אביחי שלי הוא אדם מצחיק בטירוף. נחשפתי אליו לראשונה לפני מספר חודשים ברשת החברתית טוויטר, בה הפך לכוכב לא קטן בתוך זמן קצר, וידעתי: אני חייב לתפוס אותו לשיחה בארבע עיניים. הוא גם אדם עסוק עם לו"ז קשוח. ככה זה כשאתה גר בנתיבות ונוסע כמעט מדי יום ברכבת לתל אביב לעבודה כיועץ פיננסי בחברה לראיית חשבון.
אל תתנו למקצוע עם התדמית היבשושית לבלבל אתכם, כי הוא מחפה על השליחות האמיתית שלו בחיים: ללכת ממקום למקום, ולהדליק עוד ועוד אורות קטנים של שמחה ומבט אופטימי.
שלי (39) נשוי לצילה ואב לשני ילדים, הוא גם עיוור וכבד שמיעה, לשעבר חתן התנ"ך העולמי ובוגר יחידת 8200, בעל שני תארים אקדמיים ומרצה מבוקש – מפגישות עם תנועות נוער ותלמידים, דרך שיחות לסטודנטים וחיילים, ועד מפגשים עם צוותים חינוכיים בגור ובבעלזא.
כשמנסים להכניס את כל הנתונים האלו למשוואה אחת, זה לא כל כך נתפס. משהו פה מרגיש כמעט בלתי סביר. וזה מה שכל כך מיוחד באיש הזה.
"יכולתי לחיות חיים אחרים לחלוטין, בהתאם לאדם שסובל ממגבלה גופנית קשה", הוא אומר, "אילולא ההורים שלי שהתעקשו שאלך ללמוד בבית ספר רגיל ולא במסגרות של חינוך מיוחד. הם ידעו לשים את האצבע על הנקודה בשלב מאוד מוקדם, והבינו שאם נשים את הילד עכשיו במסגרת מיוחדת ועם אנשים כמוהו, לכאורה זה יהיה הכי טוב לו, אבל זו תהיה הדרך הקצרה-והארוכה. כי עד גיל 21 הוא יחיה בתוך הבועה שלו, אבל כשיצא לחיים האמיתיים הוא לא ידע בין ימינו לשמאלו. הם העדיפו ללכת בדרך הקשה-והקלה: להרגיל אותי מגיל קטן להסתדר ולמצוא את הדרך להשתלב בחברה רגילה. ללכת לאותו מסלול כמו כולם, לסיים את הבגרויות שלי, לשרת בצבא ואח"כ ללמוד תואר מכובד באוניברסיטה, למצוא עבודה ולהתחתן – וזה יהיה הדבר הנורמלי, כי זה מה שאני אכיר".
הוא נולד כילד בריא לחלוטין, אך בגיל שנתיים איבד את שמיעתו בעקבות מחלה שהסתבכה. במשך שנתיים התמודדו הוריו, יששכר ועירית, עם ילד שהוגדר על ידי הרופאים כחירש אילם שלא יוכל לדבר ולשמוע עד סוף ימיו, אבל הם סירבו לקבל את הגזירה. אחרי שעברו מרופא לרופא נמצא טיפול חדשני שבישר כי חוש השמיעה לא אבד לחלוטין, ובעזרת מכשירי שמיעה חזר אביחי לשמוע צלילים. ואז נחתה המכה הבאה: לאחר שנפל בגינת שעשועים וספג מכה חזקה, הוא החל לאבד בהדרגה את ראייתו עד שהתעוור כליל.
השנים הראשונות היו הקשות ביותר. "ההורים שלחו אותי לבית הספר באופן עצמאי. אמא לא ויתרה לי על שום דבר – לא על מבחנים ולא על שיעורי בית. לשם כך היא למדה בעצמה כתב ברייל ותרגמה לי את ספרי הלימוד. היה לי מאוד מאוד קשה בבית הספר עם הבעיות מצד הילדים. סבלתי מהצקות, הייתי מאוד בודד ולא מרוצה מהמצב החברתי, אבל כשעברתי ללמוד בישיבה התיכונית בית יהודה בכפר מימון, שם הכל התהפך והשתנה לטובה.
"התלמידים בגיל הזה יותר בוגרים ומבינים את ההשלכות של המעשים שלהם, אבל גם אני שיניתי את הגישה. מילד שכל הזמן מתמסכן וחושב שבגלל שהוא מוגבל אז מגיע לו, וצריך לרחם עליו וחייבים לו, שיניתי את הגישה, כיבדתי את האחרים ולא ציפיתי שישרתו אותי".
שתי הסיבות האלו ינקו מהגישה שבה נקט הצוות החינוכי. "קיבלתי מהרבנים יחס שוויוני, לטוב ולרע", הוא מחייך. "הם שמו על זה דגש מאוד חזק שאין מצב כזה שמישהו מציק לי, אבל גם לא עשו לי הנחות. הייתי בטוח שבגלל שאני עיוור, לא ישבצו אותי לתורנות הניקיון השבועית, שבה שני תלמידים צריכים בסוף כל יום להרים כסאות, למחוק את הלוח ולסדר את הכיתה, אבל בסוף הגיע גם התור שלי".
הגישה התובענית הזו מצד ההורים והמורים שלך, התחברת אליה או התנגדת לה?
"בגיל 18, אחרי הזכייה בחידון התנ"ך, ביקשו ממני לבוא לתת הרצאה למועדון של עיוורים-חירשים בתל אביב, ואני שאני אחד כזה בעצמי חטפתי שוק של החיים שלי. פתאום הבנתי שאני בכלל לא יודע מה זה אומר עיוור-חירש. הייתי בשוק מאיך שהם מתנהגים ואיך שהם מגיבים לסיפור שאני מספר להם על עצמי. העניין הוא שלא הכרתי מסגרת אחרת, לא בדיוק הייתה לי את האופציה להתנגד או להגיד אני לא רוצה. פשוט לא הכרתי שום דבר אחר. הכרתי בית ספר רגיל וזהו".
לסיים עם הילד את התנ"ך בגיל 4 וחצי
בסוף כיתה י"ב, הוא זכה בתואר "חתן התנ"ך העולמי" עם ניקוד של 99 נקודות מתוך 100, אבל גם אותו קטף אחרי מסלול מכשולים ממושך. אמא שלו, שלימדה אותו לדבר אחרי שהותאמו לו מכשירי שמיעה, הדביקה אותו באמצעות סיפורי התנ"ך באהבה העצומה לספר הספרים, וכשגילה על קיומו של החידון הוא החליט להיכנס לעניינים.
"שלוש פעמים נכשלתי ובשנה הרביעית סוף סוף זה הצליח. בגלל שבכל פעם כמעט נגעתי בזה, בהפרש של נקודה או שתיים מלעבור לשלב הבא, זה דחף אותי לנסות שוב".
אחרי שסיים את הישיבה, הוא התעקש לשרת בהתנדבות בצה"ל, והשתבץ ביחידת 8200 הנחשקת של חיל המודיעין. באמצעות עקשנות וכוח רצון, הוא טיפס במעלה הסולם וכבש שלבים נוספים בתהליך שהחלו הוריו להתוות לו בילדותו: להיות שווה בין שווים. אחרי תואר ראשון במנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון, ותואר שני במשפטים באוניברסיטת בר אילן, הפך למנהל תיקי לקוחות בבית ההשקעות פסגות, ולברוקר העיוור הראשון בארץ, ומשם ליועץ פיננסי בחברה בינלאומית.
לפני כשמונה שנים מכרה משותפת הכירה לו את אשתו, צילה. החששות שליוו את תחילת הקשר התפוגגו לאחר מספר שבועות, וכעבור שנה הם נישאו.
עד היום הוא עוזר למתמודדים בחידונים, ומעביר הרצאות מוטיבציה למתמודדים ששומעים את הסיפור שלו, אבל מה שיותר יפה, זו העובדה שהוא מוריש את אהבת התורה גם לדור הבא. "בכל ערב, לפני שהילדים שלי הולכים לישון וקוראים שמע ישראל, אני מקריא להם פרק בתנ"ך, ממש כמו שאמא שלי עשתה. הגדול שלי, שחר מאיר בן 4 וחצי, נמצא איתי כבר בספר דברי הימים, ורוני, בת שנה וחצי, מסיימת איתי תיכף חמישה חומשי תורה".
הזוגיות וחיי המשפחה של משפחת שלי, מככבות בהרבה מאוד בדיחות ופאנצ'ים בחשבון הטוויטר הפעיל של אביחי, שמספק הרבה מאוד הומור עצמי נטול עכבות, אפשר לומר כזה שלא רואה ממטר, ואחרי הצחוק הבריא הוא גם מוביל להיכרות אמיתית עם עולמם של העיוורים.
השימוש במחשב לצרכי העבודה, הלימודים והרשתות החברתיות מתבצע באמצעות מסך ברייל מיוחד המחובר למחשב, ובעזרת תוכנה המתרגמת לכתב ברייל את כל מה שכתוב על המסך הרגיל. יכולת ההומור העצמית הגבוהה של אביחי, זיכתה אותו באלפי עוקבים בתוך זמן קצר.
בציוץ פופולרי במיוחד הוא נראה עומד בסלון הבית, כשהוא מבולגן והפוך במיוחד, עם הכיתוב "ככה אני אוהב לחזור מהעבודה, כשהבית מסודר ומתוקתק! יישר כוח אשתי האהובה". "בסופו של דבר גיליתי עולם חדש. הבנתי שאנשים יתחברו לתוכן שאני מעלה, אבל לא ציפיתי שזה יהיה כזה מוצלח. זה מאוד מאוד משמח ומפרגן, וגם נותן לי כוחות".
ואחרי כל התגובות העולצות הוא גם מסביר ברצינות: "שמחתי לקרוא שהיו תגובות שהביעו דאגה לאשתי היקרה, אז ככה: יש בינינו חלוקה שוויונית במטלות, בלי הנחות ובהתאם למגבלות שלנו. אני על גיהוץ, קיפול כביסה ושטיפת כלים. אשתי על ניקיון, קניות ובישול חם. סידור הבית וטיפול בילדים משותף".
זה נשמע כמעט מדע בדיוני ברמה הטכנית.
"מבחינתי סדר זה דבר הכרחי. כשהבית מבולגן והדברים לא נמצאים במקומם, קשה לי מאוד לתפקד כעיוור. ההורים שלי חינכו אותי להיות מסודר וסטרילי ושהכל מסביב יהיה נקי וזה בא לידי ביטוי בבית שלי. אני כל הזמן מסדר ומשתדל שהדברים יישארו במקום. ככה אני יכול לבשל, לחמם את האוכל, לגהץ ולעשות כל דבר שרוצים בבית".
בין נגישות ורגישות
לא פעם ולא פעמיים, משמשות אותו הרשתות החברתיות כדי להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות, כדי להוביל יוזמות חברתיות. שילוב בעלי מוגבלויות בחברה הכללית, בתעסוקה ובנגישות, מעסיק אותו מאוד. "נגישות זה לא רק צפצוף ברמזור ורמקול בתחנת האוטובוס, אלא גם מתן אפשרות לעיוורים ליהנות משידורי ספורט מונגשים, שבהם השדרנים מתארים בצורה מלאה מה קורה במגרש", הוא מציף נקודה אקטואלית, "בשנתיים האחרונות נלחמתי על זה שיחזירו את המשדר לרדיו, ובאמת בפעם הראשונה שזה קרה, הרבה עיוורים נהנו מהמונדיאל דרך האזנה לרדיו".
המהלך הבא שלו צפוי להיות מופנה כלפי חברת המשקאות המרכזית, הלא היא חברת קוקה קולה. "לעיוור אין יכולת להבדיל בין בקבוק קולה רגיל לבקבוק דיאט. יותר מפעם אחת, הזמנתי בקבוק וקיבלתי את הסוג השני, ואתה כבר לא יכול להחזיר. פניתי לחברת קוקה קולה שיעשו סימן מזהה לעיוורים, וזה נופל בין הכיסאות. אז אני מתכוון להשתמש ברשתות החברתיות כדי ליצור עליהם לחץ. זה כלי נהדר להגברת מודעות וזה כלי נהדר לרתום בעזרתו את ההמונים לקדם יחד איתך יוזמות חברתיות".
"אף פעם לא יהיה מאה אחוז הנגשה", הוא עונה לשאלה שלי, איפה לדעתו עובר הגבול בין מידת המחויבות של החברה לקידום ההנגשה לבין היקפי ההשקעה שיש לתת לכך. "אני גם חושב שהחברה שלנו לא צריכה להיות מחויבת למאה אחוז הנגשה, אבל ברמה המוסרית החברה שלנו גם לא צריכה לעצום עיניים לנושא הזה. לפני כמה חודשים פנתה אלי אישה נכה, וסיפרה לי שבבית הכנסת שנמצא קרוב לבית שלה רוצים להוריד את המעלית במבנה, כדי שיהיה מקום לבנות מטבחון לקידושים. 'אני רוצה להיות כמו כולם. אני רוצה להתפלל, אין לי יכולת לעלות עם כיסא הגלגלים במדרגות'. התקשרתי לגבאי של בית הכנסת, ואמרתי לו: 'אני לא נכנס לזה שאתה עובר על החוק. החוק לא מעניין אותי. בית הכנסת זה המקום שלנו לדבר עם הקדוש ברוך הוא, ועל אחת כמה וכמה אדם עם נכות, ואתם רוצים להוריד לו את המעלית בשביל שאתם תשמחו בשבתות חתן? אם אתה מקפח אדם כזה, איך אפשר לשמוח?' ברגע שפניתי אליו לרגש, הם ירדו מהרעיון ובנו את המטבחון מחוץ לבית הכנסת וכולם שמחים ומרוצים".
"אני לא אוהב לבוא ולהגיד לחברה שלנו: אתם חייבים להנגיש, כי לא חייבים לנו כלום. אף אחד לא בחר לעשות אותנו עיוורים ואף אחד לא בחר לעשות אותנו חירשים, והקדוש ברוך הוא עם החשבונות שלו בחר לשים אותנו שם כעיוורים, או עם איזו שהיא מוגבלות אחרת, אבל החברה צריכה להיות ערה לנושא, וצריכה לגלות רגש וגם מוסריות. אני חושב שככל שהמודעות הולכת וגדלה, אז אנשים יותר ויותר רגישים למה שקורה מסביבם".
אתה מספר שכיום אתה חי חיים מלאים ולא מתוך תחושה שיש עליך נטל מיוחד, אבל איפה זה פגש אותך בעבר, בקשר שלך מול הקב"ה?
"אני יכול להגיד שהיו לי רגעים שכעסתי על הקדוש ברוך הוא – למה עשית לי ככה, כל פעם ממקום אחר, אבל ככל שהזמן עבר וראיתי לאן מתקדם מסלול החיים שאני הולך, הבנתי את הפסוק במשלי 'מה' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו'. אנחנו לא תמיד מבינים את המסלול שהקב"ה הכתיב לנו, ולצורך מה הוא עשה את זה. היום אני לא מרגיש שיש לי טענות אליו. אני מרגיש שאני מבין למה הוא כתב לי דווקא את המסלול הזה".
הקוצקער בכתב ברייל
כיאה לחתן תנ"ך עולמי, לאורך כל השיחה משבץ אביחי פסוקים מספרים שונים בתנ"ך השגור על לשונו, אבל מסתבר שיש גם לא מעט ספרי חסידות המתורגמים לכתב ברייל. הספרייה לעיוורים בתל אביב הממומנת על ידי המדינה, מתרגמת לעיוורים ספרים על פי הזמנה, ומכון מסילה בבני ברק מנגיש בכתב ברייל מגוון של ספרי קודש, ומספק אותם לעיוורים בחינם או תמורת תשלום סמלי.
"חוץ מזה שיש לי חיבור טוב מאוד עם קהילות חסידיות שונות דרך ההרצאות שלי, אני אישית מאוד אוהב לקרוא ספרי חסידות, יש בהם מוסר השכל והרבה חוכמת חיים", הוא אומר. "אחרי ראש השנה האחרון, יצר איתי קשר רב מבית חב"ד בירושלים ואמר שרוצה לשלוח לי מתנה לחג. הוא לקח ספר שיחות של הרבי, דאג שיתרגמו אותו לכתב ברייל וקיבלתי אותו כמתנה מרגשת ממש לפני יום כיפור".
כשאני מבקש ממנו לשתף אותנו בדיבור חסידי שהולך איתו בצורה משמעותית, הוא חושב מעט ואז שולף משפט של רבי מנחם מנדל מקוצק שאמר: "וכי יכול אדם בבת אחת לקפוץ השמיימה?". "בן אדם לא יכול בבת אחת ישר להגיע לגדולות. צריך לבנות את זה לאט, לאט ובסבלנות, וזה גם הדרך שאני מאמין בה בחיים שלי. אני מאמין שחלומות גדולים מגשימים בצעדים קטנים. ברור שלפני חידון התנ"ך, השירות הצבאי והעבודה בבורסה, אז היו לי חלומות קטנים כמו לקבל מקום ראשון בחידון חנוכה בבית הספר, או לטוס לטיול באיטליה. חלומות קטנים וצנועים ולא כל כך קשים להגשמה. החלומות הקטנים האלה העלו לי לאט לאט את הרמה ואת התיאבון. את זה למדתי מרבי מנחם מנדל מקוצק".
לא פלא שחג החנוכה, המסמל את יתרון האור הבא דווקא מתוך החושך, קרוב לליבו באופן מיוחד. "בלילה הראשון של חנוכה כשמסתכלים על הנר הקטן והראשון, צריך להבין שזה באמת אותו נר שיש לנו בלב. נר ה' נשמת אדם. הנשמה שלנו היא נר קטן, שמאיר לנו את החיים, ואנחנו צריכים להגדיל אותו בדרך של 'מוסיף והולך'. להוסיף עוד נקודת אור ועוד נקודת אור ועוד נקודת אור. כל הישג שאנחנו מפיקים בחיים, כל קושי שאנחנו מתגברים עליו, כל חלום שאנחנו מגשימים, כל דבר טוב שאנחנו מוסיפים לעולם, בסוף זה מוסיף והולך עד שיש לנו חנוכייה גדולה ומוארת.
"כשאני פוגש אנשים אני מבקש מהם לראות מה האור שיש בתוכנו יכול לעשות לחיים שלנו. איך הוא מאיר לנו את הדרך להגשים חלומות ולהתגבר על קשיים. הנר הקטן שבנשמה שלנו עוזר לנו להשיג הישגים, להתגבר על קשיים ולהגשים חלומות. את הנר הזה אנחנו מדליקים בעזרת כוח הרצון, שהוא הגפרור שמצא את האש בתוכנו. וכשהאור הזה נדלק, אז החיים שלנו באמת הופכים להיות מוארים".
