בדיחה מוכרת מספרת על סב ונכדו שפסעו ברחובות העיר. "אתה רואה את הבניין הזה?", הצביע הסב בגאווה, "אני בניתי אותו כשהייתי צעיר". אחרי זמן קצר הצביע הסב על מבנה נוסף וסיפר כי בנה גם אותו. "סבא, אני לא מבין", השיב הנכד לתומו, "כשהיית צעיר היית סיני?"
לפני קום המדינה, למדו אלפי פועלים את מקצועות הבניין: רצפות, טפסנות, טייחות, ברזלנות, בנאות אבן, סלילה וסיתות. השירה העברית והאומנות, נתנו לעבודת הכפיים מקום של כבוד. עם השנים עבודת הבניין איבדה את ערכיה ואת כבודה. כל אם רצתה שהבן שלה יהיה רופא או עורך דין, והדבר הוביל לפיחות מהיר במספר הפועלים היהודיים שעסקו במקצועות הבנייה 'הרטובים'. השחיקה הפיזית הכרוכה במקצועות אלו, תרמה אף היא את חלקה לעניין. לאחר מלחמת ששת הימים התעשרה מדינת ישראל בכוח עבודה זול בהרבה – היו אלו ערביי יהודה ושומרון שתפסו את מקומם של הפועלים היהודיים על הפיגומים. עם שנות האינתיפאדה, החלו הממשלות בהגבלת תנועתם של ערביי יו"ש ובמניעת הגעתם לישראל, מגמה שהתגברה עם הסכמי אוסלו והפיגועים הרבים שבישרו את פרוץ ה'שלום'.
הפתרון המידי למחסור בכוח האדם נמצא בייבוא נרחב של עובדים זרים מארצות שונות שהיוו כוח עבודה זול ומקצועי. השתלשלות זו מסבירה את השינויים החברתיים שעומדים מאחורי המספרים היבשים: על פי נתוניה הרשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בישראל הועסקו בשנה האחרונה בענף הבנייה קרוב ל-190,000 איש, מתוכם כשליש יהודים, שליש נוסף ערבים בעלי אזרחות ישראלית, כ-35,000 ערבים מיהודה ושומרון ויתרם פועלים זרים מרחבי העולם. נתונים אלו אינם מתעדים עוד אלפי פועלים השוהים ועובדים בארץ באופן בלתי חוקי – אלפי פועלים ערבים מיו"ש המסתננים דרך הפרצות שבגדר ההפרדה, אלפי מסתנני עבודה אפריקאים שעובדים בתנאי שכר נמוכים ופעמים רבות תוך ניצול, ועוד אלפי פועלים שהגיעו ארצה כתיירים ונשארו לעבוד בארץ המובטחת.
אם נחזור עוד כמה שנים אחורה, נוכל להיזכר בימים שבהם 'עבודה עברית' הייתה לא רק שם של פרויקט מוזיקלי, אלא אידיאל יהודי וציוני. תורת ישראל נתנה לכך כמובן מקום מובהק בציווי "אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ – וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". בתקופת העלייה הראשונה בה הוקמו המושבות הראשונות פתח תקווה, נס ציונה וזיכרון יעקב, היה היישוב היהודי בארץ קטן ובלתי מבוסס. אנשי ההתיישבות שנזקקו לידיים עובדות רבות, נעזרו בפועלים הערבים שהיוו כוח עבודה זול ומנוסה.
האידאולוגיה של אנשי העלייה השנייה עליה נמנו חברי מפלגות הפועלים הציוניות ואנשי תנועת 'העבודה' (אמה של מפלגת העבודה, זוכרים?), ראתה ערך בהכשרה המונית של פועלים יהודיים שיעסקו במלאכת כפיים בחקלאות ובבניין, כחלק מהחזון הציוני ובניין הארץ. המושג 'כיבוש העבודה' שנטבע על ידי מנהיגי התנועה הציונית, גרס כי עבודת כפיים מהווה שלב ביציאת הפרט מהגלות ומהחיים העירוניים, תתרום לחיזוק המרכיב היצרני בכלל האומה ותנטרל את הפיכתו של המפעל הציוני למוקד תעסוקה למבקשי עבודה ערביים שיבואו ארצה.
המצדדים בכיבוש העבודה, דרשו מהאיכרים להעדיף את העסקתם של הפועלים היהודיים שהגיעו מאירופה, ובמקומות רבים התחוללו מאבקים והפגנות לקידום העבודה העברית. הראי"ה קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל, כתב לאיכרי המושבות כי "עם כל העין הטובה שאנו נוהגים בה ביחס לבני גזענו ושכנינו יושבי הארץ הערביים, עלינו לזכור שלא להתעלם מבשרנו, במידה כפולה של חובת אחים ושל חובת בנין העם על אדמתנו".
עם חקיקת חוק "שוויון הזדמנויות בעבודה" על ידי הכנסת לפני כחצי יובל, אסרה מדינת ישראל על אפליית עובד בשל מוצא, מגדר, גזע וכדומה. חרף החוק שנועד למנוע גזענות ואפליה פסולה, ישנם פרויקטים ביטחוניים רגישים, כדוגמת המקלט הגרעיני שנחצב בהרי ירושלים, קריית התעשייה האווירית ועיר הבה"דים הנבנית בנגב, בהם קיים חשש מהעסקת פועלים ערביים מסיבות ביטחוניות. במגבלות הפוליטיקלי־קורקט, השימוש הרווח במונח "בוגרי צבא", נועד פעמים רבות לתעדף יהודים מבלי לעבור על לשון החוק שהטילה המדינה על עצמה.
משמעות רוחנית לכל שלב
כך או כך, דווקא בשנים האחרונות, אחרי שחיקה רבת שנים במעמד עבודת הכפיים בכלל ומקצועות הבניה בפרט – יש לא מעט יהודים שהולכים וחוזרים אל הפיגומים, והמציאות בה חברות בנייה שלמות מעסיקות עובדים יהודיים בלבד, הופכת למראה נפוץ יותר ויותר.
"אנחנו לא מאמינים בעבודה עברית בגלל חוסר הרצון לפרנס את האויבים שלנו, שזה רק חלק קטן מהבחינה של 'סור מרע', אלא בעיקר מתוך 'עשה טוב'", אומר יהושע לבנון, סמנכ"ל 'הר כביר', חברת בנייה בעבודה עברית. "זה לפרנס את האחים שלנו, לבנות את ארץ ישראל בקדושה, ובגלל האווירה המיוחדת של העשייה והיצירה המשותפת".
הר כביר הוקמה לפני למעלה מחמש עשרה שנה על ידי יצחק סקאלי, מהדמויות הבולטות בקרב אנשי הגבעות ומי שהקים את חוות הר כביר בקצה רכס ההרים של אלון מורה בואכה נופי בקעת הירדן. מחוות בודדים שהחלה באוטובוס ישן, הפך המקום במהלך השנים ליישוב צעיר, חקלאי ותורני. בין השאר, בנתה החברה בשנים האחרונות ביישוב איתמר מעל חמישים בתי מגורים, וכן את קמפוס הישיבה הגבוהה הכולל בית מדרש ומתחם פנימיות.
לצד מאות קבלנים קטנים של עבודה עברית, וחברות בנייה המעסיקות מספר קטן יחסית של עובדים, הר כביר היא כנראה חברת הבנייה בעבודה עברית הגדולה בארץ. עובדים בה למעלה משבעים עובדים בהעסקה ישירה, לצד מספר דומה של עובדים המועסקים תחת קבלני משנה בפרויקטים שונים.
יהושע, בנו של הרב אליקים לבנון, רב המועצה האזורית שומרון, מעניק הסבר פנימי ורוחני לעשייה הגשמית בברזל ובבטון. "הגמרא מספרת על רבי חייא שהיה מלמד תינוקות, הוא זה שצד את הצבאים, הכין את הקלף מעורם וכתב עליהם ספרי תורה. הסיפור הזה מבטא שלכל שלב בתהליך יש חשיבות לעצמה. כמו שבית בארץ ישראל הוא לא כמו בית בחוץ לארץ, אנחנו מאמינים שיש מהות גם לצורה שבה הבית נבנה. כשמתפללים באתר הבנייה מנחה ועורכים סעודת ראש חודש על הבלוקים, אלו יסודות של קודש שיוצרים משהו חיובי ומהותי. ואכן, רוב העובדים אצלנו לא הגיעו למקצוע הזה כברירת מחדל, אלא מתוך רצון ובחירה: יש שאוהבים את החיבור לארץ ישראל דרך הבנייה, ויש כאלה שמתחברים לעבודת כפיים ויצירתיות".
"יש עוד היבט שנמצא בין ההיבט הטכני להיבט המהותי שאותו אני יכול לספר מתוך החוויה האישית שלי, כשבניתי את הבית שלי, עוד לפני שנכנסתי לעבוד בחברה. כשאתה נכנס לתוך אתר הבנייה של הבית שלך, ואתה רואה את הפועלים עובדים לצלילי מוזיקה חסידית, זה נותן הרגשה אחרת. אלו מראות וצלילים שונים לחלוטין ממה ששומעים ורואים בדרך כלל במקומות כאלו" הוא אומר.
יש טענה רווחת שעבודה עברית היא תופעה מקומית, כזו שלא יכולה לתת מענה לפרויקטים בסדר גודל משמעותי.
"זה ממש לא נכון. אפשר לבנות עם יהודים כל פרויקט, ובמחירים טובים. העניין הוא שבנייה עם יהודים חייבת להיות יותר חכמה מאשר בנייה עם עובדים זרים או ערבים, וזאת משלוש סיבות", הוא מסביר. "השחיקה הרבה שיש במקצועות הבנייה הקשים – בלוקים, בטון, ריצוף וטיוח; האופי של הפועלים היהודיים שמתקשים לעשות כל הזמן את אותו הדבר ומחפשים התחדשות והתקדמות; ובנוסף – לוחות הזמנים צריכים להיות יותר מהירים בגלל שכוח העבודה שלנו יותר יקר. שלושת הגורמים הללו מחייבים אותנו לפתח שיטות עבודה שיתאימו לאוכלוסיית העובדים שלנו".
בגלל שיטות העבודה החכמות, כמו למשל שימוש בתבניות יציקה מבודדות, במקום בנייה סטנדרטית באמצעות בלוקים, הבנייה מתקדמת בצורה הרבה יותר מהירה מקבלנים סטנדרטיים. כך למשל הצליחו אנשי הר כביר להקים את בית המדרש באיתמר, שנבנה לזכר משפחת פוגל הי"ד, עד יום האזכרה הראשון. גם בשכונות שהוקמו על ידם בשנים האחרונות ברחלים, שדמות מחולה ונופי נחמיה, עברה פחות משנה בין תחילת העבודות ועד מסירת המפתח ללקוחות ואכלוס הדירות.
עם כל השכלול והקדמה, יש עדיין פער מחירים בין עבודה יהודית ל'עבודה זרה'. איך אתם מתמודדים עם זה בתוך שוק תחרותי?
"הקושי הגדול זה להתחרות ביהודה ושומרון", הוא אומר. "בהעדר אכיפה, רבים מהקבלנים שעובדים עם ערבים מיו"ש לא מקפידים על זכויות העובדים ותנאי ההעסקה, שמהם נהנה פועל ערבי בתחומי הקו הירוק, וממילא העבודה יותר זולה. באזור יו"ש עומד הפער על כעשרה אחוזים בבנייה פרטית, ועולה עד לכעשרים אחוזים בבנייה של מבני ציבור. בתוך תחומי הקו הירוק עלויות הפועלים די קרובות, והפער מצטמצם בצורה עוד יותר משמעותית. ובכל מקרה, יש לזכור כי לוחות הזמנים הקצרים עד להגשת המבנים שווים אף הם ללקוחות לא מעט כסף".
כשמדובר על התשלום לפועלים עצמם, השכר נע בין שלושים וחמישה שקלים לשעה לעובד מתחיל, ומי שמתמיד בחברה לאורך שנים והופך לבעל מקצוע, יכול להרוויח מעל עשרת אלפים שקלים בחודש.
"עובדים יהודיים הרבה יותר קל לחבר לחברה, וכולם אכפתיים כלפיה", הוא מצביע על היבט נוסף. "בהרבה אתרים עם פועלים לא יהודיים, בסוף יום העבודה יש בדיקת תיקים ביציאה לראות שאף אחד לא גנב משהו. אצלנו הכל פתוח ואין בעיות של גנבות ציוד והשחתה".
המשפחתיות המיוחדת הזו מתרחשת בין השאר הודות לטיולי גיבוש בהם משתתפים כלל עובדי החברה – החל מהבעלים והמנכ"ל ועד אחרון הפועלים, או לכיבוד מיוחד ודבר תורה בארוחת הצהריים בכל ראש חודש.
הפרגון החם לחברות המתחרות לכאורה על אותה משבצת, מלמד אף הוא על הסתכלות אחרת מהמקובל. "יש עוד שתי קבוצות בנייה גדולות של עבודה עברית – הקבלן אריאל בן שטרית מחברת 'בן פורת' שביצהר, והחברה של אלישיב כהן ממעון", מציין לבנון. "כוח הבנייה של שלוש הקבוצות האלו הוא של יותר ממאה בתים בשנה, כאשר רק לפני עשר שנים לא היו סדרי גודל כאלו, וקבלני עבודה עברית עסקו בעיקר בבנייה קלה. ההתקדמות תלויה גם ברצון של הציבור, וגם בהבנה של העובדים שאפשר להתפרנס מהמקצוע הזה בכבוד".
משדכים קבלנים ללקוחות
יוזמה נוספת הפועלת בשנים האחרונות, הוא 'מוקד עבודה עברית' שהוקם על ידי תלמידי הרב יצחק גינזבורג לפני למעלה מעשור, כשהסיבות לפעילותו הן "חשיבות עבודת הכפיים, אהבת ישראל ומתן פרנסה ליהודים". המוקד מספק מידע חינמי לציבור על אלפי עסקים המוגדרים כ'עבודה עברית' ממגוון תחומים, כשהבולט שבהם הוא תחום הבנייה, ומדרג אותם בהתאם לציון איכות ושביעות רצון של הלקוחות.
"אני מרגיש בפרויקט הזה את גאולת ישראל בארצם ואת אהבת ישראל שמתעצמת גם על ידי עזרה בפרנסה של החברים והשכנים שלי", מסביר איתן רבינוביץ', ממפעילי המוקד. "אנו מאמינים כי עבודה עברית צריכה להיות איכותית, אמינה וישרה, ולטובת העניין עשינו שינוי בשנה האחרונה ועברנו להכוונה לבעלי מקצוע איכותיים ואמינים שאנחנו בודקים או לכאלו שקיבלנו עליהם המלצות. גם מבחינה מקצועית אנחנו רואים שעם הזמן יש יותר דרישה לעבודה עברית וממילא גם המקצועיות של העבודה העברית עולה ומשתכללת. עבודה עברית זו עבודה שכל הזמן חושבת איך לשכלל, לשפר ולייעל את העבודה ולעשות אותה טובה יותר, קלה ואיכותית ובפחות זמן וכסף".
איתן מתייחס לאיסור האפליה בתעסוקה ודוחה את הטענות כלפי גזענות. "ראשית, אנו מאמינים בתורתנו הקדושה והיא זאת שמנחה אותנו בכל תחומי החיים, גם בביטחון וגם בבניית בית. התורה מדריכה אותנו שלכתחילה אנו צריכים להעדיף עבודה עברית. 'או קנה מיד עמיתך, וחי אחיך עמך'".
"כאשר אני מעסיק יהודים, זו חלק ממצוות 'ואהבת לרעך כמוך', מתוך דאגה מעשית לטובת ופרנסת הזולת וממילא לעידוד עבודת כפיים, עלייה וערבות הדדית. מדינה שרוצה לדאוג להתפתחות התקינה שלה, לא יכולה להיות תלויה בעמים זרים, ובפרט כאשר מדובר באלו שאינם אוהבי ישראל. למעשה המדינה היא זו שצריכה לעודד ולהכווין לכך שתהיה לה יכולת עצמית בבניה ובפיתוח".
אחד החיבורים המעניינים, המלמד על ההשפעה התודעתית שהולכת ונבנית עם כל פרויקט בנייה חדש, נוצר בבניית בית המדרש של חסידות ויז'ניץ בבני ברק, ההולך ונבנה בימים אלו. בכניסה לאתר הוצב שלט עם תפילת "לשם ייחוד" לבניית בית המדרש שנאמר בתחילת יום העבודה. בחסידות החליטו לצאת לדרך לפני כשנה ורצו להשלים את שלד בית המדרש בלוח זמנים כמעט בלתי אפשרי – עד לימים הנוראים. "בהתחלה הם תכננו לבנות עם לא־יהודים ולקחו אותנו רק בגלל לוחות הזמנים ואיכות הבנייה. רק אחרי שהתחלנו את הפרויקט קיבלנו הרבה מאוד תגובות נרגשות, בראש ובראשונה של האדמו"ר שנהנה לראות בביקוריו במקום את הפועלים עם הפאות הארוכות והציציות בחוץ, וגם של חסידים וותיקים שסיפרו בנוסטלגיה כי שיכון ויז'ניץ נבנה בשנות החמישים על ידי אנשים מהחסידות, והם רואים בכך חיבור לתקופה ולעשייה של אז".
לתגובות, הערות והצעות לכתבות:
[email protected]
