נפתח בשאלה מתבקשת: מדברים כל כך הרבה בשבחו של ספר התניא. כיצד יתכן שבספר אחד קטן, יכול כל יהודי מכל דרגה וסוג למצוא דרך לנפשו המבקשת להתעלות?

אענה לך בסיפור. אחד מתלמידי המגיד ממזריטש היה יהודי שלא נודע שמו, אך כינויו היה 'דער וואָלפּער' – הווֹלְפָּאִי (אולי על שם מקום מוצאו). הוא היה בעל נשמה גדולה וראש גאוני, אך מפני סיבות שונות ומשונות נפל ממדריגתו הרוחנית. הגיעו הדברים לידי כך שהוא הידרדר לשכרות לא עלינו, עד שהיה מחזר על הפתחים ומקבץ נדבות. עם זה, גם מתוך שכרותו, לאחר 'שבירת הכלים' שפקדה אותו, היו יוצאים מפיו ניצוצות אור ופנינים יקרים בתורה וחסידות.

מסופר עליו כי פעם אחת בא לעיר מסוימת בערב שבת קודש וראה את רב העיר – שהיה מוּכר כאדם גדול – עוסק בהכנות לשבת המלכה. בין ההכנות היה לו מנהג להדליק נרות כמניין 'שבת' – 702 נרות. ראה כך ה'וואלפער', ובהיותו שרוי בשכרות לא בלם את חרצובות לשונו, ופנה אל המרא דאתרא ואמר: "אתם מדליקים 702 נרות ועדיין חשוך; ואילו מורי, הרב המגיד, היה מדליק בערב שבת קודש שני נרות – והיה אור"…

מסופר גם על אדמו"ר מהר"ש, בן אדמו"ר ה'צמח־צדק', שכאשר בנה את ביתו בלובביץ’, בא אביו לבקר אותו וראה את החלונות הרחבים שנבנו בבית. שאל אותו אביו: "שמואל, למה לך חלונות רחבים כאלה?". השיב המהר"ש: "רצוני שיהיה אור בבית". אמר לו הצמח־צדק: "אצל הסבא [אדמו"ר הזקן בעל התניא] היו החלונות צרים". אמר לו המהר"ש בחיוך: "אם כן, כנראה היה חשוך שם". השיב אביו: "לא, אצל הסבא היה תמיד מואר, מואר". מסתבר שאין צורך בנרות כמניין שבת דווקא ואין נדרשים חלונות רחבים. כדי להאיר את נפשנו די לנו להתחיל גם בנר אחד.

מענה לכל חיבוטי הנפש

בעצם אדמו"ר הזקן עצמו עומד על הקושי הזה בדברי "הקדמת המלקט" שלו לספר התניא. שם הוא מצביע על הפער שבין שיחה אישית עם המבקש לבין עיונו בספר.

אכן, אדמו"ר הזקן כתב בהקדמה התייחס לכך בעצמו בהקדמה לספר תניא קדישא. שם הוא פותח ומסביר מדוע מלכתחילה לא רצה לכתוב את הספר – "הנה מֻדַּעַת זאת כי מרגלא בפומי דאינשי בכל אנ"ש לאמר, כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראיה וקריאה בספרים". כלומר, לכאורה קריאה בספרים אינה יכולה לשמש תחליף לשיחה אישית, פנים אל פנים, של התלמיד עם רבו.

לאחר מכן ממשיך אדמו"ר הזקן ומנמק את הסיבה לכתיבת התניא: "אך ביודעיי ומכיריי קאמינא, הם כל אחד ואחד מאנשי שלומינו שבמדינתינו וסמוכות שלה, אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו, וגילו לפני כל תעלמות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה בלב. אליהם תיטוף מלתי ולשוני עט סופר בקונטריסים אלו הנקראים בשם "לקוטי אמרים"… וכולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנשי שלומינו דמדינתינו תמיד, כל אחד לפי ערכו, לשית עצות בנפשם בעבודת ה'. להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות, וגם השכחה מצויה. על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות, כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'".

כיצד ניתן לפרש את המילים "על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות"? הלוא אפילו אם התניא היה ספר בן אלפי דפים, גם אז קשה היה לכתוב בו את כל התשובות על כל השאלות בענייני עבודת ה'; למעשה ספר התניא קטן בכמות ואין בו אלא 53 פרקים קצרים. אם כן, איך ייתכן שספר זה מכיל את "כל התשובות על כל השאלות"?

בפשטות היה אפשר להשיב כי אלה התשובות על כל השאלות שאדמו"ר הזקן עצמו נשאל מראשית ימי הנהגתו. אבל גם זה בלתי־אפשרי: את ההקדמה לתניא הוא כתב בשנת תקנ"ז, ועבודתו כמגיד בליאוזנה החלה כבר בשנת תק"ל – עשרים ושבע שנה קודם לכן! ודאי שריבוי תלמידיו והמוני יהודים ששיחרו לפתחו הביאו אליו אלפי שאלות עד אותה עת, וכיצד ייתכן שכתב בספר קטן בכמות את התשובות על כל השאלות?

אולי התשובה היא שאכן, לו היה נדרש לכתוב על כל שאלה תשובה נפרדת, לא היה אפשרי לכתוב ספר שכזה. אבל אחד היסודות העיקריים של התניא הוא שבעצם יש תשובה אחת לכל חיבוטי נפש האדם, ולכן לא ייפלא שבספר כזה יימצאו "התשובות לכל השאלות".

על האדם להתייעץ עם עצמו

בכנות, ניתן לומר שללא כל הדרכה נוספת ומבלי לדרוש בעצתו של אף אחד אחר, יכול אדם לעזור לעצמו רק על ידי לימוד התניא?

נכון, זה אולי נשמע שאפתני למדי. כיום אנו עדים לתופעה שבני־אדם הטרודים בשאלות חייהם הופכים כל אבן בניסיון למצוא תשובות מספקות. הם מכתתים את רגליהם לדמות פלונית ולאיש אלמוני, בתקווה שאולי בחיקם תימצא סוף סוף התשובה לספקותיהם ומהם תבוא השלווה למבוכותיהם.

אבל במבט לאחור אנו מבינים עתה כי בספר התניא, אדמו"ר הזקן הקדים רפואה למכת הדור. היסוד שעליו העמיד את חיבורו הוא שהתשובה לכל השאלות בחיי האדם היא לא בשמיים ולא מעבר לים, אלא "קרוב אליך הדבר מאוד" – בתוכו עצמו.

רבנו פיתח והעמיק את שיטתו של הבעש"ט באומרו כי "הנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש" (תניא פרק ב). לכן, אם יעמוד האדם פנים אל פנים מול פנימיותו שלו, הרי שאת כל הטוב והקדושה, המיישבים את כל הספקות ובלבולי הנפש, יכול הוא למצוא בתוכו פנימה – "מבשרי אחזה אלוקה"!

זו נקודת חידושו של בעל התניא: המוּדעוּת הבסיסית של האדם בפנימיותו איננה רק שיש לו 'יצר טוב', אלא שנפשו האלוקית היא, כאמור, "חלק אלוקה ממעל". ידוע מאמר הבעש"ט "העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו". יהודי איננו רק אדם מפותח וכשרוני בלבד, אלא הוא הארה מאור אין־סוף המתגלה בעולם הזה. וכמטבע הלשון שטבע אדמו"ר הזקן בסגנון ההלכה – יהודי הוא "שלוחו של אדם העליון כמותו", ובשו"ת הריב"ש מוסיף ומדגיש – "ממש". ואם כן, בהיותו שלוחו של אדם העליון ממש בעולם הזה, הרי אם רק יחפור בליבו יגלה כיצד כבר צויד מלמעלה בכל התשובות על כל השאלות.

זה נראה כמו משפט פנטסטי שטוב אולי ככותרת לדרשנים. איך בדיוק בן אדם מתייעץ עם עצמו?

אספר לך סיפור פלאי ששמעתי מבעל המעשה עצמו, יהודי תלמיד־חכם ועסקן ציבורי, הרב צבי־הירש ויינרֶבּ. הוא משמש נשיא מערכת הכשרות הגדולה בארצות הברית OU, וגם תרגם את התלמוד בבלי לאנגלית. כשהיה אברך צעיר ובעל משפחה, שימש רב בעיר בולטימור שבמדינת מרילנד, ועמד אז על פרשת דרכים בדבר המשך דרכו – הן באשר לפרנסתו, הן לגבי עולמו הפנימי ומשפחתו. הוא לא ידע אם עליו להמשיך ברבנות, או ללכת ללמוד מקצועות מסוימים וכדומה.

הרב ויינרב הוא אדם חכם ואינטלקטואל, שיד לו בהבנת נפש האדם, והוא חש כי הוא נקרע בין הספקות. כפי שסיפר לי, אף שיכל להתייעץ בנושא עם רבותיו, הרגיש כי הוא כבר יודע מה יענו לו. ואילו הוא ביקש להתייעץ עם אדם אובייקטיבי דווקא, שאינו מכירו, ואם יקבל ממנו עצה טובה בלי הנחות קדומות, אולי ייפתחו לפניו כיווני מחשבה חדשים. הרב ויינרב החליט להתייעץ עם הרבי מלובביץ’, שעמו לא הייתה לו היכרות אישית מוקדמת.

הוא טלפן למזכירו של הרבי, הרב חיים־מרדכי־אייזיק חודוקוב. הרב חודוקוב שאל: "כיצד ביכולתי לעזור לך?". אמר לו הרב ויינרב: "אני מתחבט בדבר המשך דרכי בחיים, ורצוני לבוא לניו־יורק ולהתייעץ עם הרבי". הרב חודוקוב השיב כי יומן הפגישות עם הרבי כבר תפוס לששת החודשים הקרובים, אבל כשהרב ויינרב הפציר בו, הסכים להעביר את הבקשה, תוך כדי שיחתם, טלפונית אל הרבי.

הרב חודוקוב טלפן לרבי, וכשהרים את השפופרת בחדרו, אמר לו כי יש יהודי העומד על פרשת דרכים בנוגע לחייו. הרב ויינרב, שהיה כל העת על קו הטלפון, שמע בקו הטלפון הפנימי שהרבי שואל את הרב חודוקוב מי השואל, והרב חודוקוב השיב "יהודי ממרילנד". שמע הרב ויינרב את הרבי אומר: "אמור לו שבמרילנד יש יהודי ושמו צבי־הירש ויינרב, וכדאי שיתייעץ עמו"

עתה פנה הרב חודוקוב אל הרב ויינרב וחזר באוזניו על דברי הרבי. הרב ויינרב, אחוז תימהון, הגיב ואמר: "הלוא אני הוא צבי־הירש ויינרב ממרילנד" שוב שמע הרב ויינרב את הרב חודוקוב פונה, נבוך מעט, אל הרבי באומרו: "היהודי אומר שהוא ויינרב!". ואז שמע הרב ויינרב את הרבי משיב במילים אלה: "נו, לפעמים אדם צריך להיפגש עם עצמו". שוב חזר הרב חודוקוב אל הרב ויינרב ושאל: "האם שמעת את התשובה?". הרב ויינרב השיב בחיוב, והרב חודוקוב איחל לו ברכת הצלחה וסיים את השיחה.

סיפר לי הרב ויינרב, שלאחר שיחת הטלפון המפתיעה הוא הפך בה והפך בה ואכן כך עשה: הוא ישב בחדרו והתבונן בדברים בינו לבין עצמו, עד שהגיע להחלטה בענייניו. לדבריו, זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר בחייו! עד היום הזה הוא נזכר תמיד במילים המיוחדות של הרבי: "לפעמים אדם צריך להיפגש עם עצמו".

לא לשבור

כיצד ניתן לתרגם את המודל הזה לעבודת ה' של כל יהודי. לא קל ונכון יותר לפנות אל דמות גבוהה ומשמעותיות יותר במקום להתחבט בעצמי ואולי גם לשגות באשליות?

אדמו"ר הזקן מחדד ומדגיש בספר התניא כי אדם חייב להכיר ולדעת מי הוא ואילו כוחות ניתנו לו. בהיותו "חלק אלוקה", הרי הוא בעל רוממות נפשית בלתי־מוגבלת. ומכאן אפשר להמשיך לטוות את מה שמתבקש מהכרה זו: כהמשך טבעי לכך, אין בו מקום כלל לעצבות, לדיכאון, למחשבות שליליות ולשאר מרעין בישין. אחת הבעיות הגדולות כיום אצל בני־אדם מכל החוגים היא – הקושי להאמין בעצמם, ביכולותיהם ובכוחותיהם. אדמו"ר הזקן, באמרו לאדם כי הוא שליח ה', המניף את דגלו בעולם הזה, מביא אותו לראות את עצמו באור אחר לגמרי.

פעם אחת ישב הצמח־צדק בחברת חסידים, ואחד המסובים סיפר סיפור על סבו – אדמו"ר הזקן. יהודי אחד הביא אליו פעם מתנה – קופסת טבק עשויה כסף. הביט אדמו"ר הזקן על הקופסה ואמר: "איבר אחד יש בגוף האדם שאינו בעל תאווה [האף], האם גם אותו צריך להלעיט בתאווה?!" הוא שבר את מכסה הקופסה והשתמש בו ליישור התפילין של ראש.

כששמע הצמח־צדק את הסיפור כפי שסופר, נענה ואמר: "לא כן, אצל סבא לא היה מקום לשבירה. הוא מעולם לא שבר – לא את עצמו, לא את האחרים, ואפילו לא את הדומם. אלא מה, היה חוט שחיבר את הקופסה למכסה. הוא הוציא את החוט, וממילא היה יכול להשתמש במכסה ליישור התפילין של ראש".

אפשר לשאול: מה זה משנה אם הוא שבר את קופסת הטבק או רק ניתק את החוט? מדוע חשוב היה לצמח־צדק לתקן את הסיפור?

אכן, יש לדעת כי בכל סיפור ואמרה מרבותינו טמון עומק רב. בהבהרת הסיפור, ובאומרו כי אצל הסבא, אדמו"ר הזקן, לא היה מקום לשבירה – העמיד הצמח־צדק יסוד בהבנת תורת הבעש"ט.

כל מי שמצוי במקצוע תורת הנפש יודע כי הסיבה לכך שיש אנשים ה'שוברים' ופוגעים באחרים, ואפילו בילדיהם שלהם, היא כי הם שבורים ופגועים בעצמם – מזמן ההווה או מעברם ואף מילדותם – עד שהדבר נהפך חלק מחייהם ומשפת התנהגותם. לעומת זה, הצמח־צדק קובע בדבריו כיצד יש להתייחס בעבודת ה' לענין ה'שבירה' בעת התמודדות עם תאוות ומידות רעות.

מהי באמת אבן הבוחן? הרי בספרי המחשבה והמוסר מדובר רבות על שבירת היצר, התאוות והמידות הרעות, ובסגנון זה מובא לעתים גם בספרי חסידות ובכתבי אדמו"ר הזקן – תניא, תורה אור ובספרי דרוש אחרים. מה נכון כאן ומה לא?

ברור שמדובר על כך רבות אבל חלילה לנו מלבוא להבנה מוטעית בגישת החסידות לעניין זה. הצמח־צדק מבהיר את ענין ה'שבירה' באספקלריית תורת החסידות ועל פיה משמעות השבירה שונה בתכלית.

בספרו 'תורה אור' אומר אדמו"ר הזקן בפירוש הכתוב "לב נשבר", שכשיש כותל המסתיר על אור נפלא הנמצא בצידו השני, צריך לפתוח חור בכותל, כדי שהאור יוכל לחדור פנימה. ויושם לב: הוא לא אמר כי יש לשבור את הכותל, אלא לפתוח בו פתח.

הרבי ר' העניך מאלכסנדר אמר: נאמר בכתוב "כתית למאור". יש לכתוש את הזיתים כדי להפיק מהם שמן שיאיר. ואמרו חז"ל "כתית למאור ולא כתית למנחות" – בעבור הבאת מנחות אין צורך לעמוד בסטנדרטים הנדרשים לשמן "למאור". והנלמד מכך: אם אדם רוצה לכתוש את עצמו או אחרים, יש להעמיד מטרה ותנאי אחד: "למאור" – שהכוונה היא שעל־ידי זה יתחיל להאיר; "ולא למנחות" – "צו אַוועק לייגען". אם הכתישה נעשית כדי 'להניח', כלומר להשפיל, את עצמו או את הזולת – זה אינו ה"כתית" הרצוי.

אם יהודי צעק עליך ויצאת ממנו אדם שבור, דע שאין לזה שום קשר ליהדות! הצועק עצמו הוא שבור, ה' ישמרנו.

זו הדגשת הצמח־צדק באומרו שאדמו"ר הזקן רק ניתק את החוט שקישר בין הקופסה למכסה: לפעמים עלול אדם להתמכר ולהשתעבד חלילה לסדר חיים מסוים, שאינו הולם את פנימיותו האמיתית. כאשר סוף־סוף יעמוד על דעתו, הוא עלול להתלהב יתר על המידה עד שייתכן שירצה לשבור את עצמו ולפגוע בעצמו. הוא עלול לומר לעצמו: אני אפס, כולי שקר.

מלמד אותנו אדמו"ר הזקן: חלילה! כדי להשתחרר מכבלי יצרך, עליך רק לנתק את החוט הקושר אותך אל ה'שמעק טבק' [=קמצוץ טבק להרחה]. בעצם, כל חיי העולם הזה הם 'שמעק טבק', אך אין פירוש הדבר שעליך לשבור את הקופסה כולה. עליך רק לשמוט את אחיזתך בה. וכדי להשתחרר מכבלים אלה, עליך לראות את היותך "חלק אלוקה ממעל ממש". או־אז יישמטו הכבלים מאליהם.

הרבי מלובביץ’ סיפר פעם אחת את הסיפור הנ"ל על קופסת הטבק, ופירש מדוע השתמש אדמו"ר הזקן במכסה הקופסה לקיום מצוות תפילין דווקא. ידוע שכוונת מצוות תפילין היא לשעבד לה' את הלב והמוח, אך תוכן הסיפור מלמד אותנו כי בדרך לשעבוד הלב והמוח לא צריך לשבור שום דבר. צריך רק לגלות את הקשר האמיתי של היהודי עם הקב"ה, בהיותו "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך" (כלשון ההושענות), וכפתגמו של אדמו"ר הזקן ש"יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיפרד מאלוקות". וכשמתגלה התקשרות זו – נמצא כי הוא כבר משועבד ועומד.

שמחת הקלים ועצבות היראים

זה מביא אותנו לפער שבין שמחה והתרוממות בעבודת ה' לבין עבודה בקו של 'גבורה', אימה ופחד, שלכאורה נובעים מיראת שמים אך בד בבד מביאים למרירות ועצבות. כיצד מגשרים על הפער בין שתי גדות אלו?

בספר 'שיח שרפי קודש' מובא וורט מדהים "בשם רבי שמחה בונים מפרשיסחא שאמר, שהקלים [קלי הדעת] טוב להם בעולם הזה משום שהם בשמחה תמיד, ואף ששמחתם הוא בהוללות ושטותים, עם כל זה הנה מידת השמחה, ששורשה מחסד, ממשכת חסדים ושפע עליהם; אבל היראים, על־ידי שהם בדאגה ועצבות רוב הזמנים, אף שהם בדאגה בעבודת ה', עם כל זה ממשיכים על עצמם דינים ח"ו, והם מחוסרי פרנסה לא עלינו, והלימוד מזה להתחזק מאד להיות בשמחה תמיד".

לא ייאמן! רבי בונים היה מנהיג של עדת חסידים, עובדי ה', יראים ושלמים, והיו מהם שהתקשו בפרנסתם. והוא אומר להם שהסיבה להצלחת קלי הדעת בפרנסה היא היותם בשמחה – אפילו שמקורה דברי שטות והבל – שבעקבותיה הם מושכים אליהם חסדים עליונים, ואילו יראי שמיים, שמידת השמחה נעדרת מהם, נפגעים בפרנסתם!

למדנו מכאן כלל גדול: העצבות המופיעה בלבבות עובדי ה', ייתכן שאינה קשורה לעבודת ה' כלל. להפך, על יהודי העובד את ה' לגלות את האור האלוקי שבקרבו, וממילא יהיה שרוי בשמחה כל ימיו וימשוך על עצמו חסדים מרובים.

יש וורט של השרף מקוצק על הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון": "אשרי העם יודעי תרועה" – אשרי מי שיודעים מהי שבירה (תרועה מלשון רעוע), אבל לא בשל הרגשת הרע שבהם; אלא להפך: "באור פניך יהלכון" – התרועה באה מהכרתם ב'אור פניך'. כשאדם חש את האור האלוקי שבו, הדבר גורם לו לחוש ענווה, הכנעה וביטול. זו שבירה מסוג אחר בתכלית – בתוך הביטול והכפייה חבויה השתוקקות עצומה לה', וממילא ההרגשה הכללית של האדם אינה עצבות והסתגרות בתוכו פנימה, אלא שמחה, עליצות ורוממות, המקרינה גם על סביבתו.

תראו מה היה עם יוסף הצדיק, בהיותו בבית הסוהר. כשפגש בבוקר את שר המשקים ושר האופים ראה כי "והנם זועפים", ויוסף שאלם "מדוע פניכם רעים היום". ולכאורה, מה השאלה? וכי יוסף אינו יודע את מצבם והיכן הם נמצאים? הלוא הם היו שרי פרעה, ונפלו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. הם נמצאים במצב איום ונורא, כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשיהם. למה שלא יהיו זועפים?

הרבי הסביר פעם, שיוסף מגלה שהטבע הבסיסי של יהודי הוא להיות תמיד בשמחה. אם הוא רואה סביבו אדם, אפילו גוי, שאינו שמח, הוא לא יכול להבין את זה, כי טבע החיים הוא להיות שמח. עצבות ודיכאון אינם חלק מטבעו של יהודי. אלה דברים שיכולים להידבק ולהסתפח אליו, אבל הם אינם חלק ממהותו. והסיבה לכך היא, כי פנימיותו של היהודי היא – היותו חלק אלוקה ממעל ממש, ניצוץ מהאין־סוף האלוקי. לכן בפנימיותו הוא תמיד טוב, ומכוח פנימיות זו הוא אמור להיות שרוי בשמחה תמידית. כשהוא מתמודד עם בעיות ומצוקות נפשיות, הרי שהתשובה נמצאת ב'חלק אלוקה ממעל' שבו.

זו אפוא התשובה שמציע ספר התניא "על כל השאלות". התשובה היא – "קרוב אליך הדבר מאוד", כי הוא עצמו – הוא בעל התשובות.

"אין עוד מלבדו" – ממש

ה'חוזר' הרב יואל כהן זצ"ל היה מספר על חסיד של המגיד רבי מרדכי מצ'רנוביל, שבא פעם אחת לבקר את אדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן. כידוע, אדמו"ר האמצעי היה אומר חסידות במשך שעות רבות, הרבה יותר מאביו. החסיד האורח, שהיה בעל יכולת הבנה טובה, האזין לחסידות של אדמו"ר האמצעי ויצא מכליו בהתפעלות. כשחזר לצ'רנוביל, נכנס לרבו המגיד ושאלו: למה ניגרע? הייתי בלובביץ’ ושם אומרים חסידות באריכות, וכאן רבנו אומר הכול בקיצור נמרץ.

השיב לו המגיד שהתשובה נמצאת בגמרא מפורשת: "שמעון העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע ל'את ה' אלוקיך תירא' – פירש… אמר, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה". נשאלת השאלה: למה פירש? אלא – אמר המגיד: כאשר מגיעים ל"את ה' אלוקיך תירא" – שותקים. בענייני אלוקות אי־אפשר לומר מילה – לא פירוש ולא הסבר!

כעבור זמן, כשהחסיד ביקר שוב אצל אדמו"ר האמצעי, חזר באוזניו על דברי המגיד. הגיב אדמו"ר האמצעי ואמר: הלא יש המשך לדברי הגמרא – "בא רבי עקיבא ודרש, את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי־חכמים". ופירש אדמו"ר האמצעי: רבי עקיבא גילה מהו 'תלמיד־חכם' אמיתי – תלמיד של החכמה העליונה. כלומר, זה יהודי שכל מציאותו בטלה לפני האלוקות. וכשתלמיד־חכם כזה הוא העוסק בעניין "את ה' אלוקיך תירא" – אפשר ואפשר לדבר ולבאר, כי ההסבר אינו סתירה לשתיקה. הדיבורים עצמם מבטאים את האלוקות.

סיפור זה מחדד היטב אחד מהבדלי הגישות בשיטת חסידות חב"ד של אדמו"ר הזקן – גם לעומת חבריו תלמידי המגיד: את הפסוק "את ה' אלוקיך תירא" אפשר להבין בשני אופנים. אופן אחד הוא – לשתוק. וזו שתיקה באמת לאמיתה, שהרי ענין האלוקות אינו ניתן לדרישה וביאור, כדברי הזוהר "לית מחשבה תפיסא בך כלל" – "אבל אתפס איהו ברעותא דליבא", ברצון והרגשת הלב. אפשר להתקשר באלוקות על־ידי אמונה וביטחון, בתפילה זכה בהשתפכות הנפש או בריקוד דבקות. ואכן, את אש העבודה הזו הציתו תלמידי הבעש"ט, כל אחד במסילתו, אצל אלפי אלפים יהודים.

לעומת זה, בא אדמו"ר הזקן וטען: טוב ויפה, אבל במה דברים אמורים – כשהצדיק מדליק את האש בלב תלמידיו והיא מתלקחת בהם, אוכלת את הרע שבהם ומאירה את דרכם עד שיתראו בפעם הבאה; אבל מה יהיה כשיבוא דור שבו "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ולא איתנו יודע עד מה"? על כך עליו להתבונן בתוך תוכו ולגלות בו שוב את אותה אש, את אותו ניצוץ.

האור האלוקי הנקלט באדם מראיית פני הצדיק ושמיעת תורתו מכונה בתורת הסוד 'אור מקיף'. אור זה כוחו גדול ועצום, אבל הוא אינו חודר לתוך תוכה של הנפש הבהמית ואינו מטפל בהתמודדויות היום־יומיות של האדם, בדרך המשנה אותו מבפנים. אם לא נמצא דרך להביא את האור האלוקי באופן שיחלחל לתוך מוּדעוּתו הפנימית של היהודי ולתוך אישיותו – סובר אדמו"ר הזקן – הכול עלול ללכת לאיבוד. עלינו לדאוג שהדברים לא יישארו מרוממים, שמיימיים ו'מקיפים', אלא שיהודי יאכל וישתה וינשום "אין עוד מלבדו" באמת ובתמים, בלכתו בדרך ובשוכבו ובקומו!

זו כוונת דבריו של אדמו"ר האמצעי: רבי עקיבא מגלה לנו שביטול אמיתי פירושו – לא לבטל שום פרט בחיי האדם. שהרי אם האמת היא ש"אין עוד מלבדו", הרי שגם המוח הלב והפה הם כלים לאלוקות. אין צורך לחתוך ולנתק באזמל שום פרט מהחיים, אלא כל כוח וכשרון בחיי האדם יכולים להאיר באור האלוקי. זה הפירוש "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי־חכמים": אפילו תלמיד־חכם, העמל בשכלו על הבנת דברי התורה, הרי בתוך מציאות והגבלת שכלו יכול הוא להחדיר ולחיות אלוקות. ובכללות, גם כשיהודי עוסק בענייני יום־יום, בחול ובקודש, יכול הוא להיות השתקפות נאמנה של אור אין־סוף.

היה חסיד גדול במונטריאול ושמו רבי זאב־וולף גרינגלס. הוא אמר ששמע מחסידים בפולין אמרה בשם המגיד ממזריטש על הפסוק "לך יום אף לך לילה, אתה הכינות מאור ושמש". פירש המגיד, שיש שתי שיטות בהנהגת חיי האדם: שיטה של 'לךָ', ושיטה של 'אף לךָ'. יהודי שאומר לקב"ה "לךָ" – אני שלך לחלוטין, שהרי "אין עוד מלבדו", זה יהודי שעומד במצב של 'יום' ואור; לעומת זה, יהודי שאומר לקב"ה "אף לךָ" – גם לי וגם לך – הרי זה 'לילה', וזה סימן שבמחשכים שרויה נפשו…

אמרה זו, על פי ביאורו של אדמו"ר האמצעי, תתפרש כך: ה'יום' האמיתי אינו מבטל את האדם ואת העולם. להפך, הוא מגלה את אחדותו האמיתית של הבורא המקיפה כל חלק ופרט שבבריאה, וגם כל מחשבה דיבור ומעשה. על האדם לעמול לטפח גישה זו: לחיות במוּדעוּת אלוקית בפנימיות נפשו, וממנה – בכל פרטי חייו.

זה הרמז הידוע בכתוב "ואנשי קודש תהיון לי" – על הקדושה לחדור בתוך האנושיות עצמה. וכמו הפתגם של ה'אמרי חיים' מוויזניץ על מאמר חז"ל בהלכות שבת "אין קידוש אלא במקום סעודה" – קדושה אמיתית היא זו היורדת וחודרת אל הסעודה, אל תוך הגשמיות.

חיבור הפכים

אי אפשר שלא להצביע על ההתנגשות העצומה שמקדמת את פני מי שלומד חסידות לעומק. מצד אחד – הדברים עולים מעלה מעלה עד המדרגות הנעלות ביותר בסדר ההשתלשלות ובדרגות ההשפעה של ה'; מאידך גיסא – החסידות דורשת ומעלה על נס את "דירה בתחתונים" ואת המשכת השכינה הקדושה לעולם הזה השפל. זו לא סתירה?

בהתבוננות שטחית אכן יש כאן פרדוקס. ידוע התיאור של הצמח־צדק על כך שמעת לעת היה נשמע קולו של אדמו"ר הזקן בעת דבקותו כשהוא אומר: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ – אינני רוצה לא את העולם הבא, לא את גן עדן העליון ולא את גן עדן התחתון; רוצה אני אותך בעצמך".

כל המדרגות האלה, שמנה בעל התניא, קשורות עם שלמות האדם והשכר המגיע לו, אך הוא דוחה את כל אלה מעל פניו ומביע את רצונו לחתור אל השורש, אל עצמות ופנימיות האלוקות. כך מפרש אדמו"ר הזקן בספרו 'לקוטי תורה' את המושג 'פיזור הנפש'. אין הכוונה, כמו שרגילים לחשוב, שזה אדם שאינו מיושב בדעתו ושמחשבתו מוסחת ופזורה במקומות ועניינים שונים. 'פיזור הנפש' הפנימי הוא כאשר חלק מהנפש נמצא בגן עדן העליון, חלק בעולם הבא וכו', ואין זו תכלית העבודה. אדמו"ר הזקן מלמד אותנו שעל היהודי מוטל לכוון את פנימיותו לעצמות אין־סוף לבדו.

דוד המלך אומר: "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאוד". הפירוש של "לכל תכלה ראיתי קץ" בפשטות הוא – לכל תאווה יש קץ וסוף, ולעומתה "רחבה מצוותך מאוד". אבל ב'תורה אור' הוא מוסיף כמה מילים – "שאין כוונתו על תאוות גשמיים". כלומר, כוונת דוד הייתה שאפילו התענוג בכלות הנפש לאלוקות הוא מוגבל – "ראיתי קץ", ואילו קיום מצווה, שנצטווינו עליה מפי עצמות האלוקות, הרי היא "רחבה מאוד" – זה האין־סוף האמיתי.

הבה נחשוב: לוּ היינו נשאלים על יהודי הקובע ואומר שאינו חפץ בגן עדן ובעולם הבא אלא רצונו אך ורק בעצמות אין־סוף לבדו – מהי מידת הקשר שלו לענייני העולם הזה, היינו ודאי עונים שאין להם מקום בעולמו הפנימי, בהיותו שרוי כל העת ברוממות אין־קץ.

אבל ידוע הסיפור שפעם אחת ישב אדמו"ר האמצעי ולמד תורה, ובחדרו היה תינוק שישן בעריסתו. תוך כדי לימודו התינוק התעורר, נפל מהעריסה והתחיל לבכות, ואילו אדמו"ר האמצעי שהיה שקוע כל־כך בלימודו, בהיותו עמקן נפלא, לא שמע את הבכי. אדמו"ר הזקן, שגר באותו בית, בקומה העליונה, ישב גם הוא ולמד, אך הוא שמע את קול התינוק, ירד למטה והרגיע את התינוק עד שנרדם. כעבור זמן העיר לבנו, שגם בשעה ששקועים בלימוד התורה בכל רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים, צריכים להיות קשובים לקולו של תינוק בוכה.

למדנו מכך, שאם בעת הלימוד והעיסוק ברוחניות אנחנו לא שומעים קול בכי של תינוק, הקב"ה אינו חפץ בתורה ועבודה זו. אדמו"ר הזקן מורה דרך של מיזוג הדבקות באלוקות עם חיי האדם בעולם הזה, עד לפרטים התחתונים שבהם!

זכורני כי פעם אחת כשנכחתי בהתוועדות אצל הרבי, הוא סיפר את הסיפור והוסיף שחמיו האדמו"ר הריי"צ דייק בפרטיו, שאדמו"ר הזקן היה גר בקומה העליונה דווקא, וכנאמר בזוהר שיש שתי קומות – קומה תחתונה, 'יחודא תתאה', והיא מדרגה תחתונה באחדות ה'; וקומה עליונה, 'יחודא עילאה', והיא המדרגה העליונה באחדות ה'. ואדמו"ר הזקן, שהיה דווקא במדריגה הגבוהה של 'יחודא עילאה', מלמד אותנו שכאשר תינוק בוכה צריך לשמוע את קולו ולסייע לו.

בתיקוני זוהר יש לשון החוזר ונשנה בדרושי חב"ד – "אור אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית". המשמעות המעשית היא: אם הדבקות בה' גורמת שאין שומעים את קול התינוק, אין זו דבקות באין־סוף אלא 'פיזור הנפש', כאמור. האדם עסוק בעצמו ובמדריגותיו הרוחניות – גן עדן, עולם הבא, וכל הקשור עם "לכל תכלה ראיתי קץ". לעומת זה, בדבקות אמיתית באור אין־סוף אין פירוד בין שמיים לארץ.

זו הפעולה האלוקית הגדולה שחולל אדמו"ר הזקן: אנו צריכים להכיר בכך ש'אחדות הבורא' כוללת הכול – כל אדם, כל יצור, וכמובן כל יהודי, בכל מצב, בכל נקודה בחיים ובכל מקום בעולם, עד ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל" "וידע כל פעול כי אתה פעלתו". לכן במאמריו אנו מוצאים אותו מקשר ומחבר בין רבדים שונים – בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, בין כוחות פנימיים לכוחות 'מקיפים', בין שמי השמיים העליונים לארץ התחתונה, שאין תחתון למטה הימנה. כי גם הגוף מצד עצמו וגם הנפש הבהמית בפנימיותה כוספים לצעוק עם היהודי "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

לרפא את השבר

אז יש לנו תרופת פלא: לעיין מדי פעם בספר התניא, רצוי עם ביאור טוב, ולהינצל מכל פגעי הדור?

הלוואי ואכן היה הדבר כל כך פשוט. צריך ללמוד ולהבין חסידות, לחוות אותה ולנשום מדרכיה. לכן הקדישו רבותינו לדורותיהם שעות רבות כל־כך והשקעה נפשית עצומה באמירת מאמרי חסידות ובהסברה מרחיבת דעת. כי כדי שתורת החסידות תשפיע על האדם להשתנות כך שיעמוד על גובהו האמיתי, יש ללומדה הדק היטב, שוב ושוב, ללעוס ולעכל את הנלמד עד שיהפוך לדם ובשר כבשרנו.

אדמו"ר הצמח־צדק התבטא פעם על חמיו, אדמו"ר האמצעי, שאילו היו חותכים את אצבעו, לא היה נוטף ממנה דם אלא חסידות… בילדותי כששמעתי את האמרה הזו חשבתי אותה למליצה בעלמא, שבאמצעותה רצו לבטא את דבקותו של אדמו"ר האמצעי בחסידות. אבל בבחרותי, בשנת תשנ"ב, בהתוועדות לרגל שבת פרשת ויצא, ט' כסלו, יום הולדתו של אדמו"ר האמצעי וכן יום ההילולא שלו – חזר הרבי על אמרה זו של הצמח־צדק ופירש שהכוונה לא הייתה למליצה בעלמא. עומק הדברים הוא שאדמו"ר האמצעי גילה והשיג את מטרתו של אביו אדמו"ר הזקן בלימוד והפצת החסידות – להפוך את חיי החומר לאלוקות – עד שמהותו של דמו הגשמי הייתה חסידות. ושוב: כי החסידות אינה עניין נעלה ומרומם הנפרד מחיי היום־יום, אלא היא־היא החיים עצמם.

דורנו הוא דור עשיר. אבותינו וסבינו לא חלמו על ההרחבה הרוחנית הגדולה כמו שיש בזמננו, הן בכמות הן באיכות – ריבוי מוסדות התורה ובתי החינוך, מגוון קהילות הקודש, הספרות התורנית לענפיה, ושיעורי תורה וחסידות והתוועדויות מעוררות המונגשים לכל לב חפץ. היה מקום להניח שלנוכח הרחבת הדעת כזאת, שמחה עצומה הייתה צריכה להיות נחלת הכלל!

וראה זה פלא – ואני מעז לומר זאת מתוך היכרות עם יהודים מכל החוגים, הן מבני התורה בעולם הישיבות, הן יהודים מודרניים תושבי ארה"ב, הן רבים מחוגי החסידים מכל המגזרים – היום דווקא אנו עדים לריבוי עצום של יהודים זכים וקדושים המדוכאים ומתוסכלים בעומק נפשם, מי בסתר ומי בגלוי. מהם שאפילו אי־אפשר לדבר איתם על מצבם הפנימי, כיוון שהם מחפים על שברם ומסתירים אותו מעין זרה. הם שבורים. שלא לדבר על מי שעברו דברים קשים בחייהם, אם מהסביבה הקרובה להם, או במוסדות שבהם גדלו, בדברים שאי־אפשר לפורטם – דברים המחריבים את הנשמה!

למרבה הצער, יש אברכים חסידיים רבים המרגישים מרומים בעיני עצמם. אמנם הם קשורים לאור החסידות, אבל האור הזה טרם נכנס בפנימיותם, והוא נשאר עומד ו'מקיף' עליהם מבחוץ, ולכן הם חשים שראשם וליבם במקום אחר לגמרי.

איך מרפאים שבר כזה? מה החמצן שישיב את רוח החיים לאברכים ובחורים יקרים אלה?

ראשית, כשם שבחולי הגוף הולכים לרופא, כך אם נדרשת עזרה נפשית, צריך לגשת למומחי נפש, יראי שמים. אך נוסף על כך, ראוי לזכור כי אדמו"ר הזקן, ראה את הדור שיעמוד כעבור כמאתיים שנה, והבין שכדי שהחסידות תהיה חלק מדמנו, מוכרחים לגלות את תורת הבעש"ט באופן שהאדם חי בלימודו, ולימודו חי בתוכו והוא חלק ממנו. כך ייעקרו מהאדם מחשבות של רמייה עצמית, שהרי הוא חש ומכיר שהאמת האלוקית היא־היא הוא עצמו, "הדם הוא הנפש".

ביכולתנו להפוך את תורת הבעש"ט, תורת רבנו הזקן ורבותינו אחריו – לחלק מחיינו, בשרנו ודמנו. נבקש ונמצא לנו לימוד קבוע בחסידות, על־ידי חברותא או מגיד שיעור כלבבנו, המכיר את מקומנו, וכדברי אדמו"ר הזקן בהקדמת התניא ש"אין כל השכלים והדעות שוות, ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל ומתעורר שכל חברו". והלוא אפילו שני פתיתי שלג אינם דומים זה לזה, על אחת כמה וכמה שתי נפשות, ולכן לכל אחד ישנם הדברים המדברים אליו ומשפיעים עליו.

חשוב להדגיש שוב: יש חשיבות מיוחדת בבחירה ללמוד חסידות עם מי שיוכל לדבר לנשמתך, ויש לו יכולת להוריד את ענייני החסידות לחייך. אמנם תורה אחת לכולנו, אבל בנוגע ל"דחילו ורחימו דבמוחא ולבא" – הוא כותב שם – הרי "כל חד וחד לפום שיעורא דיליה, לפום מאי דמשער בליביה, כמו שכתוב בזוהר על פסוק נודע בשערים בעלה".

כלומר, ה' הוא כביכול ה'בעל' של כנסת ישראל, ו'נודע' פירושו דבקות. מלמדנו הזוהר שהדבקות בה' היא 'בשערים' – כל חד לפום שיעורא דיליה. לכל אחד יש השער המיוחד לו, אבל על כל אחד מוטלת החובה למצוא את הדרך שבה יוכל ללמוד חסידות בהתמדה וברצינות – יום יום, חצי שעה, שעה או אפילו דקות אחדות, ואפילו פעם בשבוע – כמידת החמצן הנדרשת לנשמתו, וחפץ ה' בידינו יצליח.