העצום שלך, אפשר לדבר על הפרטים ועל הדין וחשבון. הוא נותן משמעות לאדם קודם כל דרך הגובה שלו, וזה מה שהופך את התורות שלו לרלוונטיות מתמיד".

החיבור של ה'שם משמואל' למציאות הישראלית קיבל בשנה האחרונה ביטוי מוחשי ועוצמתי במיוחד. "יצא לי למסור שיעור שבועי מתורתו לאורך כל חודשי המלחמה", משתף הרב רכל, "רבות מהתורות הללו נלמדו ממש מתוך עזה וחאן יונס. חסיד סוכטשוב שאני בקשר איתו אמר לי: 'פתאום רואים כמה הוא קשור למלחמה הזו'. הדיבורים שלו על יעקב אבינו, על המאבקים הלאומיים ועל כוח העמידה של עם ישראל, הרגישו כאילו הוא צועד איתנו שם, בתוך הקרבות". הרב שיינפלד מוסיף כי האנרגיה של סוכטשוב חיה ונושמת גם בתוך המעגלים הממלכתיים של המדינה. "בספר שלי על המועדים הכנסתי תורות שלו גם ליום הזיכרון וגם ליום העצמאות. הוא אמנם לא כתב על המועדים הללו במונחים המודרניים שלנו, אבל כשמדברים איתו על 'סוד היחיד והיחד', הוא נמצא שם בכל נימי נשמתו. זה מרגיש אותנטי לחלוטין".

בתקופה זו של השנה, ימי ה"שובבי"ם", בולטת התפיסה המהפכנית של סוכטשוב ביחס לתיקון הנפש. "הוא מביא בשם סבו מקוצק שהתיקון האמיתי בימים האלו הוא כבר לא תעניות, גלגולי שלג או סיגופים פיזיים", מסביר הרב רכל. "הוא אומר: 'מוטב להשתעבד בביתה של תורה'. זה השעבוד האמיתי והמגן הגדול ביותר. אם אדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים מתוך לימוד, זה התיקון להכל. זו תורה ארץ־ישראלית במיטבה – בריאה, חיובית ומחברת".

לצד החדשנות, ה'שם משמואל' הוא מופת של ענווה והתבטלות לדורות הקודמים. הרב שיינפלד מציין בהתרגשות: "הוא כמעט תמיד מתחיל את דבריו בציטוט של 'אדוני אבי' (האבני נזר) או 'מורי זקני' (הקוצקר). הוא מסביר אותם, מעמיק בהם, ורק אז מוסיף את הנדבך שלו. זה יוצר תחושה של שרשרת דורות שנמתחת מהאינסוף ועד לאינסוף. הוא החוליה המקשרת שמעבירה את האור הלאה".

דמעות מול התמונה

למרות הבהירות והרלוונטיות, הרב שיינפלד מבקש להדגיש כי המפגש עם ה'שם משמואל' דורש מהלומד עמדה נפשית של עמל. "זה לא ספר לקריאה שטחית", הוא מבהיר. "בניגוד ל'שפת אמת', שבו יש מוטיבים שחוזרים על עצמם מזוויות שונות, אצל ה'שם משמואל' בכל שנה ובכל פסקה תמצא כיוון חדש לגמרי. כדי להעריך את הפירות שלו, צריך להשקיע בהם – ממש כמו בארץ ישראל".

הרב שיינפלד מסביר כי הלימוד דורש 'קילוף' של שכבות: "אם אדם יפתח את הספר לקריאה ראשונה, הוא עלול לא להבין על מה המהומה. לפעמים צריך לעבור פסקה אחת ושנייה, ורק בשלישית פתאום הכל נפתח ב'וואו' אדיר. כשמופיע קטע למדני או ציטוט מהגמרא, אי אפשר לדלג; צריך לפתוח את המקור באותו רגע. הדיוק הוא שלא 'קוראים' את ה'שם משמואל' – אלא לומדים אותו".

למרות שטרם זכה למהדורות מדעיות נרחבות או לפירושים מונגשים לכל נפש, מלבד ניצנים כמו האינדקס של ישיבת אור עציון, הרבנים משוכנעים שהמאמץ משתלם. "זה סוג של 'יגעת ומצאת תאמין'", אומר הרב שיינפלד בחיוך. "ברגע שאתה נותן אמון בטקסט ומשקיע את העמל, נפתחים שערי חוכמה. קשה למצוא עוד מקום שבו מתלכדים מקוריות, עמקות ואור כל כך חזק בפסקה אחת, אצל אדמו"ר אחד".

לצד התורות העמוקה, דמותו הוויזואלית של ה'שם משמואל' מחזיקה בעוצמה שקשה להתעלם ממנה. "התמונה שלו היא פשוט פחד", מספר הרב רכל ביראת כבוד. "תליתי את התמונה שלו אצלי בבית ברמת השרון, ולא פעם כשנכנסו אנשים שרחוקים מאוד מעולם החסידות, הם נעצרו מולה ושאלו בתדהמה: 'מי זה האדם הזה?'. פעם אחת נכנס יהודי שהכיר את דמותו, וברגע שראה את התמונה הוא פשוט קפא על מקומו והתחיל לבכות".

בעולם של התפתחות טכנולוגית חסרת תקדים, אפילו דמותו של אדמו"ר שהסתלק לפני מאה שנה לא נותרת חסינה. הרב רכל משתף את הרב שיינפלד אודות פרויקט שבו שוחזרה תמונת ה'שם משמואל' באמצעות בינה מלאכותית (AI) והפכה לצבעונית וחדה. "ברגע הראשון הרגשתי שזה לא שייך", מודה הרב רכל, "השחור־לבן המקורי מחזיק כוח שאין לצבע. אבל מצד שני, יש בזה אמירה: הנה, ה'שם משמואל' חי איתנו כאן ועכשיו, בצבעים של ההווה".

לקראת סיום ההתוועדות, מבקש הרב רכל לגעת בנקודה שהיא אולי תמצית הכל: העין הטובה. "אצל ה'שם משמואל', עין טובה היא לא רק מידה נחמדה אלא שורש קיומי", הוא מסביר. "יש לו גרסה ייחודית במשנה במסכת אבות: במקום 'לב טוב' כדרך הישרה שידבק בה האדם, הוא גורס 'עין טובה'. הוא מסביר שעין טובה היא השורש שממנו צומח הלב הטוב. זו עין טובה על המציאות, על הגאולה, על ריבונו של עולם ועל הצמיחה של כל אחד ואחד". הקשר האישי של הרב רכל לנקודה הזו עמוק במיוחד, ושני ציוני דרך בחייו מתכתבים עם מושג ה'עין טובה' של תורת סוכטשוב: לבנו קרא בשם 'טוב רואי' (בברית המילה, אגב, שימש האדמו"ר מסוכטשוב הנוכחי כסנדק), וכמו כן הוציא לאור את הקונטרס 'עין טובה' המאגד ליקוטים מתורת סוכטשוב בנושא זה.

הרב שיינפלד חותם את המפגש בקריאה לדור המחפש משמעות: "התורות האלו אינן שייכות לעבר; הן חיות, קיימות וממשיכות להשפיע. אבל כדי לזכות לברכה הזו, צריך שני דברים: אמון ועבודה. לתת אמון שיש כאן אור גדול, ולהבין שזה לא לימוד של 'על הדרך' או קריאה באוטובוס. זה דורש עמל, אבל זה כל כך שווה את זה. מי שישקיע, יגלה שערי חוכמה ואורה שנפתחים בפניו".

מאה שנה חלפו מאז הסתלק האדמו"ר מסוכטשוב, אך נדמה שדווקא עכשיו, המפגש בין הרב רכל מרמת השרון לרב שיינפלד מגבעת זאב מוכיח כי ה'שם משמואל' מעולם לא היה רלוונטי יותר. הוא מציע לדור הזה בדיוק את מה שהוא צמא לו: שילוב נדיר של חריפות שכלית ודבקות לוהטת, עומק ובהירות של אמת, ומעל לכל – עין טובה על התקופה הסוערת בה אנו חיים.

בוקסה

שרשרת הזהב: מסלול חייו של בעל ה'שם משמואל'

רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב, בעל ה'שם משמואל', היה בנו יחידו של רבי אברהם בורנשטיין (ה'אבני נזר'). מסופר שלאחר לידתו נכנס אביו אל חותנו, השרף מקוצק, להתייעץ לגבי בחירת השם לבנו, אך השניים שוחחו בלימוד במשך שלוש שעות עד שהאב שכח את מטרת ביקורו. כשנזכר השרף מקוצק בסיבת הביקור, הורה לו לקרוא לבנו בכל שם שיעלה בדעתו באותו רגע, ואז עלה בדעת האבני נזר הפסוק "כי מה' שאלתיו", והוא קרא לבנו שמואל.

רבי שמואל היה קשור מאוד לאביו. גם בבגרותו לא עבר עליו יום ללא שהייה במחיצתו, וגם לאחר פטירת אביו ראה עצמו כמפרש תורתו. הוא זכה לקרבה גם מסבו, השרף מקוצק, ואף על פי שהיה רק בן ארבע כשנסתלק סבו, זכר אותו במדויק וידע לספר ולתאר את דמותו ושיחות הלימוד עמו.

כבר מגיל צעיר ניכרו בו כישרונות יוצאי דופן: תפיסה חדה וזיכרון פנומנלי, וכל כולו היה קודש לתורה. הוא היה שונה מבני גילו; בשעה שילדים אחרים שיחקו, הוא שקד על לימודיו עד שלימודי ה'חדר' לא הספיקו לו. זכרונו היה כה מדהים, שגם בזקנותו זכר חידושים שאמר בינקותו. שמו יצא לתהילה כ'עילוי הקטן', ואדמו"רים ורבנים שביקרו את אביו התפעלו ממנו וניבאו לו עתיד גדול. שנים רבות למד אצל אביו האבני נזר, שזיהה את כשרונותיו העצומים והעניק לו שיעורים פרטיים שעיצבו את דמותו התורנית. למרות שבילדותו בקוצק לא ידע מחסור, כשעבר עם אביו לפרצווי סבל מעוני ומצוקה. עם זאת, הרעב לא שבר אותו, ופעם אחת השקיט את רעבונו בחידושי תורה שמסר לאביו במקום לאכול.

לאחר פטירת אביו, בשנת תר"ע (1910), מונה רבי שמואל לממלא מקומו באדמו"רות. הוא עבר להתגורר בדירת אביו בסוכטשוב והנהיג את החסידות בשילוב של תורה, חסידות ולהט רוחני. בניגוד לתקופה שבה חי בצלו של אביו והיה סגור ומרוחק, כאדמו"ר התגלה כרועה נאמן ורחום; דלתו הייתה פתוחה לכל, והוא סייע לחסידיו בעצות, בברכות ובפעילות למען בחורים שגויסו לצבא. לצד נועמו, שמר על ארשת פנים תקיפה וחריפה כמסורת קוצק וסוכטשוב, ועסק גם בתורת הנסתר ובתיקוני נשמות.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נעצר בגרמניה כנתין רוסי, ולאחר שחרורו לא יכול היה לשוב לסוכטשוב שחרבה בקרבות. הוא התיישב בעיר לודז', שם הנהיג את חסידיו לאורך שנות המלחמה במסירות נפש, כשהוא סובל ומתענה יחד עמם. לאחר המלחמה, בשל רצונו להתרחק משאון הכרך ולשמור על בריאותו, עבר לעיירה זגירז' הסמוכה. שם הוקמו עבורו בית מדרש ובית מגורים, בהם פעל והנהיג את העדה עד להסתלקותו, כאשר למרות מקום המגורים החדש שמו נותר חקוק בפי כל כ"אדמו"ר מסוכטשוב".

רבי שמואל הנהיג את חסידות סוכטשוב במשך 16 שנים בתקיפות ובעוצמה. לאחר חג הסוכות בשנת תרפ"ו (1925), הידרדר מצבו הבריאותי עקב מחלת הסוכרת ודלקת ריאות. בהמלצת רופאיו עבר לעיירת המרפא אוטווצק, שם חל שיפור זמני במצבו והוא המשיך לקבל חסידים לעצה ולברכה. אולם במוצאי שבת קודש, אור לכ"ד בטבת תרפ"ו, נצחו אראלים את המצוקים ונשמתו עלתה בסערה השמימה. הוא נפטר בגיל 71 – בדיוק כפי שהיה גילו של אביו, האבני נזר, בעת פטירתו. ה'שם משמואל' הובא למנוחת עולמים בעיירה סוכטשוב, שם נטמן גופו הקדוש באוהל אביו, כאשר תורתו ממשיכה להאיר ולהנחות רבבות.

תודה רבה לר' משה אהרן אויש מעיתון 'המבשר' על עזרתו בפרק תולדות חייו