בס"ד

התפילה האבודה

התפילה האבודה

הרב ארז ניר, בן 43, גר במושב גמזו, נשוי לדפנה ואב לשישה ילדים. אחרי שלמד ושימש כר"מ בישיבת עתניאל וכתב דוקטורט בפילוסופיה על התודעה של הכוונה באוניברסיטת בר אילן, הוא עוסק במחקר חינוכי והדרכת מורים, אבל הלב שלו נתון להקהלת קהילות ללימוד תורה ותפילה בדרך חדשה שהוא מכנה 'דיאלוג מהישרדות לידידות'. בתור מתפלל שחוק ומודאג ובתור מי שזכה ללמוד ממנו קצת תורת מעמקים, אני תופס אותו לשיחה חריפה על השינויים שעברה תפיסת התפילה בעיניו ומנסה להביא בפניכם כמה מרעיונותיו החדשניים.

ערב טוב, ארז ניר. אנחנו מכירים עוד מהמחלקה לפרשנות ותרבות באונ' בר אילן ואחר כך העמקנו עוד את ההיכרות בבית המדרש שלך, 'הכוילל בגמזו', וגם ב'בית המפגש השלישי' שזכינו להקים יחד ביפו. אמנם זכינו קצת ללמוד ביחד, אבל האור הגדול של מה שיש ללמוד ממך עוד לא יצא לי וגם לא לשאר העולם לגלות. וייתכן שגם לך. אני מבקש לדבר אתך על תפילה, על החידושים שלך בעבודת התפילה. אז מהי תפילה בעבורך? אני יודע מהשיחות שלנו שהייתה לך שיטה שבנית והיא התפרקה ועכשיו אתה סולל דרך חדשה וגם מעביר סדנאות בנושא. אני רוצה לשמוע ממך עוד ועוד.

אפתח במשהו כללי יותר שמנחה אותי מאז שהתחלתי ללמוד בישיבה, והוא האמונה בתורה וביהדות – גם ביחס לתפילה.

התפילה שהלכה לאיבוד

מה הכוונה להאמין בתפילה כמו בתורה וביהדות?

מבחינתי יש בזה שתי בחינות: הראשונה היא ההחלטה הפנימית להאמין בקדושה של התפילה. לשים אותה מעל כל דבר אחר. הבחינה השנייה – שהיא עיקרית מבחינתי – שלא צריך לגונן עליה. כשיש משהו שאתה מאמין בו, אתה לא צריך להגן עליו. ההיפך הוא הנכון: הוא צריך להגן עליך. כך גם ביחס לתפילה, לא צריך לגונן על התפילה. לפעמים קיימת תחושה כזו שאם לא 'נַנְשִׁים' אותה כל הזמן – היא לא תחזיק מעמד ותמות. אנחנו כמתפללים חושבים שהתפילה לא תתקיים בלי 'הטיפול הנמרץ' שלנו. אבל אם ארמון התפילה הפנימי שלנו מרוקן – אין על מה לגונן. מה יקרה אם נסיר בבת אחת את כל השומרים מארמון מרוקן? לא יקרה כלום. לפעמים השומרים מסתירים את העובדה שאין כלום בפנים.

למה אתה מתכוון?

אנחנו מקבלים את התורה והמצוות בתור משימות. בחוויית ה'עמידה במשימה' יש יסוד משמח וממריץ, אבל בתפילה קיים גם יסוד אחר, מרפא ומרגיע, מרומם ומאיר. לפעמים אני יכול להישאר בעמידה במשימה כל הזמן ולא לחוות את האפקט המרפא.

אני לא מבין מה אתה מחדש. כבר חכמי המשנה אומרים שתפילה היא עבודה שבלב ולא צפצוף הזרזיר. הם מזהירים מפני תפילה שהיא כמשאוי וכמצוות אנשים מלומדה. בכל תפילה המתפלל צריך לחדש דבר, אז מה החידוש שלך? הניסוח הקיצוני שלא צריך לתחזק ולשמר את התפילה?

אכן כך, לשחרר את השימור בכלל, ורק אז תבין עד כמה התפילה היא פתח להצלה שלך ואתה לא יכול לחיות בלעדיה. יש מחלוקת אם התפילה היא מצווה מדאורייתא או לא, אבל לפני המצווה, התפילה היא תנועה טבעית שהאדם עושה.

בהגדרת האדם אריסטו אומר 'האדם הוא חיה פוליטית' ולפעמים 'האדם הוא יש חושב', ואתה אומר 'האדם הוא יש מתפלל'.

האדם מתפלל באופן טבעי. התפילה היא סוג מסוים של עמדה שאדם עומד מול החיים. זוהי עמדה מרפאת. התפילה היא סוג מסוים של כוונה ביחס למציאות. בכל פעולה שאני עושה, בתודעה שלי אני מתכוון באופן מסוים או באופן אחר. אם אני מסתכל על לוח הטיסות אני מתכוון אל המציאות באופן אחד מאשר כשאני עוצם עיניים ומאזין למוזיקה. 'להתפלל' פירושו להתכוון באופן מיוחד אל המציאות. מה שמיוחד בכוונה הזו של תפילה, שהיא מוציאה אותנו מהמלכודת של תפיסות המציאות של עצמנו.

אתה משתמש כאן במושגים מתוך הפילוסופיה של אדמונד הוסרל, אז רק נבהיר למי שלא מתמצא בטרמינולוגיה: אנחנו רגילים למושג 'כוונה' שבו אדם פועל פעולה במציאות כשהוא קושר את עצמו למטרה מסוימת. ה'התכוונות' שאתה מדבר עליה קשורה למבנה הבסיסי של התודעה. כל פעולה אנושית במציאות היא בעצם התכוונות באופן אחר אל המציאות. עבודת אדמה היא התכוונות אחרת אל המציאות מאשר ציור נוף של אותה אדמה. אתה ממשיך לפי הגישה הזו ואומר שתפילה היא קודם כל סוג כזה של כוונה אל המציאות. מה שמיוחד בכוונה הזו הוא שיש בה את הכוח לרפא.

נכון, זה סוג של כוונה שיש בו רפואה. רפואה טבעית. כך התפילה תמיד הייתה – פעולה טבעית. כך היא נחוותה על ידי האבות שתקנו את התפילה וכך היא נמצאת אצל כל אדם. לפני החובות והמחלוקות מה בגדר המצווה מדאורייתא – תפילה היא תנועת נפש טבעית. נכון, אנחנו הולכים להתפלל שלוש תפילות ביום, בשביל לשמר את היהדות בתוך בית הכנסת ולא בתוך בית המקדש. אבל יש בתפילה אומנות שלמה, עמוקה מאוד, שאנחנו לעתים עלולים לאבד.

לאבד את התפילה?

אנחנו עלולים להגיע למצב שלא תהיה תפילתנו תחנונים. תפילה היא אומנות גדולה ומיומנות גבוהה. אנחנו עושים אותה פעמים מתוך אנחה ומקווים שמשהו יקרה לבד. הרבה פעמים, מתוך השגרה השוחקת של התפילה קורה משהו אחר לגמרי – מיאוס וחוסר קשר חלילה. צריך לראות איך התפילה פותחת את הלב והמחשבה. צריך להאמין באפשרות שזה יקרה. התפילה היא אפשרות. כשאנחנו ממלאים את כל החובות ומרוכזים בלסמן וי ולהעביר את זה הלאה – אנחנו קוברים את התחנונים.

בחיים שלי היו לי כמה וכמה התמודדויות וניסיונות התפתחות בכל מיני תהליכים רוחניים: מדיטציה, מיינדפולנס ודברים נוספים. תמיד המטרה הייתה להתקדם מבחינה רוחנית: יותר שמחה, לחוש פתיחה, חיבור וקדושה. ואחרי כל ההתנסויות אני יודע להכריז שהתפילה היה הדבר הכי חזק שפגשתי. אבל התפילה שעליה אני מדבר היא לא התפילה שהכירו לי במקום ובתקופה בה גדלתי, לא בישיבה התיכונית או הגבוהה.

ומה קרה שהשתנתה לך הגישה לגמרי? משהו גדול חייב להוביל את זה…

אמנם הייתי 'תלמיד חכם' ור"מ בישיבה וגם השתדלתי להיות ירא שמים באופן פשוט, אבל שמתי לב לירידה ביחס שלי אל התפילה. בהתחלה הרגשתי שהיא גונבת לי את תחושת הזמן. התפילה הייתה משהו שקטע לי תמיד את הרצף ופגם לי בחלק מסדר היום. הרגשתי שזה מונע לי איזו חירות שהייתה לי. ולהגיד מילים שנכפו עלי… חשתי מחנק. מילא לעשות משהו שאתה לא מרגיש – החיים מאלצים אותנו לעשות את זה כל הזמן. אבל לעשות משהו שאתה לא מרגיש בשעה שאתה אמור להרגיש ואיתו בעצם אתה אמור להרגיש, זו בהחלט לא תחושה נעימה. גם כשהתפללתי, היה לי ברור שזו לא התפילה האמיתית ומה שאני עושה עכשיו זה לא להתפלל באמת.

אתה רוצה לומר לי, שכל החיים חיית במעין ואקום מהבחינה הזו שכאילו כלום לא התפללת? הרי זו מין עבודה כזו… יש זמן שאתה מרגיש, יש זמן פחות. יש בלאי ויש התחדשות…

היום כשאני מתפלל, אני בכל פעם משתומם לעצמי: 'איזו זכות נפלה בחלקי, לא יאומן…' זה פשוט מגיע ממקום אחר. יש לי תשוקה, לא משימה. אבל אנחנו מאמינים לחכמים מתוך כניעה וצייתנות, לא מתוך הקשבה והתבוננות. אנחנו נותנים להם את הסמכות, אבל לא באמת מאמינים שהם מלמדים את הדרך שלנו להתרפא. אם מה שהחכמים אומרים זה הדברים הנכונים – גם אם אנחנו מאמינים אנו נדרשים ודורשים להבין.

מה אנחנו לא מבינים?

אנחנו חווים את החיים שלנו בתוך מסגרות חשיבה. כל מה שאנחנו פועלים בעולם נעשה מתוך תבניות שאנחנו קובעים בעצמנו, ולא שמים לב שאחרי שקבענו את זה – זה מה שקורה. הנבואה מגשימה את עצמה. הרעיון של התפילה הוא להביא את הלב שלנו כמו שהוא. לצאת מגדרנו. לנסות להבין את הכוונה בצורה ראשונית וטהורה. לשחרר את המסגרות שקבענו או שקבעו בשבילנו ואנחנו לא שמים לב. זו פעולה שיש בה התנסות בלתי אמצעית, לא תרגול מחשבתי. כל התפילה שבנו לנו חכמים מכוונת להביא אותנו למקום הזה.

התפילה נכתבה על ידי מאה ועשרים חכמים וכמה נביאים. כל מילה בה מכוונת להוליך אותנו בשביל הזה, וכשאין לנו שמץ של השגה בזה – קשה לנו להאמין ולחוות את התפילה. הייתי מתבטא באופן חריף יותר: אנחנו קוראים תווים ולא יודעים לשיר אותם. התפילה היא דבר יותר חזק מכל המדיטציות ושאר השיטות שקיימות בעולם. אנחנו אחוזים בשיטה שהייתה בגלות: סוחבים את התורה בתיק 2000 שנה, שומרים אותה מכל משמר וחושבים שעיקר העיקרים הוא להחזיק אותה בתיק, שלא תיפגע. אבל הגענו לארץ ישראל, הגיע הזמן לפתוח אותה, להבין אותה וליישם את ההוראות.

קודם אמרת שהתפילה היא אופן של התכוונות אל המציאות. אפשר לקרוא את התפילה ולא להתפלל, כמו שאפשר לקרוא תווים בלי הרגשת מוזיקליות. אופן ההבטה וההתכוונות המוזיקלית חסרה לנו. אגב כך הזכרת את הדפוסים שמגבילים את המבט שלנו על המציאות ואמרת שרק בזמן התפילה אדם מתכוון ופוגש את המציאות בצורה בלתי אמצעית. אני לא כל כך תפסתי את כל זה, אשמח שתרחיב יותר.

ידידות והישרדות

אולי כדאי שנתחיל לדבר על ידידות והישרדות.

כשאנחנו ילדים קטנים, מוגנים ולא מודעים לסכנות העולם, יש בנו משהו פתוח, ידידותי ונינוח ביחס לעולם. כשאנחנו מתבגרים, משהו מזה הולך לאיבוד. אנחנו נכנסים למצב מתמיד שיש בו מתח וכיווץ. והרבה חשיבה, יותר מדי חשיבה. החשיבה היא בחלקה ברוכה, אבל משהו בה מרחיק אותנו מהפתיחות שהייתה בזמן שהיינו ילדים.

הפתיחות הזו קשורה למנגנונים ביולוגיים אצלנו בגוף, שקשורים למערכות העצבים שנקראות המערכת הסימפטטית והמערכת הפרה־סימפטטית. אפשר לחשוב על אילה שפוסעת בשדה: האישונים שלה מורחבים, היא אוכלת עשב, נהנית מהרוח. העולם פתוח בפניה כגן עדן. ואז, בקצה האוזן היא שומעת רשרוש קל בין השיחים. ממרחק 300 מטר היא קולטת בחושיה אריה מסתתר. מיד מתעוררת תגובה ביולוגית בלתי נשלטת: המערכת הסימפטטית – שאחראית על הישרדות – משחררת את השרירים, מכווצת את האישונים ומשחררת בה כוח מתפרץ שמאפשר לה לנוס על חיה. כשהיא רחוקה משם ואין אף אריה באופק – יש קריאת הרגעה פנימית. הבהלה נעלמת ומופעלת המערכת הפרה־סימפטטית, שמפעילה אצלה הורמונים אחרים. היא יוצאת באופן טבעי וללא מאמץ ממצב הישרדות וחוזרת להרגיש נינוחה. בטבע זה שכיח מאוד: כל הזמן חיות נכנסות למצב הישרדות ויוצאות ממנו.

במובן הזה גם אנחנו אותו דבר: כשאנחנו מרגישים סכנה – השרירים נדרכים, העיניים מתכווצות, המחשבה מצטמצמת לתבניות מאוד ברורות של שחור ולבן, אנחנו והם. כשאנחנו מרגישים עכשיו בסכנה ואנחנו נחלצים להגן על חיינו, אנחנו מגלים כוחות־על כדי לברוח או לתקוף. התבניות מאוד ברורות. כשאנחנו יוצאים מהמצב זה, אנחנו חוזרים למצב שפוי ויכולים להמשיך לנהל חיים תקינים.

למיטב הבנתי, כשאתה מדבר עכשיו על 'תבניות', התבניות הללו קצת יותר פשוטות ובינאריות מאלו שדיברת עליהן קודם. בדבריך האחרונים תיארת את מצב ההישרדות Fight or Flight – הילחם או ברח – ביחס להבנה של העולם החייתי, אבל תבניות שאתם האדם עובד בעולם ביחס לכסף, לגוף, לזוגיות, לדת – אלו נשמעות כמו תבניות מורכבות ומתוחכמות יותר, לא? או שעדיין אלו תבניות של הישרדות?

כוונתי היא כזו: בכל מקום שאנחנו אחוזים בתבניות, זה סימן שאנחנו מרגישים סכנה לפגוש את החיים כמו שהם. איפה שהעבר שלנו או העתיד שלנו תלוי בסכנה – התבניות מתחזקות. אצל האיילה התבנית נדרכת בזמן הסכנה ומשתחררת בהדרגה במצב בטוח. אצל בני אדם התבנית מסתבכת ונתקעת. הם חוזרים ונלכדים במחשבות שלהם שחוזרות שוב ושוב. במצב של אימה ההרגשה מתחדדת לשחור ולבן: חרדת פחד מוות מול הצלה במנוסה. הצרה איתנו, בני האדם, שאנחנו מתעסקים בהישרדות גם כשאנחנו לא באמת בסכנת חיים.

אנחנו צריכים לעבור לחיות כאילו העולם הוא גן עדן. ומה שיכול להוביל אותנו אל הגן הא־לוהי הנעלם היא האמונה והתפילה, שהיא חוויה של אמונה טהורה. התפילה היא פעולה של ידידות כלפי חיים. התפילה אומרת: אני לא בסכנת חיים.

רגע, אתה בטח מתכוון לסוג מסוים מאוד של תפילות, כי תפילות רבות אדם מתפלל בעת צרה כשהוא צועק מנהמת ליבו.

הרגע הזה שאדם צועק בעת סכנת חיים מנהמת ליבו, דווקא מבטא רגע של ידידות בתוך כל ההישרדות. הפעולה ההישרדותית במצב הזה, זה לשלוף חרב או לברוח. המתפלל לא חש כמו בשדה קרב, אלא הוא יודע ומרגיש שיש לו אל מי לפנות.

בריחה ובריכה

אני מסכם את דבריך: התפילה היא גישה של ידידות ביחס לעולם שעוזרת בזמן קשה, וזה בעצם היסוד המרפא את המערכת גם ביחס אל העולם. זה משחרר את התבנית ואת הלחץ ההישרדותי שמעיק דרכה ומזרים סירקולציה של האדם עם היקום. אני מבין מדבריך שיכול להיות אדם שמתפלל באופן של תבנית. במקום לשחרר את התבנית ולהתיידד עם המציאות הוא ננעל ומרגיש את התבניות מהדקות אותו גם בתוך התפילה.

זה המעבר מבריחה ובריכה לברכה. כשאנחנו במצב ההישרדותי הזה, בבריחה, אנחנו סגורים בפני העולם והכל מצטבר בנו כמו בבריכה. כל המחשבות שלנו, הרגשות שלנו, הדאגות והתקוות שלנו – סגורים בפני העולם ואנחנו לא משאירים אופציה להיות פתוחים אל המציאות. כשאנחנו מברכים ואומרים "ברוך אתה ה'" אז הכל זורם. אנחנו מרגישים את הברכה.

תחשוב על זה. הפסוק "ברוך אתה ה'" – פסוק שמופיע פעם אחת בדברי הימים ופעם אחת בתהלים – הפך למרכזי כל כך בחיינו בזכות קביעת חכמים. מה יש בביטוי הזה שהוא כל כך חזק? בברכה אנחנו באים לקדוש ברוך הוא ואומרים לו שהוא 'ברוך'. מה זה 'ברוך?' – שופע. וש בו עוד ועוד התהוות ועוד ועוד התחדשות כל הזמן. עוד ועוד חיים נובעים ממנו ללא הרף. הוא לא סגור ולא תחום. הוא לא משהו מוגדר או משהו לא מוגדר. הוא שפע אין סוף של חיים, וכשאני נסגר בפני המציאות מתוך תחושת הישרדות שלא במקומה אני מונע את הברכה.

יש מחלוקת בנוסח פרשני הסידור בפירוש נוסח מטבע הברכות. הוויכוח נסוב סביב השאלה איך בכלל אפשר לומר 'ברוך אתה השם'? לאור המחשבה של הרמב"ם ושאר הפילוסופים של ימי הביניים, המילה 'ברוך' חוטאת לאחדות השם. ברוך מבניין פָּעוּל (סביל) מתארת מי שנעשה לו או נעשה בו דבר מה. למשל השער נעול – כי נעלו אותו. הכלב קשור כי קשרו אותו. אדם ברוך כי בירכו אותו. מישהו נשא עליו ברכה והשפיע עליו טובה, עושר וכישרון חכמה. וכיצד אפשר לומר אצל הבורא, מקור כל הברכות, 'ברוך'? מי בירך אותו שיהיה מבורך? חכמים מאז ימי הביניים נחלקו בזה. הפשטנים נטו להגיד שאומרים 'ברוך' בהעדר מילה אחרת, מוצלחת יותר, אך הכוונה האמיתית היא שאתה הוא מקור כל הברכות. המקובלים, שפירשו את התפילה כפעולה במציאות ולא רק כתיאור שבחי הא־לוהות, תיארו את הברכה כפעולה שבה המתפלל ממשיך שפע ממקור הברכות הא־לוהי אל מידת המלכות בה מתגלה שפע טובו של השם בעולם. מה שאתה בעצם אומר, 'ברוך אתה השם' כלומר 'השם אתה ברוך', שפוך ושופע בכל מקום. הידידות, החופש והנועם שבחיים הם הגילויים המתגברים שלך. יש קרן אור א־לוהי שחודרת בתוך כל מלחמת ההישרדות בג'ונגל האנושי שבו אנחנו חיים, והברכה מבטאת את ההרגשה הזו ואת הבקשה שכל העולם יגלה את השפע הזה.

נכון. ככה גם חז"ל מתארים את הדיאלוג של האופנים, השרפים וחיות הקודש. השרפים אומרים "קדוש קדוש קדוש" ו"מלוא כל הארץ כבודו". המובן הוא שהוא נמצא בכל מקום. ואם כן, אם הוא נמצא בכל מקום, כיצד ניתן לדעת היכן ניתן למצוא אותו? הוא נוכח בברכה, בשפיעה, בתחושת האינסוף, בפתיחה שמעבר למוגבל.

מעניין. אני תמיד הבנתי בנימה ברסלבית, שהקריאה "איה מקום כבודו" היא צעקה נוראית וגעגוע חורך הבוקעים מתוך שאול תחתיות, והתשובה היא "מלא כל הארץ כבודו" – בכל מקום ובשום מקום מוגדר, אלא "ברוך כבוד השם ממקומו" באשר יהיה מקומו. אתה מפרש כך, היכן תוכל לתפוס את מה שאין לו מקום והגדרה? בתנועה של הברכה, כלומר, זה האין סוף שבתוך המציאות. כאילו הברכה היא מעין מזרקה נובעת בנביעה בלתי פוסקת. אתה לא שואל כיצד יש חַיּוּת? למה יורד עוד גשם? מדוע נולדים דורות חדשים תחת אלו שמתו ואינם? מדוע בתוך הגרעין מקופל עוד עץ נושא פירות וגרעיני עצים נוספים? השאלה תמיד מתייתרת. יש פה תנועה מעגלית, אין סופית, פועלת בכוח בלתי נגמר. זה לא אינסוף שממוקם מבחינה רוחנית מעבר למציאות המוגבלת, אלא המסגרת של הכל היא השפיעה האינסופית.

אכן כך. בגמרא מסכת ברכות בפרק שישי מחולקות ברכות הנהנין. על פירות האדמה – מברך בורא פרי האדמה, על פרי העץ – בורא פרי העץ, על הגפן – בורא פרי הגפן, על הלחם – המוציא לחם מן הארץ, על מיני מזונות – בורא מיני מזונות, ועל שאר הדברים מברכים שהכל נהיה בדברו. כלומר, שים לב, ישנם סוגים רבים של אוכל בעולם: בשר, גבינות ועוד, אבל בעיני ההלכה בעצם הכל אותו דבר, כאילו אין הבדל בין כל המטעמים האלה. מתי כן יש הבדל? אם זה ירק, או פרי או יין או מיני דגן. כל השאר, תביא מה שאתה רוצה: תזמין שף שיכין כדורי טלה או שתכין עוף ממולא, גבינות מעושנות או גלידות מקורמלות – בעיני החכמים הכל נחשב לאותו הדבר. הכל נהיה בדברו. על מה הם מברכים בייחוד? על מה הם מסתכלים באוכל? לא על העוצמה של הטעם, הם מחפשים את תופעת הברכה. כשהם מתקנים את הברכות הם יוצרים לך מדרג ביחס לשאלה: מה זו ברכה. ברכה זה מקור של נביעה עצמית, משהו שהוא מקור של חיות והתחדשות. שים לב, האדמה מוציאה פירות, אז מה זה מקור הברכה? האדמה, ברך את פרי האדמה. אבל, מה קורה אם יש לך עץ? יש כאן דבר נוסף שממשיך את הברכה – העץ. עכשיו זה כבר יותר ברכה וזו ברכה גבוהה וקודמת. מה קורה אם אני לוקח את הפרי ויוצר ממנו יין? אני מוסיף ענין שלישי. אתה רואה בחיים עצמם את התפתחות הברכה.

ההתכוונות של ברכה היא לזהות שיש שפיעה. היא היכולת לראות משהו שקשור למציאות לא מוגבלת. זה מה שהובטח לאברהם "והיה ברכה".

זה כוונתך למה שאמרת בפתח דבריך, שתפילה היא התכוונות מסוימת וכך גם הברכה…

אנחנו מכוונים אל העולם והוא נענה למבט שלנו ומציג את עצמו כפי שביקשנו ממנו, במודע ושלא במודע. אדם שרוצה לראות איפה הכסף, יראה תו מחיר על כל אובייקט וסובייקט. אדם שמחפש תככים פוליטיים ימצא אותם גם באקווריום של דגי זהב. אדם שרוצה לראות מה מרגישים כלפיו, יראה את היחס או את החוסר יחס בכל דבר. אדם שנכנס לבית ומחפש לראות את הסדקים בקירות ימצא אותם בשפע. זה מה שאתה מבקש וזה מה שתקבל. לאן שאנחנו מכוונים זה מה שנתפוס.

יש אמירות רווחות כאלה בניו אייג' 'מה שאתה מזמן לעולם זה מה שתקבל', וחוץ מהבטחות חסרות ביסוס – איך אתה רואה את זה?

חוץ מהעיסוק שלי בתורה כתבתי דוקטורט בפילוסופיה. נכנסתי לתחום בפילוסופיה שחוקר את התודעה ובודק את האופן שבו משמעות נוצרת. אחד ההוגים, אדמונד הוסרל, פיתח צורה שהשפיעה מאוד על המחשבה בעולם משום שהיא שמה דגש על האופן שבו אנחנו מתייחסים לעולם. אנחנו יוצרים את המשמעות דרך הכוונה שלנו.

מי ששבוי בתבנית שלילית, גם כשהוא יצעק לעולם או יתכוון אחרת התבנית תשתלט עליו. בסוף היא תנצח והוא יקבול ויתלונן על העולם: 'אמרתי לכם'!

רבי נתן אומר שלהמשיך שפע בדרך הזאת של לכוון בסגנון ניו אייג' זה חרטומי מצרים, זה לחשוב שבגלל שיש רצון אין סופי, ויש לנו גישה אליו דרך התודעה שלנו – אני יכול לכוון אותו לאן שאני רוצה. זה לא העניין. העניין הוא להבין שיש רצון אין סופי ולכוון את הרצון שלי לרצון שלו.

יש לי כוונה: אני מכוון לעולם הפתוח בתפילה. אני גם לא מכוון להצליח לכוון בתפילה. אני עלול להגיע למצב שבו הכוונה שלי מסוכסכת עם העולם. במקום להתרחב התודעה מצטמצמת כמו כוונת קטנה של רובה. דרך חרך הירי הזה אני מסתכל על הכל. אז אני נופל שבוי בתוך הכוונה שלי: הכוונה נהיית כוונת ואני מנסה לפגוע בדברים כדי לגעת בהם. אם כשאני מתכוון אני מעמיס את כל המסגרות והתבניות של מי אני ומה אני כולל כל הדעות הקדומות – זה לא העניין. התפילה באה להרחיב. תפילה זה כוונה פתוחה, מותר לי להתכוון להשם. לא צריך לתכנן אסטרטגיות 'ככה אני אנצח את העולם', אלא לחזור אל הכוונה. את זה התפילה עושה ואת זה התורה עושה.

זה דבר פשוט. אנשים חושבים שבשביל להעמיק בתורה ולראות אור בתורה צריך ללמוד קבלה וכל מיני דברים חריגים. העניין פשוט הרבה יותר: פשוט להאמין שהתורה והתפילה הן דברים שיכולים לחיות אותנו. אם אני לא חווה את זה – אני עושה משהו לא נכון. אני צריך להאט, למצוא את המקום שלבי חפץ ולעשות את זה בקצב שבו אני ירגיש את הטעם הזה וכו'. אם לא נאמין שהתורה יכולה לחיות אותנו, לא נוכל לדרוש זאת ממנה. וזה לא העניין של 'חופש' ו'גבולות' בהלכה ובעבודת השם, כמו שנוהגים לדבר במגזר, זה ענין של לשמה.

מה הכוונה 'עניין של לשמה?'

הכוונה היא שאנחנו רוצים את התורה כי אנחנו מאמינים בה.

השיבה אל ההוויה

מה היה הרגע או התהליך שבו הבנת שתפילה היא עמוקה וחזקה יותר מכל מיני מדיטציות או ויפאסנות. זה עלול להישמע כמו רעיונות שאומרים מחזירים בתשובה שחזרו מסיבוב הרפתקאות רוחני בעולם. נסה לשתף אותי מבפנים בתהליך כדי שארגיש את החידוש שלך באופן כנה.

יום אחד הבנתי שא־לוהים זה לא רק דבר שיש, אלא זו דרך ידידותית לדבר על כל מה שיש. זה המורה נבוכים שלי. זה לא 'דבר'. אני מדבר על 'להתפלל אל החיים', אל החכמה והרצון והאינסוף מאחורי כל המציאות. זה מישהו שפונה אלי, דרך היקום הזה. הבנתי שהתופעה הזו שנקראת 'אדם' היא לא דבר תלוש ומנותק מהמציאות אלא מתקשרת עם הלב שלה. הבנתי שכל מה שהבנתי שהנביאים והחכמים אמרו קורא לפגוש את המציאות כולה בידידות, ולפנות אליה באופן בלתי עצמאי. הבנתי שכשאומרים את שם השם (י-ה-ו-ה) מדברים על הויה. הבנתי שאני שואל את עצמי: 'איך אני חוזר להוויה? איך אני חוזר למציאות מתוך המבוך של המוח שלי?'

אז הבנתי ששם השם י-ה-ו-ה מסמל את המציאות ושכל מה שאני עושה כשאני מתפלל זה פשוט פונה לשם, קורא ורוצה לחזור. זה כל מה שאני יכול לעשות, ואז שמתי לב וראיתי שכשאני קורא ככה אני מתחיל להזרים את כל החיים לכיוון ההוא. כל הכוחות הפנימיים הלכו לכיוון הזה. ואז התחלתי להתפלל תפילות מסוימות יותר וראיתי איך התפילות עצמן מלוות אותנו לשם. התחלתי ללמוד מה קריאת שמע עושה, איך היא מובילה אותך לשמונה עשרה. הכל כתוב ורמוז בחז"ל. הכל נועד לקחת אותנו אל הכוונה הפשוטה, להתרפא על ידי הפעולה הפשוטה של לרצות להיות אתו, לרצות להיות בדביקות. גיליתי שזה הכלי הכי משוכלל, שלוקח אותך שלב אחרי שלב. במקום להיכנס לחדר ולשקוע בתוך עצמך במשך זמן רב, בזמן המועט של התפילה אתה מקשר את עצמך במילים, כל מה שעובר בתוכך מותמר לטובה, והכל זורם דרכך בלי לשים לב. כל זה קורה בתוך רבע שעה של תפילת מנחה. זה זורם בתוכך בלי ששמת לב. וכל זה בלי לדבר על תפילת שחרית, במשך ארבעים דקות עוברים תהליך עמוק מאוד. טלית ותפילין אלו דברים עוצמתיים מאוד. ואני יכול להסביר את כל העניין של התודעה בתפילה עד גבול מסוים, אולי עד הגבול של מעשה בראשית, אבל מעבר לזה אין מה לדבר. הדבר עצמו מתחיל לקרות ואז כבר אי אפשר לדבר, רק לשמוח שאנחנו חלק מזרע ישראל.

בעצם כשאתה אומר שאלוקים זה לא דבר שיש, אלא זה דרך ידידותית לדבר על כל מה שיש, זה עלול להישמע קצת מתמיה. אנסה לנסח את זה ככה: זה כמו לומר 'הכל ב־אלוהים', אבל להגיד את זה מתוך הכל ולא מחוץ להכל. אדגים מכיוון אחר: אנשים מגלגלים על לשונם הרבה את הביטוי 'הכל ב־אלוהים' אבל הלב לא יודע מאמירה זו כלום. הרי זה כמו מי שאומר משפט בתורת הקבוצות במתמטיקה. כל קבוצת X כלולה בקבוצת Y. הכל בא־לוהים. מהו 'הכל' ומהו 'א־לוהים' ומהו 'ב־אלוהים'? רק מילים. אנשים לא מתבוננים מספיק ולא מתארים אותו מתוך השירה שבו ומתוך אופן ההבטה שלו מבפנים. כשמישהו חושב שא־לוהים הוא 'יש' ואפילו 'יש נעלם', בלי לשים לב הוא מיקם אותו בתוך ה'הכל'. איפשהו, בתוך הסבך של 'הכל', בין כל התבניות שנערמות שוב ושוב מסתתר גם פרט נוסף. יש ניגוד בין האדם הפרטי הקטן, שאבוד בין כל מלחמות ההישרדות השונות, בין כל הלחצים החברתיים, המשפחתיים, הכלכליים, הפוליטיים, תחת כל התבניות שנערמו לו בעל כורחו ושלא בטובתו. בנוסף להכל יש עוד מישהו בלתי נראה ובלתי נודע שמטיל עליו עוד מערכת, נוקשה ולא מתפשרת, של חובות הישרדתיות שאם לא יציית וימלא אחריהם – לא יזכה לשרוד. רחמנא ליצלן על האדם הזה. ואז מגיע רגע שבו אדם מתפלל והוא קורא. בקריאה הוא מקבל את הכוונה ואת האמונה שיש ידידותיות ויש רחמים והעולם הוא ידידותי כלפיו. הוא מברך ונותן לזה לזרום ולאט לאט הוא יכול לשים לב מה שכתב הרב קוק באורות הקודש, שהאושר של הא־לוהים הוא האושר של הכל.

אני משתדל כל יום לקרות מתורת הרב קוק, וההתרשמות שלי היא שהרעיון המרכזי בחלק השני של שמונה קבצים הוא המחשבה הזו על אלוקים במובן העמוק שלה – של הכל. אנחנו לא חושבים על משהו ספציפי, לא חושבים על חבר של מישהו מסוים, אלא לחשוב על הכל, כולל הכל, וחושבים עליו לטובה – כחבר קרוב ואוהב ונאמן וכגואל ומושיע. וזו המחשבה המשמחת, אולי הפסיכדלית ביותר שאפשר למצוא, שבתורת הרב קוק. תמיד כשהרב מתרומם למחשבה הזו הכל נפתח – לשד הלשדים, עיזוז העיזוזים, שירת השירות וכו'.

כדאי להעיר הערה מעניינת, הרב היה כותב את התורות שלו אחרי התפילה, בשעה שהוא עוד שרוי ברוח הזו ואז הוא מנסה לצלם, לתאר את השירה הזו. לא שבסוף יום הוא עשה חשבון נפש על כל מה שעשה ואז כתב תובנות. זו עבודה חשובה – אבל אחרת.

יש פתגם ידוע של הרב קוק שאומר שהנשמה מתפללת תמיד. כשאנחנו מתפללים בפועל זה רק ביטוי לזה שהנשמה שמתפללת תמיד. זו הכוונה במה שאמרתי שהתפילה היא הכוונה שלנו, כמו לב שעומד מול מעיין. אין משהו אחר. זה מה שיש בבסיס והרב קוק הוא דוגמא לתודעה הזו, שהתפילה שופעת ומבורכת. נחל נובע מקור חכמה. אני בשנים האחרונות רואה את עצמי כחסיד ברסלב, ככל יכולתי. וכל השיחה הזו נמצאת בתורה של רבי נחמן, שהיא כמו אומנות לחימה בעניין הזה.

זה מזכיר לי שיר של המשורר הסופי חפיז, יש לו משפט שאומר: האהוב שלח לך הזמנה, יש לך רק שתי דרכים להגיע אליו: או בשירים וריקודים או על גבי אלונקה. אבל בוודאי שבסוף תגיע. הייסורים שהאדם עובר, והלחצים והתבניות הם גם מעורר לתפילה והגעה אל הריקודים. במקום אחר הוא כותב "התחל לראות הכל כאלוקים, אך שמור זאת בסוד".

רגע, ואתה מביא את כל הדברים הללו בסדנאות שלך?

את הסדנאות שלי אני מעביר גם עם אנשים אחרים. אנחנו מלמדים מסגרת חשיבה חדשה על תפילה, כפי שדיברנו עד עכשיו. אנחנו לומדים לחשוב על זה אחרת ולהבין את זה אחרת בתוך החיים שלנו. אנחנו מתבוננים בתורות האלה ומנסים להבין את הסידור בעומק, ומחברים בין מילים לכוונה במילים שונות כדי לעורר בנו את התפילה מחדש. אנחנו עובדים עם מומחים בהתמקדות.

איזה אור אתה, ארז?

אני סובל מתסמונת דחק פוסט־טראומטית מתקופה שהתגוררתי בעתניאל והייתי חשוף לפיגועים. אנשים קרובים אלי, בהם נעם אפטר, אחיה של אשתי דפנה, נרצחו. זה גרם לי להגיע לכל מיני התמודדויות נפשיות והתנסויות במצבי קיצון. התפקוד לא היה קל עבורי כלל. והרבה ממה שנפתח לי בעבודת השם קשור להתמודדויות הללו, שתלמידי חכמים לא חשופים אליהן. וזה עשה עבורי, בעל כורחי, הרבה מהעבודה.

כוילל גמזו לטובה

גישה כזו של תפילה בוודאי מקרינה יחס אחר בין אדם לחברו ובין אדם לתורה. איך זה בא לידי ביטוי בכולל שלך, ואיך זה עובד שם?

הגישה היא, כפי שאמרתי קודם, היציאה ממצב של הישרדות למצב של ידידות. זה משהו כללי. והמצב הזה קשור למצב הזה של דיאלוג, שאני פתוח לעוד כוונה שבאה מולי. הפתיחות הזו אל המציאות עוזרת לנו לתרגל פתיחות לבני אדם אחרים, ולתרגל דרך ארץ באופן יותר עמוק, לשים לב בנוכחות של בני אדם אחרים ולהיות קשובים יותר. הפתיחות היא היכולת שלנו לייצר שכינה בינינו. סביב הדבר הזה פתחתי קבוצת לימוד כלשהי, 'הכוילל', בה נמצאים אנשים מכל מיני זרמים – דתיים, חרדים, חילונים, דתיים לשעבר ודתיים לשעתיד – ואנחנו מנהלים שם לימוד דיאלוגי. זו דרך מסוימת של לימוד שלמדתי מאדם בשם דן לסרי, והיא מבקשת לשים את העומק של התקשורת בתהליך הלימודי. ודרך זה אנחנו מגלים גם חידושים גדולים בתורה.

חשוב להעיר למי שלא מכיר שמדובר במפגש קבוע של שישים-שבעים אנשים, שנפגשים ללמוד יחד כל שבועיים במשך חמש שעות. זה לא מוכר כל כך בתקופה שלנו. אנחנו מוצפים פרסומים של דף יומי ומשנה יומית וחמש דקות ביום ועוד לימוד תורה שהופך להיות לא משהו שפותח אלא התחייבות מעמיסה נוספת שצריך גם בה לסמן וי – עשיתי את היומית ויצאתי ידי חובה. בכוילל שלך יושבים ללמוד ברצף במשך חמש שעות באופן קבוע במשך שנים. לא ראיתי שום דבר דומה לזה.

אני סתם רוצה להעיר על דבריך, אני לא נגד, למדתי דרך רבי נחמן שיש הרבה מעלות בלימוד קבוע, אבל אם לא לומדים בצורה פתוחה ומחוברת, האור שבזה יישאר גנוז לעד. מה שאפשר לקנות בלימוד הפתוח הזה לא יהיה נגיש. הלימוד מהסוג הזה יכול להאיר, והוא נותן משמעות אחרת לגמרי גם ללימוד הקבוע.

אנו חיים בעולם שהוא מאוד הישגי, מאוד מנטורי ודוחף להצלחה, גדילה ומינוף. עולם שסובל מכוונה עודפת ושנמצא בתחרות אין סופית עם אין סוף מתמודדים על אין סוף תחומים. הייתה לי הזכות לראיין את הרב שאול יורוביץ ושוחחנו על לימוד פנימיות. הוא גם דיבר על הצרה שבקביעויות וההספקים. היה לו משפט כזה: מתי אדם יודע שהוא צריך להפסיק ללמוד? ברגע שהלב נפתח. אז צריך לסגור את הספר ולשהות בזה ולהתבונן בזה. אסור שהפנימיות תהפוך גם לחלק מהסדקים, ההספקים ומלחמת ההישרדות.

הנקודה והחידוש שלי במה שאני חפץ לחדש ב'כוילל' ובסדנאות התפילה היא שאני מנסה 'לכשף' לאנשים את התורה והתפילה. אני מנסה לגרום לכך שהם ישנו משמעות וירגישו בהן את טעם הידידות. ואז כל דבר שאתה עושה בקביעות מרגיש לך אחרת לגמרי. לשנות את המהות של הדבר. אני רוצה שאנשים ירצו עוד ועוד מהדבר הטוב הזה.

אהבת את המאמר? שתפו

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן