אחרי שנים ארוכות של לימוד תורה והנחלת חסידות ופנימיות, דומה שאין צורך להציג את דמותו של הרב יהושע שפירא (56), מהרבנים הבולטים כיום בציונות הדתית ומהוגי הדעות שלה.
כחלק מהקוד הגנטי שלנו, אנחנו ציבור נטול אדמו"רים עטופי גינונים וחצרות חסידיות מובחנות; הקוד החברתי הזה עוצב במידה רבה על ידי הרב קוק – שכנראה היה הדמות היחידה אותה ניתן להגדיר כאדמו"ר הציונות הדתית. הרב שפירא, אב ל-11 ילדים, יתנגד בוודאי להגדרתו כמעין אדמו"ר עכשווי. אך דמותו הסוחפת, המוכרת מהאולמות המלאים בכנסים של 'בכל לבבך' המיועדים להתחדשות רוחנית בעבודת ה', אותם יזם עם אשתו הרבנית נעמי, ההתוועדויות ההמוניות באירועי י"ט כסלו, והאש הנדלקת בעיניו ובקולו בכל פעם מחדש כשהוא מדבר על תורת הבעל שם טוב ותלמידיו היוצאת במחול חסידי סוער ועדין גם יחד עם תורת הרב קוק, מעידות כי הוא דולה ומשקה יין ישן ומשומר משנים קדמוניות בקנקן חדש ומתחדש.
האמת היא, שאת הריאיון הזה היה צריך לקיים מזמן. שבועון 'קרוב אליך', היוצא לאור מעל שש שנים ועוסק כל כולו בעבודת ה', קשור במידה רבה לרב שפירא שהוא מבין מנחיליה הגדולים של המהפכה החסידית שכבר הפכה לעובדה מוגמרת בציונות הדתית.
השיחה הזו היוותה אתגר מיוחד, ולא רק בגלל מגבלות הקורונה שמנעו ריאיון פנים אל פנים. לוח הזמנים של הרב שפירא צפוף כתמיד. בין שיעורי תורה באפליקציית הזום שהפכה לחובה בכל בית יהודי, מענה לשאלות אישיות, לימוד תורה ועיסוק אינטנסיבי בענייני ציבור, נדחקו להם שיחות ושברי שיחות לכדי ריאיון שיש בו שיעור.
במתינות, כמונה מעות, הוא סופר ומספר על הדמויות שעיצבו את דמותו הרוחנית. בראש ובראשונה, דמות דיוקנו של אביו, הרב משה שפירא זצ"ל, ראש מדרשת שובה, שנפטר בשנה שעברה.
"אין ספק שהדמות שהשפיעה עלי יותר מכל, הוא אבי מורי זכרונו לברכה, שהיה עובד השם בעומק אותנטי, ובחום ולהט יוצאי דופן", פותח הרב יהושע. "כשהוא היה מתפלל ומנגן לפני ה', הוא היה נמס כמו חבילת מרגרינה במדבר סהרה באמצע הקיץ. ראיתי עובדי ה' מכל מיני סוגים, אבל אני לא זוכר שראיתי אדם שנמס ככה בתפילה, בניגון. הוא היה אומר, ש'דבקות היא מחלה מדבקת', ואם אתה רוצה דבקות, תעמוד ליד אנשים דבוקים ותידבק".
הרב משה שפירא היה ממקימיה של 'חבורת שלהבת', יחד עם הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). שנים ספורות אחרי הקמת המדינה, בימים שבהם הציבור שומר המצוות בארץ היה קטן ומדולדל ועוד ליקק את פצעי השואה האיומה, הם חלמו להקים חבורה שתעסוק בעבודת ה' ברוח ארצישראלית, היונקת משורשי תנועת החסידות. החלום שהיה נחלתם של קומץ משוגעים לדבר באותם הימים, הפך מדור לדור לזרם חזק וסוחף. "הרב שטיינזלץ היה עבורי כמו דוד. בין אבא לרב שטיינזלץ היתה קרבה עמוקה. ידעתי שהוא רב, אבל פגשתי אותו יותר בצד המשפחתי. אני זוכר את הפיקחות החדה-משועשעת, החדה והחודרת של דבריו", הוא נזכר.
לאחר שנות ילדות בכפר פינס וירושלים, הצטרפה המשפחה לחלוצים שהקימו את היישוב עפרה, והפכו לחלק מאבני היסוד של היישוב. הרב יהושע החל ללמוד בישיבה לצעירים, ובירושלים החל לנתב את דרכו עם התרמיל שקיבל מבית הוריו.
ועולמות אין מספר
"אני עוד זוכר את רבנו הרב צבי יהודה, שזכיתי לשמוע ממנו מעט שיעורים, וקצת להתפלל אצלו בבית. השיעורים האלו הטביעו בי חותם עמוק מאוד", הוא אומר בהתפעמות. "האמת והוודאות שהיו בדבריו ובכל ישותו, ועומק התפיסה והקישור לקדושתם של ישראל, לקדושת התורה, לקדושת השכינה בישראל, אין שני להם. למפגש עם הדמות שלו היה משקל עצום, למרות גילי הצעיר שבו לא הבנתי הכל, בגלל כובד השפה.
"באתי מבית חסידי, וזה היה סגנון שונה לגמרי ממה שגדלתי עליו. הוא היה מדבר מתוך עומק וודאות, במידה מסוימת כמו נביא. כל מילה כמו היתה חצובה מתחת לכיסא הכבוד, זה היה משהו מיוחד. כשהוא היה אומר 'מחזיר שכינתו לציון' בכזו ודאות, היית מרגיש כאילו הקדוש ברוך הוא מחזיר שכינתו לציון דרך רחוב עובדיה 30".
מה זה אומר לבחור שמגיע מבית חסידי לעבור את המסלול של הציונות הדתית הקלאסית של לפני ארבעים שנה?
"כשלמדתי בישיבה לצעירים חייתי בשני עולמות, שלא לגמרי שוחחו אחד עם השני. היו חילוקי דעות ולפעמים חילוקי סגנונות בין מה שקיבלתי בבית לבין הדרך החינוכית של הישיבה. למרות שהיה המון קשר וחפיפה ביניהן, אבל היו חלקים שהרגישו ממש כמו שתי שפות שאפילו אין מילון שיכול לתרגם אותן. זה לא היה לי פשוט" .
באותן השנים הוא היה הולך לשיעוריו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל בבית הכנסת היזדים, עוד לפני שהפכו לנחלת ההמונים. הוא מספר כי דמותו השפיעה עליו רבות. "המתיקות הזו, של כל התורה כולה, מתהלכת בפשטות ובאור נעים – זה היה מפגש מדהים. הכל מובא לפניך ערוך ומוכן לסעודה".
במהלך כיתה י"א עבר הרב שפירא לישיבת קדומים, שהיתה אז בשנותיה הראשונות, שם למד אצל הרב יצחק בן שחר ואחיו, הרב ישראל. "הרב יצחק בן שחר הוא באמת דמות של צדיק מיוחד במינו, בסגנון תנועת המוסר. תובענות עצמית מאוד יראתית, מלאה בצדקות ומסירות לתורה מתוך מיעוט שינה ואכילה וכל צרכי עולם הזה, בגלל ההשתקעות העמוקה בכל סוגיה של גמרא ואמונה במסירות, בתובענות ובעדינות. זה שילוב מיוחד במינו".
לאחר שנה וחצי בישיבת קדומים חזר הרב יהושע ללמוד במרכז הרב, אצל הרב מרדכי שטרנברג, כדי להעמיק בלימוד גמרא בעיון. תקופה זו, הוא מעיד, השאירה עליו הרבה משקל ורושם, וממנה המשיך לתקופה בת עשר שנים בישיבת 'עוד יוסף חי' במשכנה דאז – קבר יוסף הצדיק בשכם. "מה שהביא אותי לשם זו מצוות יישוב הארץ. בדקתי בזמנו איפה הכי קשה ליישב את הארץ, ולשם הלכתי. אחרי תהפוכות שונות, הגיע אליה הרב יצחק גינזבורג.
"הרב יצחק הוא איש פלא. ביום ההולדת השבעים שלו ביקשו ממני לכתוב משהו עליו. כתבתי שהוא לא גאון ולא צדיק", הוא מצטחק. "כשאומרים על מישהו 'גאון', מתכוונים למשהו שהוא בסדר גודל של אחרים – אבל יותר מהם. מהירות החשיבה שלו, כיווני החשיבה ויכולת הניתוח מראים לך מוח מסוג לגמרי שונה. הוא הרבה יותר מצדיק – כי אתה רואה איזו דמות מלאכית כזו שלא נוגעת בעולם הזה. היא שייכת לעולם אחר, גם במראה וגם בהתנהגות. קיבלתי ממנו הרבה את החשיבה המבנית, שמנתחת בצורה של מבנה פנימיות התורה, את כל מה שהיא פוגשת. בוודאי בקודש – אבל גם בחול. יש לו מוח גאוני יוצא דופן, יצירתי, מקורי ועמוק באופן בלתי נתפס.
"פעם אחת הוא היה סנדק בברית ברמת גן. אנשים דיברו איתו כל הדרך מבית הכנסת לאולם. אתה שומע את השם של הבן, ואחרי כן את הדרשה שהוא נותן, ואתה חושב פחות או יותר שכל פסוקי התנ"ך ומאמרי חז"ל הן גימטריות של שם הילד, ששזורים באדריכלות של היכל פאר מופלא. בזמנו", הוא נזכר, "הרב יצחק שלח אותי לנסות להקים מוסד של כעין אוניברסיטה על פי חסידות, אך זה לא עלה בידינו".
אורות וכלים
אחרי עשרים ושש שנה מאז המעבר שלו מהרי השומרון לאזור חיוג תל אביב, הרב יהושע וישיבת רמת גן שפרצה בזמנה עם הסלוגן 'להאיר את העיר', הפכו מזמן למילים נרדפות. בשנים האחרונות החל הרב בן ציון אלגאזי לכהן לצדו כראש ישיבה, ושני מלכים נושאים בכתרה של תורה, כל אחד בתחומים הייחודיים לו. "אם הייתי זוכה, הייתי מקים איתו את הישיבה מימיה הראשונים", הוא אומר, ובמבט לאחור משרטט בקצרה את התהליכים שעברו על הישיבה, הן בתוכה פנימה והן בהשפעתה חוצה.
"ישיבת רמת גן הביאה איתה שני חידושים: הדבר הראשון – ההגעה של ישיבה לגוש דן, שהביאה בעקבותיה ישיבות רבות, ויחד עם זה צמח כל העיסוק בתנועת תשובה והפצת יהדות, גרעינים תורניים שעניינם הפצת אור של תורה ויהדות בגוש דן. הדבר השני – רוב הישיבות של הציונות הדתית לא היו קשורות לחסידות, למרות שאני חושב שרוב אנשיה של הציונות הדתית הגיעו מבתים חסידיים – ההנהגה היתה ליטאית כמעט לחלוטין. יש פה סגירת מעגל היסטורית, טבעית אני חושב, שהכוחות החסידיים שהמתינו מתחת לקרקע החלו לנבוט זעיר שם זעיר שם.
"לא הסתרתי את זה שבאתי מבית חסידי, וגם כש'חטפתי על הראש' מפי המתנגדים לחסידות, מעולם לא חשבתי שאני צריך להתבייש בהיותי תלמיד של הבעל שם טוב הקדוש וכל ממשיכיו. הגשרים שבין תורת מרן הרב קוק לתורת החסידות לא היו קלים, והם התלבנו הרבה בישיבה במהלך השנים, ונדמה לי שיש היום תורה יותר בשלה בשאלה הזו. ההתחלה היתה, מטבעה, עם אלמנטים יותר חריפים של פריצה, שהיה בהם גם ממד של מחלות ילדות, אבל גם, ובעיקר, של רוח חיה, תוססת ובוערת שהיו בה הרבה מעלות.
"כשהגענו לרמת גן", הוא משחזר, "כרתנו ברית עם הרב יעקב אריאל. למרות שבקושי הכרנו ולא למדתי אצלו קודם. קוטנו עבה ממתני, ולא רציתי ללכת ללא הגיבוי של הכתפיים שלו. בישיבה, הוא הגדול שעליו אנחנו סומכים, והוא מאיר את עינינו ודרכנו. כל השאלות הגדולות, וגם חלק לא מבוטל מהשאלות הקטנות, נחתכות על פיו, אבל הוא משאיר לי את המרחב להביא את אישיותי ותורתי אל הפועל.
"באתי גם בקשר עמוק מאוד עם הרב צב"י טאו. גדלתי בעוד בתי מדרש, כך שאני לא רק בבית המדרש הזה, אך במידה מרובה אני רואה בו מקור של תורת הרב זצ"ל בהרבה מאוד הקשרים – מדרך לימוד תורת הרב, הבנת תורתו, תורת הדור, והמהפכות שהתרחשו בשמונים וחמש השנים מאז פטירתו. יש בשיעוריו הרבה עיסוק גם בחכמת הפרט, אבל אין ספק שהרב קוק עסק בעיקר בהבנת התהליכים הלאומיים, וזה החידוש העיקרי שלו".
אם חוזרים לד.נ.א של ישיבת רמת גן – בשנותיה הראשונות היא היתה נחשבת הרבה יותר חדשנית ויצירתית, שלא לומר פרועה, ובשנים האחרונות נראה שמשהו בה התכנס.
"באופן טבעי, הקמה של ישיבה בסגנון שונה דורשת אנשים עם יותר יכולת פריצה ויותר עצמאות, בטח כשמדובר בחבורה צעירה ובראש ישיבה צעיר", הוא מחייך. "אם תסתכל על אותם פורצים שהגיעו לישיבה לפני 26 שנים, כיום איש איש בדרכו מכניס את האינדיבידואליות שלו בתוך כלים. בנתיבים של הנחלת תורה ובניית בתי מדרש עם הרבה מרחב וחופש פנימי, אבל לא של פריצת גבולות כמקצוע. יש פה בית מדרש חי שגידל תלמידי חכמים ששייכים לחלום הזה, של ההשתתפות בתקומת האומה, מתוך חיבור תורת החסידות ותורת הרב קוק".
"משכני אחריך" או "גדול בקרבך"
קולמוסים רבים התחדדו על המאבק והמחול העדין שבין תורת הרב קוק לתורת החסידות. איך אתה מנחיל את הדברים?
"התורות האלו גם משלימות וגם מתנגשות, ובכך הן משלימות אחת את רעותה. המדרש שבאמצעותו אני מסביר לעצמי ולאחרים את המחלוקת, הוא 'יש מי שהולך אצל זיווגו, ויש מי שזיווגו בא אצלו'. בחסידות, ובעיקר בחסידות חב"ד שגדלתי עליה רבות, דרך העבודה היא שהיא 'הולכת אצל זיווגה' – היא עוזבת את שפת העולם הזה, ומבקשת ללכת לשפה של אלוקות. הרב זצ"ל, הוא זה שמביא את זיווגנו אלינו, להשרות את השכינה כאן. בזה דומה תורתו יותר לתורת הרמח"ל, בהבנת התהליכים העולמיים וההנהגות האלוקיות של העולם. בתורתם זו עיקר הכוונה של פנימיות התורה".
והוא ממחיש: "בישיבת מרכז הרב של פעם שרו הרבה את השיר 'צהלי ורוני יושבת ציון, כי גדול בקרבך קדוש ישראל', ובישיבות החסידיות שרים את הניגון הזה על 'משכני אחריך נרוצה – הביאני המלך חדריו'. הניגון הזה מבטא את תמצית המהפך בין החסידות לרב קוק".
כשמדברים על זיהוי האלוקות בתוך מה שקורה כאן בעולם העשיה, יש חשש ממדרון חלקלק שאומר, שאם פרנסה טובה זו עבודת ה', וזוגיות טובה זו עבודת ה', אפשר לגמרי לשקוע בעולם הזה. איפה עובר הגבול בין שקיעה בעולם הזה לבין המשימה שלנו לרומם אותו?
"הקריאה לחול בשם קודש, שלעיתים מתנהלת בלי שום התרוממות ובלי שום התניה, חייבת הבהרה. הציונות הדתית חידשה, ובצדק גמור, כי כמו שכל יהודי שהוא קדוש, כך הקמת המדינה והאומה הישראלית, קדושה מצד עצם קיומה, ולאין ערוך – כי קדושת הכלל היא לאין ערוך מקדושה של יהודי אחד. אם כך, אפשר לטעות, שאם חולין של כלל ישראל הם קודש, אז כל חול הוא קודש", הוא מרים מעט את קולו. "עלול מישהו לגזור מכך, שאם הוא ממלא כיסו במזומנים – זה קודש. ממלא כריסו במעדנים – זה קודש. נופש בנופי העולם כולו – זה קודש. אבל לא זו הכוונה. היהודי הוא קדוש. האומה היא קדושה. אבל כדי שהמעשים יהיו קודש, הם צריכים להיות מוארים מנקודת הקודש שביהודי, שאין לה דרך להתגלות אלא דרך תורה ומצוות והארת הנשמה האלוקית בעצמה.
"חלק מהקושי ומהדילמה של הציונות הדתית היום הוא עד כמה היא עסוקה בעולם החול ורואה בו השותף הטבעי וה"קדוש" שלה, ועד כמה היא רוצה להקים קומה של קודש אלוקי ולתת נשמה לקומת החול. אנו מחפשים את הדרך לנקודת ארכימדס של הקודש, שתנהיג את כל הציונות אל מחוז חפצה האמיתי – להיות כלי להשראת השכינה, לגילוי התורה והמצוות, יחד עם שרשרת הדורות.
"אנחנו שותפים במדינה, בביטחון, בחקלאות ובבריאות – אבל כל זה נעשה מתוך נקודת הנשמה שניתנת באומה. אנו פועלים מתוך ההבנה שכל המשברים שהיא עוברת, כולל השאלה הכל כך חריפה שנידונה לאחרונה, האם חברי כנסת ערבים יכולים להיות שותפים חלילה בהנהגת האומה, תלויים בהארת הנשמה הזו. תלמידי הרב צבי יהודה, כל אחד בדרכו, חושבים ופועלים כדי להביא את זה לידי ביטוי. כולם מאמינים שזה הסיפור המרכזי של שלב ב' של שיבת ציון, שייתן פשר גם לכל שלב א'".
"הלוואי שהיינו יותר חרדים"
אתה משתמש שוב ושוב בביטוי 'תלמידי הרב צבי יהודה', ופחות בביטוי 'הציונות הדתית', שבשנים האחרונות בפרט יש קרע לא פשוט בין גווניה השונים. למה בעצם?
"הציונות הדתית עוברת התבררות עמוקה – גם חידוד עמדות בתוכה וגם בירור כללי. זה קצת שיקוף לבירור הרוחני שהיה בזמנו בין 'המזרחי' ל'דגל ירושלים', שהיום מקבל משנה תוקף. ללא ספק אנחנו עדיין בעיצומו של תהליך שיאיר בסופו את כל האומה, ובדרך גם בוודאי את כל הציונות הדתית. האם זה יהיה קל, במאור פנים, או שיהיו גם חידודים ומהלומות? ברור שזה לא יהיה רק קל. בסופו של דבר, הפצעים יתרפאו, הקרעים יתאחו, והקומות יתמזגו בהרמוניה להיות עץ אחד בידינו, אבל זה תהליך היסטורי לא קצר".
אני רוצה לשאול לגבי נושא נוסף שנידון בשנים האחרונות. איזה מקום יש לדעתך להתחדשות בעבודת התפילה?
"אני חושב שבדור שלנו, 'לעשות חדשות' בניגון ובסגנון זה גם דבר מאוד נצרך וגם דבר מאוד מסוכן. השאלה הקריטית היא עד כמה זה, קודם כל ולפני הכל, מגובה בגדולי הדור ובזקני העדה, ומתוך רצון לחזק את מה שקיבלנו מדורי דורות ולא להחליף אותו. למרות שהרבה אנשים אומרים בפה שהשינוי שהם מובילים נועד לחזק, אתה מרגיש בלב שזה לא פשוט", הוא מותח ביקורת מרומזת. "מהבחינה הזו, מי שהולך בדרכו של רבי נחמן מברסלב ומדגיש את ההתבודדות, ועושה את זה בהקשר תרבותי של ברסלב, אני מרגיש ביטחון, כי שם יש שושלת של יראי ה' ברמ"ח ושס"ה, 'בלי ששערה אחת יוצאת החוצה'. אבל ביחס להרבה רעיונות חדשים בנוגע לעבודת התפילה, המינון שבין ההתחדשות והפתיחות לתרבות הכללית לבין ההמשך של בעירת הקדושה, לא תמיד מרגיע אותי. זה מדרון חלקלק".
בזמנו התבטאת בצורה חדה, על רקע סוגיית אחוזי הדתל"שים בציונות הדתית, שכולנו היינו צריכים להיות חרדים. מה הכוונה?
"דווקא בגלל שזו היתה התבטאות בנושא עמוק וכבד, האמירה נועדה לאוורר קצת את השיח ולאתגר אותו", הוא מדייק. "לאחרונה עבדתי הרבה מאוד לרכז את כל המחקרים שעסקו בסוגיה הזו, שכולם מתכנסים לתוצאות לא פשוטות".
השיחה שהתנהלה עד עתה בטון הדיבור המדוד והמוכר של הרב שפירא, עולה טון ומשנה קצב, באופן שמלמד עד כמה הסוגיה בוערת בו. "לפי הדעות הכי סולידיות, בעולם החרדי יש כ-8 אחוזי נשירה ל'פחות מדתי' (ויש האומרים פחות), כלומר – מי שמוגדר מסורתי וחילוני. בציונות הדתית, הממוצע של המחקרים המינימליסטיים מדבר על כ-25 אחוזים כשמדובר בכלל שכבות הגילאים. ברוך השם, זה לאחר שבשנים האחרונות יש התקדמות לטובה שקצת נוגדת את התזה שלי. אני מאוד שמח על כך, גם אם זה גורם לתזה שלי להתפוגג. הלוואי שהיא תספוג עוד מהלומות מהמציאות", הוא אומר בתקווה.
"עדיין, עם השיפור במצב, ההצלחה של העולם החרדי לשמר את בניו ואת הדור הבא, היא מאוד מרשימה, ונמצאת בפער גדול ממה שקורה אצלנו. אם החמ"ד היה רואה שיש רשת חינוכית עם הצלחה של 20% יותר ממנו במתמטיקה, הוא לא היה הולך ללמוד איך הם עושים את זה? היו חושבים איך להתקדם ולהשתפר. ואני אומר: מה יותר חשוב – מתמטיקה או המשך חיי התורה והמצוות, עצם האמונה והיהדות? כשרואים פער כל כך דרמטי בנושא הנשירה, אתה לא צריך ללמוד מההצלחות של העולם החרדי?!
"אז כן, בעניין הזה, אני רוצה להיות יותר חרדי. בהחלט. אלא מה, שמעשה ה' הגדול והנורא של שיבת ציון, אני לא יכול להתכחש אליו. לכן אני ציוני בכל ליבי, אני שותף עם צה"ל בכל ליבי, שותף עם ההתיישבות בכל ליבי", הוא אומר ברגש. "אני לא יכול לעזוב את זה בגלל שמישהו הצליח יותר ממני, אבל אני רוצה מאוד מאוד לחשוב, מה אני יכול לקחת ולקנות מההצלחה שלו".
להציב גבולות של אהבה
איך מתיישבת האמירה שלך על הצורך להפוך את הציבור הדתי־לאומי ל"יותר חרדי" – דבר שכרוך באופן טבעי בהסתגרות – עם האמירות שלך על פתיחות רעיונית ודינמיקה משותפת עם החלקים הליברליים בציונות הדתית כולל זרמים שהתבטאת לגביהם בעבר כ'נאו רפורמים', מהלך שהיה לו ביטוי גם במעורבות שלך בבחירות האחרונות?
"חשוב לא לערבב", הוא מתנסח בזהירות. "פוליטיקה איננה אידאולוגיה. בפוליטיקה אתה שואף ליישם את האידאולוגיה שלך בצורה הכי טובה, בשעה שלאחרים יש אידאולוגיה שונה. זו שאלה אחרת לחלוטין. אמרתי ללכת עם אחרים, מחשבון מאוד פשוט: אחרת או הם, או אנחנו, או שני הצדדים, לא יעברו את אחוז החסימה. כל שלוש האפשרויות האלו רעות מאוד למדינת ישראל. מלבד זאת, אני לא נמנע מלפעול יחד עם אחרים בהרבה מאוד מישורים, וגם לא נמנע מלהיפגש. האמת צריכה להיאמר, אך חשוב לזכור שהיא איננה פרסונלית אלא ציבורית-תרבותית.
"האמת היא שעצם השיח על שאלת הפתיחות והסגירות, הוא כבר חיסון חשוב. ראוי להציב את סימן השאלה האם פתיחות והכלה הם הפטנט הכי טוב, כמו שאמרו לנו תמיד. אני מניח שאט אט תיווצר מסה של אנשים שיבינו שפתיחות והכלה הם לא הכלים היחידים שאנחנו צריכים להשתמש בהם בחינוך, ויש לעשות בהם מינונים אחרים, תוך שהשמירה על הגבולות מתרבה והולכת.
"אבל יש נקודה שחשוב מאוד להדגיש", הוא מוסיף מיד. "יש גבולות של יראה שפועלים בגלל תוקפו של המחנך וכוחו להעניש. מאידך יש גבולות של אהבה והם כאלה שמוצבים בגלל טובתו של המתחנך. כשילד מכניס אצבע לתוך השקע, אפשר לומר לו: אם תכניס תקבל סטירה 'כי אני אמרתי', ואפשר לומר לו שאסור לו לעשות את זה בגלל שהוא עלול להיפגע. זה משהו אחר לגמרי. זה לא פוטר את המחנך מלהבהיר את הגבולות באותה חדות, אבל לא בגלל אותם טעמים ולא באותה אטמוספירה. אנחנו יכולים לשים מעט מאוד גבולות של יראה, וטוב שכך. יש לזה מחיר, אבל זו מעלה. גבולות של אהבה אפשר וצריך לשים הרבה יותר".
האמירות העקרוניות הללו מצליחות גם בשטח?
"אני גדלתי בבית שהיתה בו המון פתיחות", מדגיש הרב יהושע. "היו אצלנו כל סוגי הספרים האיכותיים – פסיכולוגיה, ספרות ומדע. ההורים שלי לא אנשים סגורים. אבל ברוך ה' זה עבד להם בגלל שהם היו רוויים בלהט פנימי. הנוסחה היא להט ללא לחץ, עם גבולות של אהבה".
אז מה לדעתך צריך להיות היחס בין עולם החול ללימוד התורה, בין הסתגרות לפתיחות?
"אני חושב שהשאלה המרכזית לא נמצאת בכמות אלא באיכות, במובן הזה שהשאלה היא 'מה בוער'. אם אדם הוא פרופסור לפיזיקה או לפסיכולוגיה, אבל כשהוא מתפלל עיניו זולגות דמעות, ובהרגשתו הוא נאלץ לעזוב את התפילה כי הוא חייב ללכת לעבודה, אז זה לא משנה אם הוא מתפלל חצי שעה ועובד שתים-עשרה שעות. השאלה היא מה העיקר מבחינה איכותית ואיפה נמצא הלהט, איפה נמצאת ההנאה".
אתה מעביר הרבה קורסים והרצאות בנושאי פסיכולוגיה ואימון. אתה לומד השכלה כללית באופן סדיר?
"סדיר? לא. אין לי אפילו תעודת בגרות", הוא עונה בחיוך. "אני אוטודידקט אבל זה לא רק בתחום הייעוץ. גם בתחום של מנהל עסקים, למדתי בעצמי. במסילת ישרים כתוב שאם אתה רוצה לעשות חשבון נפש, תלך לאנשי עסקים ותראה מהם איך לעשות את זה… אני קורא וקורא המון, רק לא מה שאסור. פסיכולוגיה, אסטרונומיה, פיזיקה, מנהל עסקים, כלכלה ופילוסופיה".
מה למשל אפשר לקחת ממנהל עסקים לעבודת ה'?
"בספרות הכלכלית יש עיסוק בשאלה – איך הופכים מטוב למצוין, מהעשירון התשיעי לעשירון העליון. מה הדרייב לזה. המודל שם מכווין כיצד להתמקד בתחום שירים אותך למעלה. יוצרים שלושה עיגולי פעילות: הראשון – מה אני הכי אוהב לעשות. השני – במה אני הכי טוב או במה אביא הכי הרבה תועלת, והשלישי – מה יכניס לי הכי הרבה כסף. התחום החופף בין שלושתם, שם אתה צריך להתמקד. באחד הפרקים בסדרת ההרצאות של 'אבקשך', שהוצאנו לציבור חינם בגלל הקורונה, אנחנו עוסקים בשאלה הזו בעבודת ה'.
"התורה אמנם לא מדברת על 'מה האני שלי', כי תורה ומצוות זו השליחות המרכזית, אבל בכל זאת יש חלק כזה של 'אבוך במה הווה זהיר טפי'. זהיר – מלשון זוהר, מה מאיר לו יותר. אדם רוצה לדעת במה הוא צריך להשקיע את עצמו בעבודת ה', והוא צריך לפעול בהתאם לאותו מודל: הראשון – מה הכי מענג אותי בעבודת ה', השני – איפה אני מביא הכי הרבה תועלת לגילוי של הקדוש ברוך הוא, והשלישי – באיזה תחום יש הכי פחות עיכובים כדי להגיע בו להצלחה. אזור החפיפה של שלושתם – הוא המקום 'להשקיע' בו. את זה למדתי מתחום מנהל העסקים, והרבה אנשים שתרגלו את זה במסגרת הסדנה קיבלו מזה דבר מאוד משמעותי".
בין קודש לחול
הפעילות הציבורית של הרב שפירא מחוץ לכותלי בית המדרש, והרחבת רוח בית המדרש אל המרחב הציבורי, משתרעת על פני תחומים שונים ומגוונים. הוא עומד מאחורי המיזם של הקמת 'אינטרנט רימון' לפני מספר שנים, שהיה הגוף החלוץ באספקת שירותי אינטרנט מסונן. אחריו צצו עוד שורה ארוכה של גופים שהתחרות ביניהם הנגישה לציבור את השירות הזה, והפכה אותו למוצר צריכה בסיסי בכשרות מהודרת. הוא גם מהדמויות המרכזיות ב'פורום תקנה' שמטרתו לתת מענה חברתי לסוגיות של התנהלות בלתי הולמת בסוגיות צניעות, בעיקר כשמדובר בדמויות ציבוריות ובעלות השפעה, ומתן מענה לנפגעות ולנפגעים.
"פורום תקנה לא מתיימר להחליף את המשטרה, ובכל תיק ותיק שיכול להגיע למשטרה – אנחנו ממליצים באופן חד משמעי ללכת לאפיק הזה. אנחנו נמצאים בשני אזורים: האחד, כאשר אין אפשרות להגיע למשטרה בגלל מחסור בראיות, או במצב בו יש לקונה חוקית, כשהעבירה היא אנטי־חינוכית, אך איננה פלילית בגלל נסיבות שונות. השני, כאשר הגורם שנפגע לא מוכן להתלונן במשטרה בשום אופן. כל תלונה שיש בה היבט פלילי", הוא מדגיש, "מדווחת ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, ואנו ממשיכים לטפל רק לאחר קבלת אישור לעשות זאת".
על השאלה בכמה תיקים טיפל הפורום עד היום, הוא מסרב להשיב. "יותר ממה שהיינו רוצים. אבל אני יכול להגיד שלצערנו אנחנו טיפלנו ומטפלים, וכל מי שנצרך – צריך לדעת שיש כתובת שאפשר לפנות אליה. יושבים בפורום אנשים ישרים, מלאי אחריות ואכפתיות, שעושים את זה בדרך הכי טובה שהם יכולים. היכולת להצליח להשיג את המטרה של הצלת נפגעים תלויה מאוד בנכונותם של נפגעים ונפגעות להביא את תלונתם בפני הפורום. בכך הם שותפים בהצלה ובמניעת המחירים המוסריים והאישיים הכבדים של פגיעות כאלו".
בתחום הטיפולי-פסיכולוגי, בזמנו תמכת בצורה מאוד אקטיבית בשיטת 12 הצעדים השנויה במחלוקת, אך לאחרונה אתה פחות מדבר על זה. האם השתנה משהו בגישתך לשיטה?
"מה שהשתנה הוא שביטלתי את דעתי לפני דעת חלק מרבותיי, שלא לעשות לזה פרסום ורעש. עם זאת, מי שהאלטרנטיבה שלו היא להמשיך לחטוא באופן רציני או 12 הצעדים – אני עדיין שולח אותו לשם. אבל מפני כבוד רבותיי שסברו שזה לא נכון, אני עושה את זה בהצנע רק למי שצריך".
היית שותף בשיחות ובמפגשים עם בכירים בחברה הישראלית, כולל דרגים גבוהים לשעבר במערכת הביטחון, מהצד השני של המפה הפוליטית. עם אילו תובנות יצאת משם?
"בעבר, כשהייתי שומע את השמאל אומר שהם רוצים לתת את חבלי יהודה ושומרון לאויבינו, כדי לשמור על מדינה יהודית ודמוקרטית, חשבתי שזו דמגוגיה חסרת כל ערך, בלי שהקדשתי לכך מחשבה. וכי לי ולכל חבריי בוני יהודה ושומרון אכפת פחות ממדינה יהודית?! אבל כשפגשתי את האנשים, ראיתי שהם אומרים את זה מתמצית דם לבבם. במשך זמן הסתובבתי כמו סהרורי כי לא הצלחתי להבין מאיפה בתוכם זה בוקע.
"אחרי מחשבה רבה, הצעתי בפניהם את הניתוח הבא: הציבור שאותו אתם מייצגים יוצא לתהליך של התבוללות, ואין לכם שום דרך לבלום את זה. היורדים מהארץ – זו האוכלוסייה הכי מתבוללת בחו"ל. וגם בארץ, העובדה שאין הרבה התבוללות לא נובעת בגלל שיש לכך מחסום בהיר בתודעה, אלא בגלל שאין הרבה אלטרנטיבות. אמרתי להם, ואחד מן הבכירים הללו אף חיזק את דבריי, שמכיוון שאתם חשים במעמקי היצר ההישרדותי שלכם שזה המצב, אתם רוצים שיהיו גבולות כמה שיותר קטנים, עם כמה שיותר יהודים – וזאת כדי שייקח כמה שיותר זמן עד שההתבוללות לא תשאיר מקום למדינה יהודית".
וזה כדי לדחות את הרעה, או להכין לה תשתית עתידית?
"התשובה היא גם וגם. הדרך למדרון ההתבוללות הבלתי־נמנעת במסלול נטול התקשרות לתורה ומצוות, דורשת מהם להוכיח לעצמם שהם לא גזענים, ולכן לשיטתם יש לעשות כמה שיותר פעולות, כגון להציף את המדינה במהגרי עבודה, ומצד שני להאריך את משך הזמן שבו המכונית נטולת הברקסים תגיע לתהום.
"בהקשר הזה אני חושב, שהעובדה שבני גנץ נשבר בסוף והלך עם נתניהו, זו הצלה שאין כדוגמתה. הדרך שבה הוא התחיל היתה הרת אסון, כי האלטרנטיבה היתה שהמשוואה במדינת ישראל תהיה שהימין והחרדים ניצבים בצד האחד של המתרס, ומהעבר האחר נמצאים השמאל והערבים. זו משוואה שהיא אסון במעמקי התודעה היהודית הקדם-מתבוללת של השמאל בישראל. גנץ הציל אותם ממשוואה הרסנית של התבוללות ציבורית שנמצאת על השולחן, יותר מאשר ההליכה עם תומכי טרור, שזו סוגיה משנית שרק מחדדת את הבעיה האמיתית של יהדות המדינה".
וכשאתה יוצא מהמפגשים האלו, מה הצעדים שאתה חש שיש לעשות ברמה הפנימית והלאומית כדי לגשר על הפערים האלה?
"להרבות יהדות, יהדות, יהדות, וגם להצביע על הבעיה – למרות שלצערנו אין להם הרבה כלים כדי לפתור אותה במהירות".
אתה מבין את ההתנגדות הפנימית שלהם לעולם היהדות כמו שאתה מציע?
"יש לי תשובה על כך, אבל אני נמנע מלעסוק בה באופן של הלקאה עצמית. התפקיד שלי הוא להרבות יהדות, ולא לעסוק בשאלות מהסוג הזה. אם אני צריך ללמוד איך להביא את האור של הקדושה והתורה באופן שהם יוכלו להתקרב בצורה הטובה ביותר – זו שאלה מצוינת. אבל כשעומד ראש עיר ואומר שיש אישה אחת שאין לה אוטו, ואין לה כסף למונית, והיא חייבת להגיע לחוף הים דווקא בשבת – האם בשם הטענה הזו אנחנו נדלדל את היהדות של המדינה? לא. אנחנו חייבים פה להאיר אור של יהדות, וזה לא דבר פשוט במסגרת החולשות שסובבות אותנו, אבל לא נפסיק ולא נגיד די עד שתאיר כנגה צדקת האומה הישראלית".
שני מוקדים
לקראת הבחירות האחרונות, נקלעת לתקופה של מעורבות פוליטית די חריגה. איך אתה רואה את המצב הפוליטי הכללי שנוצר, והן את תמונת המצב הפוליטית של הציונות הדתית?
"בנימין נתניהו, באופן עקבי וארוך, מנסה לנטרל כל יריב שהוא יכול", בורר הרב את מילותיו. "את הציונות הדתית הוא רואה בדרך כלל כטרף קל, ובאופן עקבי מזלזל בה. משא ומתן קשוח מול העמדה הזו, יכול להביא גם למעלות וגם לחסרונות. אם עד לא מכבר, נציגינו היו שרים במשרד המשפטים, במשרד החינוך, הביטחון והתחבורה – הרבה מעבר למשקלנו, הרי שמשא ומתן קשוח יכול להביא גם לצד השני, וכשלא חייבים אותך – אפשר לבעוט חזק ולפרק בכל הכוח".
אתה חושב שזו היתה טעות לנהל משא ומתן קשוח?
"מי שנהנה מהיתרונות של עמדה נוקשה, לא יכול להתעלם מכך שיש לה מחירים, וצריך לדעת לקבל את זה מראש. השאלה העיקרית", מחדד הרב, "היא למה הציונות הדתית, מבחינה פוליטית, מפוררת יותר מכל מגזר אחר. זה לא רק שאלה של קואליציה או אופוזיציה. יש כאלו שהצביעו ליש עתיד, כאלו שהצביעו לליכוד, לימינה, לכחול לבן או לבית היהודי.
"התשובה לדעתי היא, שהציונות הדתית קשורה במהותה לשני מוקדים. האחד – מדינת ישראל כפי שהיא הולכת ומתפתחת, והמוקד השני – קישור לתורה ולקדושה ולדבקות אלוקית. המתח הזה הוא מאפיין בלעדי של הציונות הדתית. דווקא מפני פריסת הכנפיים הרחבה שלנו, ובשל הקישור שלנו למספר דגלים שיוצרים ביניהם סתירה עמוקה כל כך, אנחנו גם משלמים מחירים. זה נובע מגדלותנו והיותנו קשורים לעניינים שונים ומנוגדים, ומכך שישנו חוסר הבשלה ביחס לשאלה איך יוצרים הרמוניה בין כלל הדגלים האלו, באופן שיוצר הנהגה ולכידות. כרגע יש עדיין פיזור רחב בין הדגלים השונים ואנחנו עוד בתהליכי גדילה, במובן העמוק של המילה – בהצבת החזון הכולל והרחב שלנו. עד שתיוולד הנהגה שתצליח להבשיל את ההרמוניה בין הדגלים השונים – ותאפשר לחלק גדול ומגובש של הציבור שלה, להתכנס תחת מטריה אחת – קשיינו יהיו לא קטנים".
יוצאים מהקורונה – בפנימיות הלב
אנחנו אחרי חודשיים וחצי של מגיפת הקורונה, שטלטלה את העולם ואת מדינת ישראל, וגם השפיעה עמוקות על התורה והתפילה שלנו, שנכנסו ל'מוד' שונה לחלוטין. מהי "אסטרטגיית היציאה" ברוחניות חזרה אל בתי הכנסת ובתי המדרש?
"קודם כל", מקדים הרב ואומר, "הדבר הראשון לזכור, הוא שחוזרים בעדינות ובזהירות. משרד הבריאות והמומחים אומרים בצורה ברורה שלא בטוח שכבר יצאנו לגמרי. ברור שכמות הנדבקים ב"ה שואפת לאפס, אבל שאלת 'הגל השני' עדיין לא הגיעה לפתרונה. אנחנו מקווים מאוד שהמגיפה מאחורינו, אבל עדיין נדרשת זהירות מירבית ותשומת לב מרובה. יחד עם זאת, זו שמחה גדולה לחזור במידה מסויימת לבתי הכנסת ובתי המדרש, והלוואי שזכות התורה והתפילה תעמוד לנו.
"ההעדר הזה שחווינו לאורך התקופה, הוליד אצל רבים מאוד צורך, געגוע וציפייה מתי יוכלו לשוב", הוא צולל אל הרובד הפנימי. "התפילות הפרטיות לא היו תחליף טוב, אפילו לא בתחושות הפשוטות. החזרה הזו, לאחר כל כך הרבה געגוע 'מתי אבוא ואראה פני אלוקים', היא דבר נשגב.
"מאידך, מי שקשה לו לחזור, ככל עניין בעבודת השם, כשאנחנו מרגישים בו קשיים, הדרך הראשונה ללכת בה היא ללמוד על מעלת העניין. וגם כאן, מעלת התפילה בציבור ומעלת הציבור, זה דבר שנכתב עליו רבות בחז"ל ובכל רבותינו הראשונים והאחרונים. איש איש ילמד בעניין כפי נטיית לבו ויכיר את ערכו, ובע"ה זה יוליד גם את החיבור הנפשי. כמו שאבא ז"ל היה אומר 'דבקות היא מחלה מדבקת'. ללכת למקומות שבהם תפילה בציבור היא מבעירה, נוגעת ומעוררת את הלב והכיסופים לעבודת ה' – גם זה יכול לעורר את הלב".
מתן תורה שני
"נתינת התורה נמשלה לאהבה כל כך עליונה, עמוקה וקרובה, עד שנמשלה לנשיקות הפה. רש"י מסביר כי הפסוק 'יישקני מנשיקות פיהו' עוסק במתן תורה, שעליו נאמר 'פה אל פה אדבר בו', 'פנים בפנים דיבר ה' עמכם'. זהו המפגש המופלא שעם ישראל זכה לו, הפעם היחידה בהיסטוריה בה נבקעו השמים ונקרעו כל המסכים החוצצים בין השורש האלוקי לבין העולם הגלוי שלנו. זכינו להתגלות של ה' יתברך אל כל ישראל, כאיש אחד בלב אחד. הצד השני של המטבע, מסביר רש"י, הוא שכנסת ישראל מבקשת 'יישקני' פעם נוספת. אין הכוונה חלילה שזו התורה תהא מוחלפת, אלא שהוא יבוא לתת לנו את התורה הזו פעם שניה, בנשיקה נוספת.
מהי הנשיקה הנוספת? מסביר רש"י "ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה ומחלים פניו לקיים דברו, וזהו 'ישקני מנשיקות פיהו'", כלומר שהתגלות פנימיות התורה היא כעין מעמד הר סיני בפעם השניה. ההכנה להתגלות פנימיות התורה, בבחינת "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", מתרחשת יותר ויותר בדורות האחרונים – מאז שהתחלנו לשוב לארץ ישראל – מאז ימי האר"י הקדוש, תלמידי הבעל שם טוב והגאון, ותורת מרן הרב זצ"ל – כל אלו הגבירו ביותר את התגלות פנימיות התורה. הגילוי הזה שהולך ומתרחב, הוא עצמו סוג של התחלה וטעימה ממתן תורה נוסף שיש בדורנו. אשרי הדור שזכה שהתפילה והכמיהה של כנסת ישראל 'יישקני מנשיקות פיהו' הולכת ומתגלה בו יותר ויותר".
מצד שני, הדור שלנו מתאפיין גם בקושי, או בגישה שונה, מול חיי תורה וקניין תורה, מאלו שהיו בדורות הקודמים. איך פורטים את הגילוי הגדול הזה למטבעות של יום יום?
"קודם כל", משיב הרב כשחיוך גדול נפרס על פניו, "אני מציע לא להיות חמוצים. המעמדות שזכינו להם בשנה הזו, של סיומי ש"ס על ידי רבבות יהודים, לא יכולים להישכח. רבבות יהודים שסיימו בעצמם את הש"ס – חלקם שאתה רואה ולא היית מאמין עליהם, ועוד רבים שהשתתפו איתם בעומק לב ונפש. רק מלהיזכר בזה אני מתמלא בהתרגשות והעיניים שלי דומעות. כמה אהבת תורה, וכמה לימוד תורה של רבים – עד כדי סיום כל הש"ס כולו, הולך ומתגבר ממחזור למחזור.
"כל מגיד שיעור יכול להגיד לך, שבתקופת הקורונה, כמות השומעים שלו עלתה באופן אקספוננציאלי", הוא משתמש בחיוך במונח מתוך לקסיקון הקורונה הבלתי רשמי. "אני יכול להעיד על עצמי. גם לפני כן לימדתי שיעורים רבים, אבל כמות התורה, והצימאון ומספר משתתפי השיעורים בחודשים האחרונים – זה פשוט בלתי נתפס.
"יחד עם זאת, זה נכון שיש לנו קשיים. הם נובעים גם מגדלות וגם מקטנות. כושר הלמידה ודרכי הלמידה משתנים בעולם הגדול. צורת הלמידה הקלאסית של בית המדרש, עם עמלה של תורה – עמל שכולל רכינה במשך שעות על גבי שעות על גבי דף עם אותיות קטנות, בוודאי השתנתה. נעשים הרבה מאוד מאמצים להנגיש את התורה למי שכבר דובר 'שפה אחרת' – והמאמצים האלו גם נושאים הרבה מאוד פירות הצלחה.
"אולם מעבר לזה, יש הרבה מאוד בתי מדרשות מלאים וגדושים, כנראה יותר מכל זמן אחר בהיסטוריה, באנשים שממשיכים בעמלה של תורה כדרכה. התביעה לפנימיות התורה, היא מעלה גדולה שגורמת גם קושי. אנחנו עוד לא יודעים איך לגדל תורה פנימית, בצורה שמתאימה לכל נפש, המעצימה את כל חלקי התורה וכל צדדיה באופן קולע. זה לימוד שאנחנו נמצאים באמצע הדרך שלו. זה הגביר מאוד את השקידה ואת העיסוק בצד הפנימי של התורה על כל גווניו, ולפעמים הוא נתן כוח ואור גם לחלקים אחרים – ולעיתים הוא יצר סתירה. אנחנו זקוקים עוד ללימוד ולהבשלה כדי ליצור הרמוניה, ולהתגבר על הסתירות הפנימיות של הדרך".
מה הנוסחה שאתה מציע לצעירים ביחס לעיסוק בפנימיות התורה?
"רוב החבר'ה אפילו בישיבה חסידית שנוטה לפנימיות התורה, לא יכולים להיבנות בלי שיש להם לימוד גמרא רציני, גם אם הם רוצים בכך", הוא אומר בהדגשה. "לשבץ פנימיות התורה בתוך מסגרת של לימוד שיש בה משקל רב של לימוד נגלה, זה יקר וחשוב, ויש בזה דרכים שונות ומגוונות. אבל מישהו שישים את זה לעיקר לימודו, זה נדיר מאוד מאוד. אין ספק שהצימאון של הדור לפנימיות הולך וגדל, והוא הבסיס ליראת שמים, הוא הבסיס של הדבקות האלוקית ושל הלהט לשמירת תורה ומצוות. אנחנו חייבים להרבות בלימוד זה ולהעמיק בו, וגם לחדש ולהתחדש בו – וזאת בתנאי שאנחנו הולכים עם דעת רבותינו, ולא סוללים לנו דרך חדשה ומסוכנת".
כשאני שואל אותו לקראת סיום, מה היעד הבא שהוא מתכנן לעסוק בו, הוא עונה לי בסיפור משעשע. "יש לי חבר, יועץ ארגוני ברמה מאוד גבוהה. הוא מצביע מרצ, ואנחנו חברים בלב ונפש. פעם אמרתי לו: 'תן לי טיפ לניהול זמן'. הוא יושב ככה ו'מתגרד', ואז עונה לי במשל: 'אחד הולך עם גלשן לחוף הים, ביום של רוח עזה. על החוף הוא רואה את היועץ הארגוני שלו, ואומר לו: 'אני הולך לגלוש, אתה יכול לתת לי טיפ לניהול זמן'? אז הוא חושב רגע ואומר לו: 'מי שהולך לגלוש, צריך לתפוס את הגלים ולא לנהל אותם'. החבר הזה מסתכל עלי ואומר: 'אתה גלשן, אתה תופס גלים. כל ניסיון שלך לנהל אותם, רק יגרום לך לפספס את הגל הנכון שעליו אתה צריך לעלות'.
"לא העליתי בדעתי שבמשך שבועיים אני אחרוש את כל הארץ לפני הבחירות, כדי לעזור להציל את גוש הימין ואת מפלגת 'ימינה'. אני עדיין לא מאמין שזה קרה לי שהקמתי חברה לאינטרנט, אבל זה קרה לי", הוא צוחק. "כשהקדוש ברוך הוא יביא את הגל שעליו אני צריך לפעול – אני מתפלל שאהיה מספיק עירני, כדי לעלות עליו ולעשות את הדבר שהוא רצון ה'. וחוץ מזה, ממשיכים לשמור תורה ומצוות, ולעסוק בהפצת תורה והגדלת תורה בעם ישראל מתוך דבקות אלוקית".
