לטרמפיסיטים שישבו במושב האחורי והרימו גבה, כנראה היה מה לומר על הנהג ששר בקולי קולות ותופף על ההגה במרץ של התוועדות חסידית (חוץ מה"משקה" כמובן). הם היו מנומסים דיים וניסו לשמור על ארשת מכובדת, לפחות עד שירדו מהרכב.
הנהג היה אני, ולויתור על התדמית הנורמלית שאני מְתַחְזֵק בדרך כלל, היו הפעם נסיבות מיוחדות: מה שהתנגן בקולי קולות היה "צמאה 2", אלבום חדש שיצא לאור השבוע לרגל ח"י אלול – יום הולדתם של הבעל שם טוב ושל האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן, מחבר ספר ה"תניא" ומייסד חסידות חב"ד.
כמו ב"צמאה", האלבום הקודם שהכיל את ניגוניו של הרבי מליובאוויטש, גם עתה זוכים עשרת הניגונים העילאיים שהלחין בעל התניא, להנגשה ועיבוד מחודש בפיהם של מיטב האמנים הישראליים.
חיכיתי לנסיעה הביתה בסוף יום העבודה, כדי שאוכל להקשיב לאלבום בווליום גבוה ובריכוז מוחלט. זו כנראה היתה החלטה נכונה, כי גם כשנסענו מאחורי משאית כפולה שנעה באיטיות מורטת עצבים, היו רגעים בהם חשתי שעוד רגע גלגלי הרכב מתנתקים מהאספלט ואנחנו ממריאים.
ה"שידוך" המוצלח שבוצע בין כל אמן לניגון, או שמא בין הניגון לאמן, הוא חלק משמעותי מעוצמתו של האלבום. רמי קלינשטיין עולה ומעלה לגבהים חדשים בניגון "אלי אתה ואודך", וברי סחרוף לוקח את המילים המוכרות של פיוט "בני היכלא" ונותן להם מגע של מוזיקת רוק ורוך גם יחד. אהוד בנאי לוקח את המאזין למסע חיפושים אחר אבינו מלכנו בסמטאות מחנה יהודה. קולו המלאכי של דוד ד'אור המבצע את "שלום עליכם", מעביר תחושה ממשית של רפרוף כנפים באוויר. קלרינט הקסם של חיליק פרנק, אביתר בנאי, יונתן רזאל ודניאל זמיר מכניסים את המאזין לעומקה של התוועדות חסידית בשעות הקטנות של הלילה.
לצד הצלילים, נמשכת ההתוועדות בתכני החוברת המוקפדת המלווה את המארז, עם רעיונות מעולמה של החסידות אותם כתב אהרוני ברנשטיין, לצד דיבורים היוצאים מן הלב פרי עטם של האמנים.
אוצר מעל הגשר
הרב אסי שפיגל מצפת, אחת הדמויות העומדות מאחורי המיזם, מצביע על שתי מגמות המתחברות בהפקה: "בשנים הראשונות של המדינה, היו המסורת והתנ"ך חלק מהשיח, אבל זה לא בא כל כך מחיבור פנימי לתורה, אלא כחלק מתרבות. מאז עברו הרבה שנים, והאמנות הישראלית פרצה לכיוונים שונים שהושפעו מהתרבות האמריקאית והאירופאית. בחמש־עשרה השנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה מיוחדת – אמנים רבים יוצרים מתוך חיבור פנימי לטקסטים המסורתיים", מסביר הרב שפיגל.
מצד שני התעורר הצורך לחדש את הישן. "תנועת החסידות הוציאה מקרבה מאות ואלפי ניגונים לאורך השנים, אבל רבים מהם לא היו מונגשים לציבור", אומר הרב שפיגל. ניגוני חב"ד השונים משקפים מצבי תודעה מגוונים כגון שמחה, התבוננות והעמקה והם נלמדו והושרו בעיקר בהתוועדויות. הם לא חוברו כקומפוזיציה אלא מתוך נביעה פנימית שתורגמה לאחר מכן לתווים. המקור הוא נגינה בפה, וזה ז'אנר הפוך ממה שאנחנו רגילים לשמוע בדרך כלל".
"לא כל אחד יכול לשמוע את התוכן הפנימי בלי מעטפת שמותאמת לו, ולכן לקחת מוצר מסורתי ולהפיק אותו בכלים חדשניים זה אתגר גדול", הוא אומר. "יש פה יצירה של גשר מאוד עדין שנועד לשמר את האותנטיות של הניגון יחד עם חיבורו להוויה העכשווית ולתרבות הישראלית".
ממזרח וממערב
מי שהיה אחראי על העיבוד המוזיקלי של האלבום, וגם ניגן בו בעצמו, הוא האמן נאור כרמי, המוכר מלהקת "הלב והמעין" עטורת השבחים. כרמי (45) יליד עכו המתגורר כיום בקריית מלאכי, נולד בעולמה של המוזיקה הקלאסית. כלי ההיכר המזהה אותו הוא הקונטרבאס, אך הוא מנגן גם בפסנתר, טנבור וכלים אתנים שונים.
כאמן שקרא, כתב וניגן כמה תווים בחייו, מסביר נאור מה לדעתו מייחד את ניגוני חסידות חב"ד. "כמעט כל ניגוני חב"ד הם מאוד עמוקים ומאוד מלודיים. בהרבה מהם ניתן לזהות השפעה של מזרח ומערב – סולמות מזרחיים לחלוטין מול כאלה "קלאסיים". החיבור בין המערב למזרח מרמז גם על חיבור של מטה ומעלה, ארץ ושמים. התופעה קיימת בהרבה ניגוני חסידים, אבל בחב"ד זה בולט באופן ממש חזק. הנקודה של תורת חב"ד, מהעמוקות והרוחניות בתורות החסידות, היא שכל העולם כולו בטל לקדוש ברוך הוא, ו'אין עוד מלבדו'. אני חש שזה מתבטא גם בניגוני חב"ד שאפשר להגיע בהם לדבקות עמוקה, ובאמת להרגיש שכל המציאות היא של הבורא ולא של הנברא, שכל העולם זה פיקציה".
כרמי החל את לימודיו בגיל עשר בקונסבטוריון הידוע והנחשב של העיר הצפונית, וניגן בהרכבים שונים עד גיוסו לצה"ל, שם שירת בלהקה צבאית. לאחר שהשתחרר מהצבא הוסיף והתמקצע באקדמיה למוזיקה בירושלים, וניגן בלהקות שונות שהופיעו בארץ וברחבי העולם. "תהליך התשובה שלי החל בסביבות גיל עשרים וחמש, כשהתחלתי לחוש ריקנות מהמוזיקה. יהודי בלי תורה הוא ריק, כמו דג בלי מים. אם הדג ישכב על מיטת שיזוף ליד המים, הוא ימות", הוא מסביר בשפתו הצבעונית. "היהדות היא דת מאוד מוזיקלית, החיים היהודיים רוויים בצלילים. ככל שנכנסתי יותר לעומקם של החיים האלו, כך התחברתי למוזיקה ממקום עמוק הרבה יותר".
לפצח את שורש הניגון
בשנים האחרונות הוביל והפיק נאור כמה וכמה אלבומים של ניגונים חסידיים מרובי־משתתפים, והוא מוצא הסבר פנימי ומיוחד גם לעבודת ההפקה המוזיקלית, המחברת בין שכל לרגש. "החסידות מדברת רבות על מציאות של אורות ומציאות של כלים. האורות זה הניגון בעצמו, והכלים זו עבודת העיבוד. הרבה פעמים מוסבר ששורש הכלים גבוה יותר מהאורות, או במילים פשוטות – ה'איך' חשוב יותר מאשר ה'מה'".
"האור הוא דבר ערטילאי, ולכן אפשר להרוס ניגון בקלות, גם אם הוא נפלא ביסודו. ניגון אפשר לשיר, ללחוש, לצעוק ולשמוח. העיבוד מאפשר להעניק לניגון את הלבוש המתאים לו, זה שיעשה לו הכי טוב, באופן שמי שישמע אותו יצלול פנימה לעומק הנקודה. המילה "להפיק" לקוחה מהשפה הארמית – לאפוקי, להוציא. התפקיד של המפיק המוזיקלי הוא להוציא מהאמנים את המקסימום, להוציא להם את המיץ", צוחק נאור. "כשהקלטנו את ארבע בבות באולפן, ממש סבלנו. חיליק פרנק ניגן מדהים, אבל איכשהו זה לא הרגיש נכון. בסוף כתבנו לו עיבוד של תזמורת סימפונית, ואני מרגיש שזה הדבר הכי טוב שעשיתי אי פעם", הוא אומר ברגש, "ממש ביטול הבחירה".
ניגון מהאין סוף
"אני יכול לספר לך שהאווירה הייתה מיוחדת במינה", מאשר חיליק בחיוך רחב. "אוירה שכולם חתרו לעשות את הדבר האמיתי – לתת סוף־סוף לניגונים האלה ביטוי שיבוא החוצה, ולא רק למקומות שלנו".
"התרגלנו לחשוב ש'יפוצו מעיינותיך חוצה', זה רק בתורה. כותבים מאמרים, מוסרים הרצאות, אבל הניגונים אף פעם לא הצליחו לצאת החוצה ונאלצו להישאר בפנים – באווירה החסידית ובפארבריינגען החסידי (בהתוועדות), אבל לא ברחוב. להוציא ניגונים באופן כזה – אני חושב שזה חידוש שעוד לא היה".
"ברור שאם ניקח מאמר חסידות ופשוט נלך ונקרא אותו בתוך הרצאה לסטודנטים – זה לא יעבוד. צריך לתרגם את זה, לתת לזה לשון נכונה. לתת לאור הזה כלי שמתאים לשומע. באותה הדרך", ממשיך חיליק, "אי אפשר לקחת את הזמר החסידי והמקהלה החסידית, ולהביא אותם לרחובות תל־אביב או הרצליה. אתה חייב להביא את זה בכלים אחרים, בעיבודים אחרים, ולהוריד את הניגון לתוך הדברים האלה, שיהיה 'דבר הנשמע'".
למרות הצורך בהגשה עכשווית, ובניגוד לרוב רצועות האלבום, הביצוע של חיליק פרנק והתזמורת הסימפונית לניגון "ארבע בבות" של האדמו"ר הזקן, דווקא נצמד בקפדנות אל לוח התווים. "מהאדמו"ר הזקן ועד ימינו אנו, חב"ד החשיבו את הניגונים ועשו מהם 'עניין'. זה לא היה סתם דבר של מה בכך. אפשר לראות שאת ניגון ארבע בבות, זה ניגון שאי אפשר לשיר אותו בכל זמן, אלא רק בחגים, בחתונות ובמועדי חב"ד. הניגון הזה של 'ארבע בבות' הוא באמת ניגון מקודש, ויש עניין להעביר אותו הלאה באופן מקורי לחלוטין. לתחושתי, בזכות התזמורת הסימפונית יצאה תוצאה מופלאה, ומעולם לא הייתה הקלטה כל כך עוצמתית של הניגון הזה, וברמה מוזיקלית כה גבוהה", הוא מתלהב.
כאחד שהמוסיקה היהודית זורמת בעורקיו, מוסיף פרנק רעיון מעניין המבדיל בין "ניגוני חסידים" ל"ניגוני צדיקים". "כמו שיש תורות של הצדיקים, יש גם תורות של חסידים. אתה יכול לראות כל מיני דרשות, כל מיני ספרים יפים, דרושים וחידושים – אבל הם נותרים עדיין בתחום של תורת חסידים. ניתן להרגיש בחוש שהתורות של צדיקים נוגעות ממש באין סוף עצמו".
"על אותה הדרך, אתה ממש מרגיש שניגון שהלחין צדיק הוא במקום גבוה לאין־ערוך מניגון שהלחין חסיד. יכול להיות שמדובר בחסיד שנמצא במדרגה מאוד גבוהה, והוא מצליח להוריד לעולם ניגונים גבוהים, אבל עדיין, צדיקים זה עולם לגמרי אחר. בניגוני הצדיקים ישנה התכווננות אחרת", הוא אומר. "בספר הניגונים ישנו מאמר של הרבי הריי"ץ על ניגון ארבע בבות, בו הוא מסביר בשם אביו את סדר העולמות בהתאם לניגון. אל העולם שהם חיו בו ואל המקומות שהם הגיעו אליהם בעבודה קשה – ולא בזכות ירושת התואר – אחרים לא הגיעו, לכן רק הם נקראים צדיקים, ובגלל זה הם זכו להשפיע בעולם את האור המיוחד שלהם".
התוועדות מאולתרת באולפן
בניגוד כמעט מוחלט לריכוז העצום המלווה את 'ארבע בבות', אחראי ישי ריבו על ביצוע חמים וקופצני של השיר "והריקותי לכם ברכה". "זה ניגון שתמיד הכרתי כמשהו שמח, מאותם ניגונים שהם חלק בלתי נפרד מחתונות, אבל לא ידעתי שהוא ניגון של בעל ה'תניא'. בכלל, נחשפתי במהלך ההפקה להרבה ניגונים שהכרתי, אבל לא ידעתי שהם לחנים של האדמו"ר הזקן. ניגונים מדהימים שכל אחד מהם נוגע במיתר פנימי אחר", אומר ריבו.
"החוויה של ההקלטה הייתה מדהימה, כי הכל נעשה ב'לייב' – דבר שכמעט לא קורה היום בעולם ההקלטות. מעבר לחיבור של המוזיקה היה חיבור וכימיה טובה בין האנשים, אחד אומר דבר תורה, אחד נותן איזה חיזוק. בלי ששמנו לב, נוצרה לנו התוועדות ספונטנית שנתנה הרגשה נעימה. וכמו כל התוועדות טובה, היא הייתה מלווה בהמון ניגונים וריקודים באולפן", הוא אומר בהומור.
ריבו מספר כי לעבודה על אלבום 'צמאה' הקודם הוא נכנס בחשש מסוים, מפני היווצרות של שידוך מאולץ בין היוצרים. "זה לא פעם ראשונה שעושים פרויקט עם אמנים ישראלים מוכרים, ולפעמים הנטייה של ריבוי זמרים היא לא תמיד נכונה. כשיש אלבום של אמן אחד, אתה יכול להתחבר או לא להתחבר, אבל אם התחברת – אתה נכנס לאיזה מסלול, אתה לוקח חלק בסיפור של האמן. לשמחתי במקרה הזה, למרות שכל אמן הוא אחר לגמרי, וכל אחד לקח את זה למקום שלו, הרגשתי שהאלבום הזה יצר חיבור טבעי ולא הרגיש כדבר מאולץ", הוא אומר. "לדעתי, זה היה הקסם הגדול של 'צמאה', ולכן הוא הצליח להבקיע מאוד חזק וקיבל המון חשיפה. זה לא היה בגלל השמות הגדולים של האמנים, אלא בזכות השירים של הרבי שהופקו ובוצעו בצורה חכמה, נכונה ועדכנית, אבל בלי לפגוע במקור ובטעם המקורי של הניגונים".
"הבעל שם טוב שמע בגילוי שמימי שהגאולה תלויה בהפצת מעיינות החסידות", חוזר נאור כרמי לדברים שאמר חיליק פרנק. "חלק ניכר וחשוב מאותם מעיינות מתוקים, אלו הניגונים החסידיים שנותנים לנו את היכולת להפוך את העולם ולנער את אבק הגלות מהעולם היהודי והחסידי. אז אם בשמיים הכריזו שהניגונים האלה יביאו את המשיח", אומר נאור, "אנחנו חייבים, פשוט חייבים להפיץ אותם".
