בתקופה הזו של המלחמה יש לעתים אווירת כאוס, ובעיקר כאוס רגשי. אנחנו בטראומה, אנחנו חלק מתוך מלחמת עולם ומתמודדים עם 'דאגות למתקדמים'.
בתוך זה יש כל הזמן ניסיון למצוא ולהיאחז באיזשהו מומחה שייתן לנו סקירת עומק. מישהו שעומק מרחוק וצופה על התמונה הגדולה כדי שיגיד לנו משהו, אם לא משהו מרגיע – לפחות משהו ברור, משהו שאנחנו לא יודעים, ויסביר לנו הכל. מישהו שרואה יותר מאיתנו ויודע מה קורה באמת, מה שהתקשורת מסתירה וחברי הכנסת לא רוצים שנדע. לכן באולפני החדשות מביאים מזרחן שקורא את כל העיתונים בעזה ויודע להצליב קריקטורות מאז תקופת המופתי, חיזבלוניסט מומחה שיודע להסביר בדיוק כמה טילים יש להם ואיך בנויה שרשרת הפיקוד כך שיש ממלא מקום לכל מחוסל, או אפילו קורא עתידות שבדיוק מצא פתק שבו הוא כתב לפני פרוץ המלחמה פירוט מדויק של כל מה שעומד לקרות ועכשיו הוא משתף אותנו בחשיפה בלעדית…
מה לא עושים בשביל ללכוד איזושהי תמונת רוחב. בדרך כלל זה הולך לצד הפוליטי או המדיני או הכלכלי, אבל אני מחפש מישהו שייתן לי סקירת רוחב על הרוח הישראלית. אני רוצה להבין את הלב של הלב. אני מחפש מישהו שפגש הרבה חיילים ודיבר איתם על מה שקרה להם ומה שהם חושבים ומרגישים לפני ואחרי. בשיחה הזו אני זוכה לדבר עם המוזיקאי ואיש הרוח יצחק מאיר, שבילה את החודשים האחרונים בביקור חיילים פצועים. אולי הוא ייתן לנו תמונה רחבה, טובה ואופטימית.
נדבך פסיכי בהיסטוריה של עם ישראל
לך הייתה הזכות לפגוש הרבה חיילים פצועים והרבה מפונים, הרבה אנשים ששילמו בגופם ובנפשם על המלחמה הזאת. אולי נוכל לקבל ממך וללמוד ממך מבטים מחתך אחר, דרך כל הפצעים האלה שנפערו. מעניין אותי איך פגש אותך הדבר הזה בדברים שעשית, מה גילית וממה הופתעת וממה התאכזבת.
רוב העיסוק שלי לא היה עם פצועים ומפונים, אלא עם חיילים. תמיד הייתי מגיע עם רגשי נחיתות: הם לוחמים, ואני ג'ובניק. אבל אמרתי להם: "יש דבר אחד שבו אתם צריכים לקנא בי, וזה היותי חייל נודד". יש לי את הפריבילגיה לראות את שלל הגזרות והחזיתות. הייתי גם בבסיסי חיל האוויר וגם בכיפת ברזל, פגשתי גם חי"רניקים וגם שריונרים, גם בצפון וגם בדרום. מצד שני, אם מחפשים מישהו שייתן לנו את "קיצור תולדות הכול", אני אולי לא יודע הכול, אבל באמת הייתה לי זכות להיות עֵד לנדבך הזה בהיסטוריה שלנו.
הייתי במחנה 'שורה' בשבת. המקום הכי עצוב במזרח התיכון, אולי הכי עצוב בעולם. לשם מגיעים כל הזיהויים של החללים וההרוגים. עשיתי שבת עם המזהים. כל השבת דיברנו על כל מה שקשור לחוסן ולרוח. שאלתי את אחד מהם, חסיד גור: "מה מחזיק אותך?" הוא אמר לי: "מה שנותן לי כוח הוא שאני באמת מרגיש שאני חלק מנדבך פסיכי בהיסטוריה של עם ישראל". זאת המילה שהוא השתמש בה. אני מודה לה' על הזכות להיות קשור לכל הנדבכים האלה – לפצועים, למפונים, לחיילים בדרום, למפונים בצפון. אני אדם מאוד אמוציונלי. עצם זה שאני בהקשבה לאדם שמרגיש שהוא מביא את הנדבך שבו, זה כבר ממלא אותי.
חוק היהודים השלובים
אתה זוכר עוד מקרה כזה?
כן, הייתי באירוע מטורף. זה היה רגע בלתי נשכח. אחד הרגעים בחיים שבהם אמרתי לעצמי: למה דווקא אני זכיתי בזה? אולי סבתא־רבה שלי התפללה עלי במיוחד בהדלקת נרות. הייתי בבית לוינשטיין, והסתובבתי בין הפצועים. אולי אנשים חושבים שאני מגיע ישר עם הגיטרה ונותן הופעה, אבל זה ממש לא ככה. אני צריך לבוא עם המון רגישות. אני לא בא להופעה, אני בא למפגש שלפעמים גם מבשיל לכדי ניגון. אני משתדל להסתיר את הגיטרה כשאני בא, ורק אם מתעורר משהו באופן טבעי אני מוציא אותה.
הסתובבתי איתם ביחד עם יאיר יעקובי (מההרכב הקומי 'אנדרדוס'), שהוא צמד הברזל שלי למשימות האלה. בחצר ישב לוחם דתי בלי רגל ודיבר עם חייל פצוע אחר מולו, והלוחם הדתי עצר לרגע ואמר לנו שלום. החייל שאל אותו אם הוא מכיר אותנו מאיזשהו מקום, והוא אמר לו: "אני לא מכיר אותם, אבל יש מה שנקרא 'חוק הדתיים השלובים', כל שני דתיים זרים שנפגשים ימצאו דתי שלישי ששניהם מכירים. אתה חילוני, אתה לא תבין".
התחלתי לשוחח גם עם החייל הפצוע, והוא אמר לי: "אני אמנם לא דתי, אבל הייתי רוצה לברך 'הגומל'. אתה יכול לארגן לי 'הגומל'?" אמרתי לו: "אני צריך בשביל זה מניין אנשים…" כמו שאתה יכול להבין, תוך כמה רגעים כל בית לוינשטיין, כולל המנהל והרב, מכל הקומות, כולם ירדו כדי להיות עם אותו חייל בברכת 'הגומל' שלו. כמובן זה יצר גם תגובת שרשרת – בין כל הניגונים שעשינו, פתאום אחת החולות רוצה לברך 'הגומל', או שעוד חייל פצוע רוצה לברך. הנהירה ההמונית הזאת יחד עם כל הצוות להשתתף איתו בברכה שלו, ריגשה אותי בצורה שקשה לי לתאר. אנחנו כבר לא ב'חוק הדתיים השלובים', אנחנו ב'חוק היהודים השלובים'. כדי לברך את 'הגומל' שלך אתה לא יכול להיות לבד – אתה צריך להיות ביחד עם מניין, עם עוד אנשים. זה רגע שמצרף ומקרב אותנו אחד לאחד.
באותה התוועדות עצמה אחד החיילים אמר לי: "ניגונים זה יפה מאוד, אבל אנחנו יודעים שהיית בכל מיני מקומות. בוא ספר לנו איזה סיפור מרגש!" אמרתי לו: "לא תאמין, פעם הייתי בבית לוינשטיין, ואחד החיילים הלא-דתיים ביקש לברך 'הגומל', וכל הצוות הצטרף…" לקח לו כמה רגעים להבין שאני מדבר על אותה הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים. לפעמים כשאנחנו קשובים לרגע שבו אנחנו נמצאים, הרגע הזה עצמו הוא הדבר המרגש ביותר. כמו שהרב קרליבך אמר, כששאלו אותו מה הניגון האוהב עליו: "אני עכשיו אוהב את הניגון שאותו אני מנגן עכשיו". סיפורים טובים קורים למי שיודע להקשיב להם.
נס כחוויית מושגחות
בשבוע שעבר שוחחתי עם חייל בשם איתן אריאל שאתה מכיר אותו, כי גם הוא ממקום מגוריך בפרדס חנה. שאלתי אותו על ניסים. דיברנו על כך שיש הנמכה כלשהי ברצון לצאת בסוף עם איזו מעשייה חסידית משמחת ביד, כי בפועל מה שיש זה מלחמה קשה, נחישות ועקשנות ותקווה. האם אתה רואה דרך החרך הזה משהו שחוזר על עצמו, שהוא לא קלישאה אלא שהפתיע אותך.
בבית המדרש שלנו בפרדס חנה, 'ליבא בעי', עשינו ערב של 'סיפורי ניסים מהמלחמה'. אני בהתחלה חשבתי לגנוז את זה, אבל אמרו לי: "אחיה של המארגנת נפל בבארי, היא רוצה לבוא ולספר סיפורי ניסים. מי אמר שתגיד לה לא?" ובאמת, כשנכחתי שם הזדעזעתי והופתעתי לשמוע פצועים מדברים על ניסים. ואני לא מדבר על אנשים משילה או מעלי, ירושלים או בית אל, "דוסים מתנחלים משיחיים", אלא על אנשים קרירים וציניים שמדברים על ניסים. לדוגמא, הדמות שהדירה שינה מעיניי היא חבר ממודיעין שלא הפסיק לצחוק עלינו שאנחנו באים רק בגלל השכר של ימי המילואים לבקר אותו, וכל הזמן לעג איתנו על הצורך במשמעות. עם זאת, כשדיבר איתנו על הנס של ההצלה שלו, הוא רוטט, פיזית. שם הבנתי שאני לא מבין.
הוא אדם שלא היה ב'קונספציה' המדוברת, כי הוא חייל במודיעין. בבוקר שמחת תורה, הוא עלה על הרכב שלו ונסע לדרום, ושם המחבלים פשוט פירקו אותו. הוא שכב, בלי אפשרות חילוץ, ובסופו של דבר בכל זאת נשאר בחיים. לא היה לו שום 'צירוף מקרים פלאי' ושום סיפור, לא קרה לו שום דבר יוצא דופן. הוא פשוט שרד איכשהו, בקושי. והוא מדבר על זה בתור 'נס' ורועד מהתרגשות.
אני חושב ש"נס" זה מלשון "נס להתנוסס" – זה הרגע שבו אדם מרגיש חוויה של מושגחות. זה לא הסיפור עצמו, אלא עצם החוויה שמישהו שומר עליי. לי אישית זה קורה המון פעמים, ולא תמיד יש להן פנצ'ליין. אני מרגיש שלמישהו אכפת ממני, שאני לא בתוך ואקום. האם הוא יכול היה ללהק את זה אחרת? האם הוא יכול היה לדאוג גם לשכן שלי ליד? ייתכן. אבל עדיין, כרגע אני חווה מושגחות. זה לא משנה מי האדם – זה מגיע ממקומות מאוד לא צפויים.
מעניין אם אפשר לעורר או ליזום את זה, לאמץ מבט כזה. יש הרבה תורות של הרב שטיינזלץ שאומרות שזה ה'קונץ' של פורים. הרי בפורים בפועל לא היה נס. למעשה בעצם לא קרה כלום – רק היה הווה-אמינא שיקרה משהו נורא והיא בסוף ירדה מהפרק, ושם ה' לא נזכר במגילה. זאת פילוסופיית חיים שאומרת שאני רואה את ההשגחה בעולם שאין בו התגלות. השאלה היא האם ההרגשה הזאת היא משהו שפתאום מפתיע אותך – אתה אדם ציני ופתאום אתה חווה חוויה של השגחה, ואתה לא יכול להתכחש אליה, זה נכפה עליך כחוויה בלתי נמנעת – או שאתה מנסה לסגל מבט כזה. ואז השאלה אם זאת לא אוטוסוגסטיה, עבודה על עצמנו בעיניים.
הנס הוא חוויית מושגחות. אני לא חושב שאפשר פשוט 'להחליט לראות את העולם ככה', זה משהו שקורה לך וזה מה שמיוחד וחזק בזה. שזה נכפה עליך ואתה נשטף בזה בהכנעה מתוקה. אבל יש מה לעשות: להיפתח. ככל שאתה בא יותר פתוח, יותר עם ניגון, יותר עם ריקוד – אתה פחות חסום אליו. זה לאו דווקא נס שאפשר לכתוב עליו סיפור לעלוני שבת. גם מה שהחבר שלנו סיפר על הנס, לא היה בו משהו מיוחד ברמה האובייקטיבית. זה לא יעזור שיסבירו לך שזה בדרך הטבע, או שבאותה סיטואציה יכול היה להיות יותר טוב – החוויה האישית שלך היא של מושגחות.
זה לא משהו שאפשר לזייף אותו. כשהוא מגיע הוא מגיע, ואז אם זה קורה זה קורה ואם לא אז לא.
יכול להיות שכל השיח הזה של הניסים מחטיא את הסוגיה. נגיד שאם חלילה נחשוב על יציאת מצרים, כאילו כל הוורט של העניין היה: וואוו, איזה ניסים היו, היה דם בכל הנהר, היה צפרדע בכל מקום גם מתחת לשמיכה, היו ברדלסים וספארי שלם ברחוב. זה נחמד, אבל זה פירוטכניקה של המחזה. אי אפשר להשתגע מכל פנס תאורה. זה לא העיקר. העיקר הוא המאבק שקורה שם על הלב הכבד של פרעה, לשכנע אותו לזוז כמה מילימטרים קדימה. ברור לנו שביציאת המצרים הניסים הם לא העניין, למרות ששם זה ניסים גלויים. אז אני חושב שהציפייה שלנו לחשוב שניסים הם הסוגיה, היא חוסר הבנה של המעמד.
אני מסכים מאוד. אני מגיע מעולם החסידות, ובאמת בחב"ד היו אומרים שהניסים והמופתים של האדמו"רים היו מתגלגלים מתחת לשולחן ואף אחד לא טרח להרים אותם. הם היו עסוקים בעבודה.
זזים פנימה
אם כן, האם יש משהו שראית שחוזר על עצמו בחרך הזה שנפתח, בפצע הזה?
אני לא קורה לזה פצע. אני גם לא קורה לזה גאולה, אבל לדעתי התקופה שלנו היא בסימן "כי הוא נורא ואיום". כמו שאנחנו אומרים ב"ונתנה תוקף" ביום כיפור. יש לנו בתורה "ימים נוראים" – נוראי הוד וגם נוראי כאב. אלו ימים נוראים שלנו כחברה, כמדינה. בזמן שאנחנו נהנים פה מהשיחה שלנו יש חיילים שמתהפכים מצד לצד ב'תל השומר' וב'הדסה', שלא לדבר על החייל שמעירים אותו לתפוס עמדה בצפון, או על המשפחות. אז אני לא יכול להגיד יותר מדי מילים גבוהות. אבל גם אי אפשר שלא להגיד שזה מדהים. אני היום הרבה יותר רוצה לחיות בישראל. אני הרבה יותר ישראלי, הרבה יותר מחובר לארץ ולעם האלה. במקומות שאני הולך אליהם, אני מרגיש מכל כיוון אנשים שהרבה יותר מחוברים לעצמם, לעם, למסורת ולמכנה המשותף. זה נס.
לפני הרבה שנים קראתי מכתב שכתב משה דיין או שמעון פרס לתושבי ניצנה, במה שהיה אז גוש קטיף, אחרי שהיה שם פיגוע. הוא כתב למזכיר היישוב: בדרך משונה, כשנערים קוברים חבר אז במקום לשנוא את המקום ולחתוך אותו, זה מעמיק עוד יותר את ההיקשרות שלהם וההיזקקות שלהם לפיסת האדמה הזאת בעבותות של אהבה.
עכשיו אתה מרגיש את זה על העם. כל אחד מאיתנו – כל אחד – אם עכשיו יבואו ויגידו לו שהוא צריך להחליף איזה מילואימניק בחאן יונס שלא מרגיש טוב, הוא יקפוץ ישר. זה לא משנה אם הוא בן שישים או חילוני או שמאלני. זאת בכלל לא תהיה שאלה. כי מסתבר שיש מכנה משותף מהותי. אם חב"ד מדברים על "נקודה יהודית", יש כאן "נקודה לאומית". אף אחד גם לא אומר: איך נכנסתם לשם, יכולתם להרוג הרבה חפים מפשע? היה ברור שנכנסים.
בשעת סכנה מגיחה איזושהי אחדות תמה, איזושהי רעות אחים שכמו חושלה היטב למצבים האלה. זה כמו שאחד הילדים שלנו צריך משהו או שצריך להבהיל אותו לבית החולים. זה אולי מצב קיצוני, אבל אנחנו כהורים מיד נכנסים למצב תפקודי מושלם במצב החירום הזה. אז מעבר לכל הסחבת, יש עם שממש תורגל היטב לרגעים האלה. הוא יודע להתאחד טוב, לעבוד טוב, להתאפס על עצמו ולהתחבר. מגניב לראות את זה.
ד"ר עידו נתניהו, אח של ביבי, אומר שהרבה מדברים על כך שלא ידענו עם מי יש לנו עסק, אבל גם הם לא ידעו עם מי יש להם עסק. אני מוסיף על זה ואומר: גם אנחנו לא ידענו בעצמנו מי אנחנו. אם היית שואל כל אדם לפני המלחמה: איך היית מגיב במצב כזה וכזה? הוא היה אומר לך משהו אחר. בזמן אמת המסירות נפש התגלתה. זו ה'יחידה שבנפש' של התניא.
זה דומה לדיבורים על נס, אבל זה לא בדיוק נס אלא סוג של טבע גבוה שמתגלה. אם נסכם את כל מה שדיברנו, אנחנו מחפשים לשמוע סיפורי ניסים שקרו לחיילים, וכשמעמיקים בזה אנחנו רואים שאלו לא ניסים ספורדיים שקרו אלא יש פה סיפור יותר גדול. והסיפור הגדול הזה, בקווים כלליים, הוא שהכול זז ימינה, או יותר נכון – לשיטתך – הכול זז פנימה. ואז יש את הניסים של תחושת המושגחות, שמי שחווה אותה לא יכול להתכחש אליה, ולגבי האחרים – "החי יתן אל ליבו". צריך להגביר את הקשב ואת השיח, את הדריכות ואת הקשיבות.
בבית לוינשטיין אני מנגן בגיטרה ושואל את עצמי: איך זכיתי? מה קרה? אני בהתרגשות הכי גדולה, ואז הם אומרים לי: ספר לנו על איזה רגע מרגש שהיה לך.
ומה שיכול לעזור לזה זה פשוט לבוא לזה פתוח. איך אפשר לרכך את הפתיחות?
אנחנו עושים מעגלי גברים בבית המדרש שלנו 'ליבא בעי' בפרדס חנה – "גבר הולך לעיבוד". זה נרקם עוד לפני המלחמה, אבל איך שהתחיל המלחמה אמרתי שאני מרגיש כמו במפעל לאפודים קרמיים. אם לפני כן זה היה נגיש לסוג מאוד ספציפי מהאוכלוסייה, שבאמת פתוח לעולמות פנימיים ורגשיים, כרגע אני חושב שזה מוצר צריכה בסיסי. מגיעים אלינו גם אנשים פשוטים וגם עורכי דין מחויטים. גם שם וגם שם יש כמיהה למשהו שייפתח, שיסדוק את המוכר והמובן מאליו. אותי זה מרגש; אני רואה בזה שליחות. לקחת אדם שהוא גם ככה כולו פלואידי ולהגיד לו שיש הקב"ה, זה לא כל-כך עניין. אבל לקחת אדם ודאי ובטוח בעצמו, כמו מג"ד, ולמצוא שם נקודות של אין סוף – זה יותר משליחות, זה תענוג.
מה עושים שם בפועל? נתחיל ממה שלא עושים: אין פלאפונים, והקבוצה היא סגורה. אדם יודע שהוא בא לפה להביא דברים שביומיום מנסה להדיר אחרים מהם. השיתוף הזה מאוד מעצים, דרך ההקשבה של האחרים. כשאדם לבד עם האישיו שלו הוא חושב שהוא יחידי ורק הוא מתמודד עם בעיות כאלה, וכשהוא משתף זה מהדהד אצל אחרים. נוסף על כך, עצם זה שיש עדות לעניינים שלך – עוד לפני האמפתיה – זה דבר שנותן המון חוסן. אנחנו משתמשים כמובן גם בכתיבה ובמיינדפולנס.
אם נסכם, אז שוב: אנחנו לא מחפשים סיפורי ניסים, אבל יש לנו תנועה של העמקה פנימה.
המלחמה הזו גרמה לכולם לא רק לזוז ימינה, אבל הוא גרם לכולם לזוז גם פנימה. "פנימה" פירושו – ברמה הכי רדודה – שכולם מודעים לזה שהם לא מודעים לרבדים מסוימים במציאות. יכול להיות שברובד מסוים אני אומר כלפיך מילים קשות, אבל ברובד אחר אני אוהב אותך. אם כן, אנחנו כבר מודעים לכך שיש לנו שני יצרים. גם אחרי שמחת תורה תשפ"ד, אנשים מבינים שבאיזשהו שלב הם יצטרכו להתמודד עם דברים שמאוד מציפים: עם אובדן, עם איום, עם סכנה קולקטיבית. הרבה אנשים מבינים שהחוסן תלוי בעבודה פנימית. ראיתי היום פעמיים את הכתבה שבה רואים ימ"מים מדברים על הפעילות בחאן יונס. אפשר לראות שהם גם לוחמים עזי נפש, אבל גם אנשים של הרבה עבודה פנימית. השאיפה שלנו היא לדעת לעבוד עם זה, ולא לחכות רק למצבי קיצון, אלא בחיי היומיום. אם ה"קול דודי דופק" היה שייך רק ל"מחפשים" לפני עידן הטלפונים ולפני השביעי באוקטובר, עכשיו הנקישות האלה דופקות אצל כולם.
