מאטי גלמן נולד למשפחה יהודית טיפוסית בווינה, בירת אוסטריה. התרבות האירופאית הייתה בת־בית במשפחתו, והוא קיבל את מיטב ההשכלה המערבית של אותם ימים. במקביל, לא ידע דבר על מסורת ישראל, ומעולם לא החזיק סידור בידו. יום אחד בשנת 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון, קרא לו חבר לכיתה "יהודי מלוכלך". מאטי ירק בפניו אך לא ידע מה פשר הדבר להיות יהודי.
באותם ימים הגיע לעיר הרב מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין המפוארת ומייסד מפעל "הדף היומי", במסגרת מסע גיוס כספים לישיבה. בכל מקום אליו הגיע נאם בפאתוס ובהתלהבות בפני קהל רב. מאטי הגיע אף הוא לאחד הכינוסים בווינה, ושם שמע לראשונה רב מדבר. הדברים נגעו ללבו ובעזרת ארגון נוער דתי החל לשתות בצמא את חכמת היהדות והתורה. כך, אט אט, הפך ממאטי, נער מתבולל וינאי, ל"מתי", בחור שומר תורה ומצוות שעזב את כל עולמו מאחוריו ושב אל דרך אבותיו.
מתתיהו התקדם במהרה. בן חמש עשרה בלבד היה כשהרגיש בשל לנקוט בצעד נועז: לברוח מבית אביו ולהתקבל כתלמיד בישיבתו של הרב שפירא. בדרך־לא־דרך חמק מגבולות אוסטריה וכשהגיע ללובלין ובידו המלצה של אחד הרבנים שפגש, התקבל על ידי ראש הישיבה בשמחה. הרב התפעל מכישרונותיו של הנער, ובעיקר מן הבערה הפנימית שהניעה אותו.
אביו של מתי סירב להשלים עם האבדה. הוא שיגר מכתב נזעם לרב שפירא ובו דרש הסברים כיצד זה קיבלו את בנו בזרועות פתוחות ללא אישור הוריו. המענה ששלח הרב לאביו שמור בידינו: "מכתבו הנכבד הגיעני, ואבשרהו כי בנו שיחיה מתענג פה על מבועי התורה ולומד בהתמדה, וכשרונות יבשרוהו כי אם ילך הלאה בדרכו זה הטוב כי אז ישכיל גם יצליח, ובין כוכבי ים התלמוד ישים קנו".
גם מתי עצמו, שניסה לאזן בין רצונו ללמוד תורה ובין חובתו בכיבוד הורים, שלח מכתב בו ניסה לשכנע את האב שיתיר לו להישאר: "למה לך להתרגז ולסבול לחינם ללא כל צורך? עזבתי את הבית ואת המשפחה מתוך מסירות נפש, לא התחשבתי בי ובאחרים, הברחתי שני גבולות בגלל מטרתי הנכספת ללמוד תורה, ועתה עלי לשוב בחזרה?… הלימוד כאן הינו מפואר. הסביבה משפיעה ומדרבנת. כבר חידשתי כמה קושיות ותירוצים, התיידדתי פה עם החברים באופן בלתי רגיל. אבקשך עוד פעם שלא תצער את עצמך ואת אמא, רק שתבין את מצבי… כתוב לי מיד, בבקשה אלף פעמים, תשובה נוחה. לקחתי על עצמי הרבה מזמני כדי לקיים מצוות כיבוד אב. דורש בשלומך ומנשקך, בנך שאינך מבין אותו – מתתיהו".

אצל הרבי מגור
בערך בשלב זה נסע מתי, יחד עם תלמידים אחרים מהישיבה, לביקור אצל האדמו"ר מגור. כשהגיע לשם חש מיד שכל הלהט שמילא אותו אך לא מצא פורקן עד עתה – הגיע למקומו הנכון. הוא נסחף באש החסידית ובעיקר ברוח הדבקות שהייתה שם. באותו זמן בגור היו מקובל להצטרף ל"חבורות" חסידיות בהן התארגנו בחורים צעירים יחד לחברותא. בחבורות למדו, התפללו, אכלו, שרו ורקדו יחד. הייתה זו מעין קומונה חסידית. מתי הצטרף לחבורה כזו ובן־רגע הפך למנהיגה. לימים תיארו חבריו את מבטו היוקד שיכול היה למשוך אחריו רבבות אנשים. יותר ויותר שקע מתי בעולמה של החסידות, וגם כאן התחבב ביותר על האדמו"ר דאז, ה'אמרי אמת', ועל בנו, לימים האדמו"ר 'לב שמחה'.
אולם אביו של מתי, שהכיר גם הוא את כישרונותיו המעולים של בנו, סירב לוותר עליו, ואף גייס את עזרת האינטרפול כדי לאתר את בנו. בסופו של דבר גילה את מקום שהותו והחליט לבוא ולאסוף אותו בעצמו. כדי שמתי יסכים להצטרף אליו הוא שכנע אותו כי שינה את דרכו: הוא נטל ידיים, הקפיד על כיסוי ראש ובירך ברכת המזון. מתי התרצה והצטרף אליו חזרה לווינה, אך בנסיעתם התברר כי הייתה זו הצגה בלבד: אביו שב לסורו, ומתי נפגע מאוד מהדבר. שוב החליט לברוח, הפעם מהרכבת, וכך חמק שוב והסתתר אצל כמה חסידים. בסופו של דבר התערב האדמו"ר והשיג פשרה עם האב, ומתי שב לווינה לזמן קצר. באותה תקופה ניהל קשר מכתבים רצוף עם הרבי מגור ובנו, והם עודדו אותו להישאר בווינה ולנצל את זמנו בקירוב יהודים. באותה תקופה יצר קשר הדוק עם חסיד גור בשם טוביה רוזנווסר שחיזק את רוחו, וממנו הגיעו רוב המכתבים והעדויות השמורים בידינו. לאחר זמן חזר מתי לפולין, והפעם לעיר קרקוב. הוא התחתן והמשיך להנהיג את חבורות החסידים, שמרוב השפעתו הרבה עליהן נקראו על שמו – "מתי'סובציס".
קרקוב הייתה עיר מתירנית ופתוחה, ולא הייתה מורגלת בהנהגות הקוצקאיות של מתי. הוא דרש מחבריו מסירות לחבורה, דבקות בלימוד התורה, בקיום המצוות, מתוך תביעה עצמית נוקבת. אחד החברים סיפר על שיחה שאמר לבחורים על המשפט "אל יבוש מן המלעיגים": "וכי מהו העולם, אשר כדאי יהיה להתחשב בו ולהתפעל ממנו? אפס אפסים! כלום שבכלום! או שאנחנו נידרס מתחתיו או שנתרומם מעליו".
פעם אחת, בליל אחרון של פסח, חזרו בני החבורה מהתכנסות חגיגית באחד מפרברי העיר. בדרך עברו ליד מפעל עירוני גדול שפעל כל היום וכל הלילה, ובו במקום החליט מתתיהו להתפלל תפילת מעריב בציבור. "פקודה זו פקודה! נעצרנו להתפלל. הסתכלתי בפניו של מתתיהו בעת התפילה. פניו קרנו מתוך שמחה של מצוה, ואחרי כן בערו כלפיד אש".
סיפרו עליו שהיה מפזם לעצמו פזמון חסידי מוכר: "מה לי כי התכנית נאה היא, אם המקום כלל לא שלי – זאת מבין רק החסיד / הכל הוא שלך, ושלי מאומה – זאת מבין רק החסיד / כל מה שאצל העולם יפה אצלך יהא מאוס ונבזה – זאת מבין רק החסיד".

עמו אנוכי בצרה
בשנת תרח"ץ (1938) סופחה אוסטריה לגרמניה, וגזירות חדשות הוטלו על היהודים. למתי נודע כי אביו חולה, ולאחר התייעצות עם האדמו"ר נסע לבקרו. כשהגיע לשם גילה שאביו אינו חולה בגופו אלא בנפשו. "יש מחלוקת גדולה עם אחי וגם איבד הרבה הון בשנה האחרונה, הוא מיואש מאוד ואינו רוצה עוד לחיות…". כמו רבים מיהודי אוסטריה, חרב עולמו של אביו כשכל האמונות שבהן החזיק התבררו ככוזבות. הם נוכחו לדעת שההשכלה, המקצוע וההון שהחזיקו, לא היה בהם כדי להועיל ברגע האמת. בעיני הקלגסים יהודי נשאר יהודי, ועתידו ידוע – "אחת דתו להמית". בעוד מצבו של האב הידרדר, פרח ועלה מתי בתוך עולם החסידות. הוא הקים ישיבה בקרקוב, קירב אליו צעירים רבים והמשיך ללמוד תורה בהתלהבות ובחשק רב.
זמן קצר לאחר מכן כבשו הנאצים את פולין וכינסו את יהודיה בגטאות. מצבם היה בכי רע, אך מתי לא התייאש והחליט להמשיך את דרך החבורות במלוא מרץ. הוא שימש מנהיג של חבורות חסידיות בגטאות שונים – בוורשה, קרקוב, שידלובצה, ראדום ועוד ערים אחרות. בתוך הגטו היו תנאי חיים קשים ביותר, אולם הוא הנהיג משמעת ברזל: בחורף הקפוא ובקיץ הלוהט התייצבו בני החבורה בבונקרים, ה'שטיבלעך' שלהם, ועסקו בתורה בקדושה ובטהרה. הם הנהיגו חיי שיתוף מלאים, והתמסרו גם לעבודת צדקה: אספו ילדים שנשארו ללא הוריהם, עזרו ליהודים שהסתננו לגטו וסיכנו את עצמם בעונש מוות. מתי עצמו היה הרוח החיה של החבורות, הוא נסע בין הגטאות ומחנות העבודה, בלבוש חסידי מלא ובדרך פלאית לחלוטין, ועודד את רוחם של הנערים בכל מקום אליו הגיע. הוא היה מופיע ונעלם כלעומת שבא. למרות שהיה רק בתחילת שנות העשרים שלו, שמו הפך לאגדה בגטאות.
מתי האמין בהתנגדות לגרמנים, שהתבטאה בהתכחשות לתנאים שמסביב ודבקות באמת האלוקית – תורה ומצוות. ניצול אחד שהכיר אותו בגטו שידלובצה סיפר אודותיו: "הרבה עבר עלי בשנות השכול והאבדן, אולם גם זכיתי לראות גילויים רבים של התעלות רוחנית בתוך גיא הצלמוות עצמו. ואילו הופעתו של מתי הייתה יחידה במינה ממש. כאשר התבוננתי בו נוכחתי שהוא היה לבוש באיזה מין שריון של אמונה ודבקות… אנשי המקום פסקו מלהשתומם איך זה מתתיהו מתחמק תמיד מכל המשמרות החמושים האורבים בדרכים. הם, בפשטות, התייחסו אליו כאל איש פלאים".

"הם רוצים שנתבטל בפניהם!"
האגדה של מתי נסתיימה בפתאומיות, כשיום אחד יצא מן הגטו ולא שב. איש לא יודע מה עלה בגורלו, אולם סביר להניח שקיפח את חייו בידי המרצחים. את מקומו תפס מנהיג אחר, יעקב גפן, שנעשה לדמות המרכזית בקרב ה"מתי'סובציס". גם הוא התברך בגבורה רבה. מיד לאחר כיבוש ורשה הסתובבו חיילים גרמנים ברחובות והתעללו ביהודים. חבורה של חסידים נתקלה בפלוגת חיילים, כשלפתע שלף קצין סכין ואמר: "מוזס, הב לי את זקנך היפה!". החסידים נאלצו להסכים, ושמחו על שהחיילים 'רק' מתעללים בהם ולא יורים בהם למוות. אולם יעקב סירב. "תירו בי, תהרגו אותי, אך לא אתן שיגזזו את זקני!". הגרמנים קיללו אותו ואיימו עליו, ורק לאחר שכמה קשישים בחבורה ריככו אותו, התיר לקצין לגזוז את קצה זקנו בלבד. כששאלו אותו אחר כך איך זה העז להתגרות בהם ולסכן את חייו, ענה בשלווה: "עשיתי זאת כדי שהרשעים לא יחשבו שהעולם שייך להם".
פעם אחרת ישבה החבורה בעליית גג בבניין גדול, כשלפתע נשמעו קולות דפיקות בשער. בפנים השתררה מתיחות רבה, כולם עצרו את הנשימה ואיש לא נע ממקומו. רק יענקל גפן עמד מלא שקט פנימי וביטחון. הצעקות מלמטה מתחזקות, ולבסוף הגרמנים פרצו את שער הבניין. "הם כאן!", צווח אחד הבחורים. יענקל השתיק אותו מיד. כולם היו במתח עצום, אך הרצון התגבר. "ישבנו ליד הגמרות ולאט לאט השתקעו המחשבות בהן. לא הרמנו קול, אלא זמזמנו לעצמנו בנימה מאופקת את ניגון הגמרא". לאחר זמן הסתלקו הגרמנים – הם באו לשם שוד, והלכו.
יענקל פנה בתוכחה אל הנער שזעק: "אתה נשברת! וכי לא ידענו מי הם? אלא מה – למי אכפת זאת בכלל? בכך הם רוצים, שנתבטל בפניהם! לשם כך הם מרימים רעש ובהלה, כדי לשבור אותנו ולהכניענו. אנו לא נברח ולא ניסוג מפניהם, 'ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו!'".