בס"ד

יום שישי, 29 מרץ, 2024
הכי עדכני
כולם היו ילדיהם

כולם היו ילדיהם

הלו"ז של סוני שי, עמוס מאוד סביב יום השואה. בשבוע שלאחר חג הפסח היא תפוסה בכל שעות היום ונודדת בחצי מדינה על מנת לספר את סיפורה לסטודנטים, שוטרים, תלמידות אולפנה, אנשי כוחות הביטחון וקהילות שונות.
ניצולת שואה צלולה, בריאה (בלי עין הרע!) ואף שנונה, היא נכס שאסור לפספס. שיחה בת שעה וחצי איתה מזכירה לי מאיפה הגענו, לאן אנחנו הולכים ועד כמה גדולה ירושתנו.

רופא משמיים
סוני נולדה בברלין בשנת 1928 לזוג הני ויהושע בירנבאום, כבכורה מבין ששת ילדיהם. משפחתה הייתה אורתודוקסית, החזיקה בחנות מכולת כשרה וסוני למדה בבית ספר יהודי.
"כבר בשנת 1933, כשהיטלר עלה לשלטון, התחלנו להרגיש את האנטישמיות הממלכתית. השלטון היה עוין כלפינו והיו סימנים מקדימים. אני זוכרת שיצאתי עם אמי לחופשה במלון יהודי כשהייתי בת שש ובאמצע הלילה התעוררתי כשאני פצועה ומדממת. גילינו שגרמנים זרקו מהחלון אבנים לתוך המלון היהודי. שאלתי את אמי 'למה הם עושים לנו את זה?'. 'בגלל שאנחנו יהודיות' השיבה לי אמא. 'אבל למה?' המשכתי להקשות. אך עד היום לא קיבלתי את התשובה…". סוני מספרת שהאווירה הייתה קשה והפחד החל להשתלט על יהודי גרמניה.
"ככל שגדלתי הבנתי יותר. השירים שלהם, האיומים והמעשים האלימים הלכו והתגברו – מכות, אלימות ובקבוקי תבערה שהושלכו לתוך המכולת שלנו בכל לילה. אולם בצורה רשמית הכל התחיל באוקטובר 1938, כשבאחד הלילות הגיעו שוטרים ולקחו את אבא. אני זוכרת שאמא התחננה לפניהם שישאירו אותו, כיוון שהיא בהריונה השישי, אבל זה כמובן לא עזר ושלחו אותו לפולין. אמא נשארה לבד – בהריון ועם חמישה ילדים. בערב ליל הבדולח באה אלינו שכנה לא יהודייה ואמרה לאמא לברוח כי צפויות להתרחש פרעות. אמא והקטנים הלכו, ואותי, שהייתי בת 11, החביאו יחד עם אחותי באחת המכבסות שהייתה מול בית הכנסת שלנו. באותו הלילה ראיתי הכל, שמעתי את הצעקות וראיתי את הלהבות המכלות את ספרי התורה ואת בית הכנסת האהוב שלנו. אחותי ואני פחדנו מאוד אבל הייתי צריכה לשמש דוגמה כאחות הגדולה, ואמרתי לה שאני שומרת עליה. בבוקר חזרנו הביתה וראינו בית הפוך. כל כלי המטבח היו זרוקים והכל היה מבולגן".
"בעקבות אירועי ליל הבדולח והאווירה העוינת כלפי היהודים, התלבטה אמי מה לעשות. אבי איננו, מקור פרנסה אין והיא צריכה ללדת. לאחר התייעצות עם אחיותיה הנשואות בהולנד החליטה אמא לשלוח אותנו אליהן, להולנד, שם היה בטוח יותר. אמי הלבישה את כולנו בבגדי שבת. היינו מטופחים מאוד. כל אחד הצטייד בתמונת פספורט ובתיק קטן. אני הייתי בת 11, אחותי הקטנה בת ארבע ואני הופקדתי להיות אחראית על כולם, בנסיעה הארוכה ברכבת אל הדודים בהולנד. אמא ציידה אותי במזוודת ממתקים ובכל פעם שאחד מאחיי השתולל, פתחתי את המזוודה וחילקתי הפתעות. ככל שבגרתי למידתי להעריץ את אמי, הבנתי את האומץ והתושייה שהיו לה. אינטואיציות פנימיות שהצילו את כולנו.
"העובדה שהגענו להולנד בשלום הייתה נס בפני עצמו, שכן נעצרנו בידי קציני SS מספר פעמים. גם כשהגענו לתחנת הרכבת, עוכבנו בגבול מספר ימים עד שהקהילה היהודית של הדודות שלי התגייסה להשיג לנו אישורי שהייה".
אחרי כמה טלטלות בין משפחות שונות בהולנד, במהלכן הופרדו ילדי משפחת בירנבאום, התמקמו הילדים אצל משפחות בקהילה היהודית. חלקן היו מתבוללות ולא הקפידו על אורח חיים יהודי במיוחד. "כבר בלילה הראשון להגעתנו להולנד, הבנו שלא כל מי שנחשב יהודי חי בסטנדרטים אליהם היינו רגילים. אחיי נלקחו למשפחה בה הוגשה להם ארוחת ערב שכללה נקניק וגבינה והם סירבו לאכול. ילדים קטנים, אחרי נסיעה של יממה ברכבת, לא הסכימו לגעת באוכל. בעלת הבית הנבוכה התקשרה לרב המקומי ושאלה אותו מה היא יכולה לעשות על מנת שהילדים יאכלו. הוא נתן לה מספר הנחיות בסיסיות על מנת שאחיי לא ילכו לישון על בטן ריקה".
לאחר מספר שבועות הגיעה דרישה מממשלת הולנד להעביר את הילדים למוסד לפליטים. "האחריות עליי הייתה גדולה" ממשיכה סוני. "בכל בוקר הלכתי לבדוק שכל האחים שלי בסדר, עד שבוקר אחד גיליתי שאחותי הצעירה אושפזה בשל דיפטריה. התפללתי לה' שאחלה גם אני על מנת שאוכל להגיע אליה ולראות שהיא בסדר, ובאמת ה' שמע את תפילותיי" היא צוחקת. מחלת הדיפטריה תקפה גם אותה ובכך היא הצטרפה לאחותה בבית החולים.
מספר ימים לאחר האשפוז הגיעה אליהן ידיעה נפלאה עם אחת הדודות שהגיעה לביקור עם אוכל חם וכשר – אמא הגיעה להולנד ונולד לכן אח חדש!
"כשאמא הרגישה שמועד הלידה מתקרב, היא החליטה שלא תישאר לבד בגרמניה ועלתה על רכבת להולנד, אבל כמובן שכבר באמצע הנסיעה גילו את הנוסעת היהודייה שמנסה לברוח מגרמניה ורצו להוריד אותה מהרכבת. היא התחילה לצעוק ולהתפתל מכאבים תוך שהיא עושה הצגות וכך שרדה עד הולנד. לתחנת הרכבת זימנו רופא צעיר גוי שיאבחן מה קורה עם האישה המוזרה. הרופא היה ממש צדיק והבין את המשחק שלה ושיתף אתה פעולה. לקציני ה-SS הסביר שיש לה צירים חזקים מאוד ושהיא חייבת להגיע לבית החולים בהקדם, שם גם לקח אותה תחת חסותו ודאג לאשפוזה. לאחר מספר שעות שאלו הקצינים קצרי הרוח מה קורה עם היולדת. הרופא הסביר להם שזו לידה מסובכת שעלולה לקחת עוד זמן רב, והוסיף שהוא יהיה איתם בקשר כשאמי תלד וחבל שיחכו שם. בכך הוא נפטר מהם, ואמא שלי זכתה לתנאים נוחים עד ללידתה – כעשרה ימים לאחר מכן. אשתו של אותו רופא צעיר הייתה בת של שר בממשלת הולנד, ומאחר ואמי נכנסה ללבו עם סיפורה על חמישה ילדים שמחכים לה, הוא סידר לה אשרת שהייה בהולנד. אך אמי לא הסתפקה בזה, היא ביקשה שאותו שר יפעיל את קשריו וידאג לכך שגם אבי יגיע מפולין ויתאחד עם משפחתו. בתושייתה זו, הצילה אמי גם את חייו".


שלמה קרליבך במחנה
בני המשפחה התאחדו וההתרגשות הייתה גדולה. אולם אצל המשפחות המקומיות הם לא יכלו להישאר יותר ועל כן נשלחו למחנה הפליטים בווסטרבורק, הולנד.
"בתחילת 1942 הייתה התרחשות גדולה במחנה. נבנו בתוך המתחם אולמות ענקיים עם מיטות וכן בנו פסי רכבת לתוך המחנה. הבנו שמשהו עומד לקרות, ובאמת בוקר אחד קראו להוריי ואמרו להם: 'לאור הניסיון שלכם עם ילדים משלכם, אנחנו רוצים שתיקחו אחריות על כ-60 יתומים שצפויים להגיע למחנה'. הוריי אמרו שהם יחשבו על כך ובאו להתייעץ איתנו אם זה מקובל עלינו. המשמעות הייתה, שעול המשפחה הגרעינית שלנו ייפול בעיקר עליי ועל אחותי, אבל הבנו שלילדים האלו אין דבר אחר בעולם ולכן כולנו הסכמנו פה אחד".
את בית הילדים זוכרת סוני היטב: "זה היה צריף גדול והיו בו אולמות, לא חדרים. הילדים הגדולים ישנו במיטות קומתיים או במיטות בנות שלוש קומות, והיה חדר אחד עם מיטות של תינוקות. ההתנהלות הייתה קשה מאוד, הרבה פעמים הגיעו ילדים בלי בגדים וההורים שלי איתרו מחסן שבו היו בגדים של אנשים שנשלחו ברכבות והביאו משם. הם דאגו לאוכל ואפילו לתעסוקה והיו מורים ורבנים שלימדו אותם. מעבר להכל הם השרו חום, אהבה ותשומת לב, וזה היה חשוב לא פחות מהצרכים הפיזיים. אני זוכרת שבאותו זמן להורים לא היה זמן בשבילנו, האחים הביולוגיים, ואני זוכרת שקיבלנו את זה כמובן מאליו. היו חסרים לנו הטיפול והיחס שלהם אבל הבנו את זה. אמא שלי אמרה: 'לכם יש אבא ואמא ולילדים האלה אין אף אחד'".
"אחד מאלו שהשפיעו עליי במיוחד באותה תקופה, היה בחור בשם שלמה קרליבך, בן דוד של ר' שלמה קרליבך המפורסם. הוא הגיע כבחור צעיר ונמרץ שאיכשהו התגלגל לווסטרבורק ומיד תפס פיקוד על הנוער שהסתובב משועמם ומובטל במחנה. הוא היה איש חינוך בכל רמ"ח ושס"ה, אישיות כובשת ומלאת כריזמה שפשוט הפיחה בנו רוח חיים. הוא דאג לנו לשיעורים ביהדות ולהוויי, הטמיע בנו ערכים של אהבת אלוקים, אהבת העם ומסירות נפש".
"בשנת 1943 התחלף מפקד המחנה והוא החליט שיש יותר מדי צעירים המסתובבים במחנה ושצריך להעביר אותם למחנות עבודה. הוא ערך רשימה של חמישים בני נוער שנראו לו שאין להם מה לתרום במקום יותר, והחליט להעבירם למחנה עבודה. שלמה קרליבך התחנן אליו שייתן לו לנסוע איתם גם כן, כיוון שהם חניכיו והוא רוצה ללוות אותם. מפקד המחנה כמובן לא סירב להצעה כה נדיבה מצדו של קרליבך, ושלח אותו אחר כבוד למחנה העבודה יחד עם הילדים ולמרבה הצער, בדיעבד, אל מותו…".
"לפני שעזב הוא השאיר לנו מכתב שעורר בכולנו רושם עז. המכתב נמצא שנים מאוחר יותר בקרב אחד מהחבר'ה שהיו איתנו במחנה, תרגמתי אותו ואני מקריאה אותו בהרצאותיי".
סוני מספרת על המלחמה של הוריה, שהיו אז בסך הכל בני 35, מדי יום ומדי שעה על חייהם של הקטנים: "בכל לילה הגרמנים ערכו רשימות לטרנספורטים של ילדים שיישלחו למחנות עבודה כביכול; אז עוד לא ידעו שלמעשה מדובר במחנות השמדה. אך להוריי הייתה תחושה שוודאי לא מחכה להם שם עתיד ורוד והם עשו כל שביכולתם על מנת להציל את הילדים מהמשלוחים הללו.
"ההורים שלי התגנבו למשרד וראו אילו שמות כתובים שם, והם ניסו לפעול בכל מיני דרכים כדי להציל אותם: פעם אחת אמא שלי הלכה למפקד המחנה ואמרה לו שהילדים ששמותיהם כתובים שם בכלל אינם יהודים, כך עשו רשימה של 50 ילדים כאלה והצילו אותם. בחלק מהפעמים אמא הצליחה להגניב את הילדים מחוץ למחנה. הייתה להוריי תושייה רבה ומסירות נפש אינסופית לילדים. והיו ניסיונות שלא הצליחו. באחד המקרים היה ילד שיועד לטרנספורט ואבי רצה להציל את חייו, הוא ניסה למשוך אותו מהקרון בטענה שהוא צריך ללכת לשירותים. אחד הקצינים הנאציים הבחין בכך ואמר לו שבתוך הקרון יש דלי ושיחזיר את הילד מיד, אחרת – הוא יעלה בעצמו לרכבת. לאבי לא הייתה ברירה והוא החזיר את הילד לרכבת. אבא שלי הציל מאות ילדים ממוות בטוח, אבל עד סוף חייו ליווה אותו הסיוט הזה. הפנים המתוקות של הילד ההוא שבוכה ומתייפח 'אבל אדון בירנבאום, הבטחת לי…'. עד סוף חייו, בגיל תשעים, הוא היה מתעורר בלילות עם אותה סצנה שלא הניחה לו מאז".

קרון 'שמע ישראל'
בפברואר 1944, לאחר שהיו כמעט האחרונים שנותרו בווסטרבורק, הועברה המשפחה בחזרה לגרמניה, למחנה ברגן־בלזן. "זה היה נורא, עמדו שם חיילי SS עם כלבים וצעקו 'יהודים חזירים'", משחזרת סוני. "צעדנו שבעה קילומטרים עד למחנה, אחרי שלא אכלנו יום וחצי. היו אנשים שלא היה להם כוח והם נשברו בדרך". כשהגיעו, הופרדו הגברים מהנשים. המחנה היה בנוי מצריפים שבתוכם מיטות בנות שלוש קומות, דרגשים על גבי דרגשים.
גם במחנה זה ביקשו הגרמנים מהזוג בירנבאום לטפל בילדים היתומים הרבים שנקלעו אליו, שחלקם הגיעו יחד איתם מווסטרבורק. "כל אחד נלחם על חייו, לא היו שם חיתולים לתינוקות, בגדים ואוכל, לא הייתה תעסוקה והמצב היה נורא, לא היו אפילו שירותים והיו שם כינים ומחלות נוספות. הרעב היה מכאיב, זה משהו שקשה מאוד לתאר. עד היום אני מתפתלת מכאב מהמחשבה על הרעב המצמית שחיינו בו במשך שנה וכמה חודשים. היינו עם אותם הבגדים שאיתם הגענו ביום הראשון של המחנה ומיום ליום המצב החמיר".
"אמא ניסתה להשיג אוכל לילדים… אני לא מבינה איך בכלל היו להורים שלי הראש והכוח לדאוג לעוד ילדים. אבל למרות הכל אמא שלי תמיד שמרה על אופטימיות. כל ילד שהוריו מתו, בא אלינו. היה אמנם קר ולא היה לנו מה לאכול, אבל היא תמיד ניסתה להשיג עוד אוכל, היא לא פחדה מכלום. מאחר ויהודים נשארים יהודים ותמיד מנסים לדאוג גם לרוח, גם על פסח הוריי לא הסכימו לוותר ורצו להעביר לילדים את החוויה החינוכית שבעניין. יהודי אחד הרכיב לנו תנור קטן על מנת לאפות דבר שדומה למצה. היה לנו ממש סדר פסח קטן במחנה, כנגד כל הסיכויים, שרנו שירים ואכלנו מצות.
"לא אשכח ממעמד זה את תפילתם של הרב דוידס והרב לוינס, שחיברו תפילה על נסיבות החג המוזרות כל כך, ואכלו את פיסת הלחם שלהם לכתחילה, בליל הסדר…
"כחודש לאחר אותו ליל סדר, הרוסים התחילו לכבוש את גרמניה והגיעו עוד מאות ואלפי אנשים למחנה בכל יום. לא היו תאי גזים בברגן־בלזן והגרמנים ניסו להשמיד את האנשים בדרכים שונות ומשונות".
מסע הנדודים של משפחת בירנבאום נמשך, כשהתנאים רק החמירו והלכו ואי הוודאות גברה. כל אלו לא ריפו את ידיהם של בני הזוג, שהמשיכו במשימה שקיבלו על עצמם במהלך המלחמה.
"באפריל 1945 שוב אמרו לנו שאנחנו צריכים לצאת מהמחנה ולעלות על הרכבת", משחזרת סוני, "לא ידענו לאן. זה היה קשה במיוחד. שבועיים ברכבת ללא אוכל. הפתרון היחיד היה כשהיו התקפות מהאוויר והרכבת עצרה, אז רצה אמי לשדה והביאה סלק. לפעמים היא גם הביאה שלג להרוות את הצימאון, ופעם אחת היא אפילו מצאה מחסן עם דבש. ההפגזות היו קשות מנשוא ואחד הילדים אמר לאבי: 'מר בירנבאום, אתה לימידת אותנו שצריך להגיד 'שמע ישראל' בשעת צרה, בוא נגיד שמע ישראל כשיש הפגזה'. ובאמת בכל הפגזה שאגנו יחד – כל הקרון עם כל הילדים – 'שמע ישראל', אך הרבה ילדים לא שרדו את הנסיעה. חלק הספקנו לקבור וחלק פשוט הנחנו בצד הדרך. 2,000 איש עלו לרכבת הזו, ופחות מ-1,500 ירדו ממנה בחיים".
"גרמניה נכבשה, ומצאנו את עצמנו משוחררים אך עדיין צריכים להתארגן בכוחות עצמנו. הגענו לכפר גרמני והתגוררנו – המשפחה עם היתומים שהיו איתנו – אצל תושבים מקומיים. אחרי כמה חודשים חזרנו להולנד מהכפר הגרמני, כשאיתנו כל הילדים. בתום המלחמה, לאחר מספר חודשי התאוששות במנזר, קיבלנו שטח חדש לפתוח בית ילדים יהודי. הגיעו לשם ילדים רבים שחיו במשפחות נוצריות במשך כל המלחמה ולא קיימו במשך שנים חיים יהודיים. בסבלנות רבה אבי קרבם חזרה ליהדות. היינו ילדים שהבינו את תפקידם החינוכי כבר מגיל מאוד צעיר וכולנו התגייסנו לטיפול בילדים בכל השלבים ולאורך כל הדרך. אבי אמר לילדים שכשהם ירגישו בנוח שיצטרפו אלינו, לדוגמה, לברכת המזון. בסופו של דבר כולם לאט לאט חזרו והתקרבו".
כשהסתיימה המלחמה מלאו לסוני שש עשרה שנה ותפילתה הגדולה ביותר הייתה לחיות עד גיל שמונה עשרה, כפי שהיא מתארת.
"זה היה נראה לי חלום אמיתי. כל כך רציתי לחיות! ולא רק שזכיתי להגיע לגיל שמונה עשרה, עליתי לארץ, נישאתי, הקמתי משפחה לתפארת ואני חיה במדינת ישראל! יש לנו צבא, יש לנו משטרה, יש לנו חיים משלנו" ועיניה נוצצות ודומעות גם בפעם המי־יודע־כמה שהיא מספרת את סיפור חייה. "העבר שלנו היה קשה כל כך ואסור לשכוח אותו, אבל אנחנו צריכים לדעת שהכל לטובה. אנחנו צריכים להסתכל קדימה באופטימיות ולדעת שהקדוש ברוך הוא מלווה אותנו צעד אחר צעד".


עד סוף הדורות
לאחר המלחמה עלתה סוני ארצה לבדה, וכשלוש שנים אחריה עלו גם הוריה עם שאר בני המשפחה והתמקמו בנהריה. האב יהושע לימד בבית ספר יסודי ובמהלך השנים הגשימו כל ילדיו את חלומו והתגייסו לצבא. סוני למדה בבית ספר לאחיות והקימה משפחה יחד עם בעלה ישעיהו שי ז"ל, שנפטר לפני תשע שנים. משפחתה מונה כיום שלושה ילדים, שמונה עשר נכדים ומעל עשרים נינים. לדבריה, החיים עם עשרות ילדים נוספים לא השאירו בה צלקות: "ראיתי את זה כמובן מאליו. אחרי הכל לא היה שום הבדל בין הילדים הביולוגיים לשאר הילדים. גדלנו באותם חדרים, אף פעם לא ישנו עם ההורים או אכלנו עם ההורים לבד, הבגדים שלנו תמיד היו כמו של כל הילדים האחרים, לא הייתה לנו שום פריבילגיה רק משום שאלו היו ההורים שלנו".
"הוריי היו אנשים מיוחדים מאוד שהקריבו את עצמם כדי להציל ילדים וזה היה כל החיים שלהם. הם גם אף פעם לא חשבו שמגיעה להם איזו הוקרה או תודה. לשמחתי, את התוצאות רואים עכשיו. לפני מספר שנים התקיים מפגש של כמה מאותם ילדים. למרות הטראומה מדובר באנשים שהצליחו בחיים, הקימו משפחה ובנו קריירה, והכל בזכות ההורים שלי. כמו כן לפני מספר שנים קיבלנו, הילדים, את "אות המציל היהודי" מטעם "הוועד למען הכרה והוקרה ביהודים שהצילו יהודים בשואה', כהוקרה על פועלם של הוריי למען משפחות יהודיות רבות כל כך".
בסופה של שעה וחצי מרתקות בסלון של סוני, היא מספרת לי שהיו פעמים בחייה בהן הרגישה איזשהו צורך 'להתנצל' על כך שהיא נשארה בחיים או על כך ששפר עליה גורלה וכל משפחתה ניצלה ועלתה יחד לארץ ישראל.
"מתוך 107,000 יהודי הולנד, ניצלו 5,000 בלבד. זה מספר לא נתפס. ביניהם אני וכל חמשת אחיי והוריי, וגם 40 ילדים נוספים שהוריי הצילו והלכו איתם באש ובמים. באמת זכיתי ואני מודה לה' על כך. לצערי יש כה רבים שאינם עוד בינינו בשביל לספר על התופת שעברו ואני כן זכיתי, ועודני כאן, בשביל להמשיך לספר ולספר, כדי שהכל ידעו. עד סוף הדורות".

אהבת את המאמר? שתפו

תגובה אחת

  1. קראתי בשקיקה את תולדות המשפחה בעתון aanspraak vvukbsh.

    קראתי בהתרגשות את קורות משפחתם בעיתון ההולנדי aansprak.
    אני יליד אמסטרדם 1939 עברתי את כל ההיסטוריה שלכם כולל וסטרבורג ברגן בלזן וטרייביץץ
    התאור המלא שלכם הבהיר לי נקודות ואירועים שמפאת גילי לא יכולתי להבין ןלחוותץ
    ביקרתי ב 1995 בטרייביץ עם רבים מנוסעי הרכבת האבודה. אימי נספתה ב 5 למאי 1945 ברכבת ונקברה בקבר אחים בטרייביץ. שמה חקוק בשלט הזכרון בבית הקברות בטרייביץ. למשפחה שךכם התמזל להשאר מאוחדים ולתמוך איש ברעהו. לי לצערי נשארה אחות אחת ממשפחה גדולה ומרובת ילדים.
    הכתבה שלכם ההחזירה אותי שמונים שנה אחורה.אסור שהעבר שלנו ישכח וראוי שילמד בבתי הספר
    ויעלה לזכרון בימי השואה כל שנה. עלו ושגשגו משפחת בירנבוים הנפלאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן