גם אחרי שמונה אלבומים מצליחים, מתקשה יצחק מאיר (34) להגדיר את עצמו כזמר. אחרי שנות ילדות במושב גמזו, מושב בניחוח חרדי־לאומי של פועלי אגודת ישראל, הוא למד בישיבות הקו החרדיות־ליטאיות: חברון ומיר, ולאחר שירות בצה"ל המשיך ללמוד בישיבת בית מורשה בירושלים. מאז, כך נראה, הוא ממשיך לרקוד בין העולמות. לרקוד ולשיר.
"אין לי שום רקע מוזיקלי", מחייך מאיר. "לא רק שלא למדתי בקונסרבטוריון או באקדמיה למוזיקה, אלא שהאקלים הסביבתי שלי לא היה מוזיקלי. סעודת השבת ב'חברון' נמשכת רבע שעה ומיד חוזרים לבית המדרש. כנראה שהחום החסידי הזה הגיע מהבית של ההורים, שהיה עם הרבה חום וחיבור".
במקביל ללימודים בבית מורשה, החל מאיר להעביר שיעורים במרכזים שונים ללימוד יהדות בירושלים ובתל אביב. "הייתי מעביר שיעורים בפילוסופיה, יהדות וכדומה לחבר'ה חילונים, והרגשתי שחסר משהו בסוף. השיעור היה מעניין, אבל זה לא היה מספיק. יש הרבה דברים מעניינים בפייסבוק, אבל השאלה היא איפה אתה פוגש את עצמך אחרת בזכות הלימוד האינטלקטואלי שעשית. החלטתי להיות אמיץ ולחתום את השיעור בניגון פשוט של ר' שלמה קרליבך. זה היה מדהים, כי אחרי שבוע אנשים סיפרו שמה שנשאר להם היה בעיקר הניגון. אז החלטתי שלא רק נחתום בניגון, אלא גם נפתח בניגון".
ההמשך כבר התפתח לסדנת ניגונים, שערכה לקהל החילוני היכרות עם ניגוני השבת הבסיסיים. אלו הפכו להקלטה ביתית־מחתרתית, ועם קצת עידוד ודחיפה מהסביבה והמשפחה, האלבום הוקלט באולפן מקצועי, ומאז, כמו שאומרת הקלישאה, הכל היסטוריה. תוך חמש שנים, בהם גם התחתן והפך לאב לשני ילדים, מצא מאיר את עצמו לאחר הקלטת שמונה אלבומים.
"הכל קרה כל־כך מהר. חברת ההפצה 'דברי־שיר' שמלווה אותי לאורך השנים בעצם עשתה לי טובה עם האלבום הראשון, כי אני אח של ידידיה מאיר והוא ביקש יפה", מחייך יצחק. "אבל הציבור מאוד פרגן והתחבר והאלבום הפך לשלאגר, וכך המשכנו. את עיקר הקרדיט אני לא נותן לי אלא לקהל. אנשים קונים את זה. גם התגובות מאוד מחזקות, וזה נותן דרייב להמשיך הלאה".
לשירי השבת הוקדשו שלושה אלבומים – נשמות חדשות, עתיקא קדישא וזעיר אנפין, המשולבים בשירי שבת עממיים, ניגוני חצרות חסידיות, עם נגיעה קלה מארצות המזרח. מאוחר יותר נוספו ניגוני הימים הנוראים, אלבום נוסף עם לחנים מקוריים של מאיר עצמו, ולאחרונה יצא האלבום "מלווה מלכה" עם שירי מוצאי שבת. בכל האלבומים אירח מאיר אמנים נוספים, ממזרח וממערב. "העניין לדעתי הוא לתת לניגון לעשות את שלו, אני מאמין מאוד באינטואיציה הפנימית של האדם, והניגון הוא זה שמצליח להפגיש אותנו עם האינטואיציה הזו, להיות קשוב אליה. גם בהופעות ובהתוועדויות היום אני מדבר – אי אפשר בלי הכוח של המילים שמצליחות לדבר גם אל השכל וגם אל הנשמה, אבל כששומעים ניגון זה אחרת לגמרי – כמו שטועמים יין הונגרי".
ממריאים בשבת
שבתות ניתנו למנוחה, אמרו חז"ל, אבל מאיר, שגדל בבית של רב ורבנית שעובדים קשה בשבת, גם הוא לא נח. הוא נודד בין קהילות ברחבי הארץ – החל מגבעת שמואל וכלה בקיבוץ הדתי, ומקיים שבתות של שירה וניגון הכוללות קבלת שבת, טיש, סעודה שלישית והבדלה.
"שבת היא לא רק זמן פנוי בשביל אנשים, אלא גם זמן של פניות נפשית לניגונים וללהט הנשמה. לניגון יש כח לפתוח את הלב. אין מי שלא נפגש עם זה בתחנות חייו, אם זה בתפילה או בהתבוננות פנימית. כדי להסביר את הכוח של הניגון לא צריך ראיות בכתובים או סיפור חסידי, זה פשוט קיים. זו לא הופעה ולא חזנות", מדגיש יצחק, "פשוט תפילה. בלי הגברה ונגנים. בהופעות מוזיקליות, מספיק שירד קצת ברד כדי שאנשים יחליטו להישאר בבית, אבל לתפילה בבית הכנסת אנשים יגיעו גם כשיורד שלג, לא כדי לשמוע אותי שר אלא כדי להתפלל ולשיר ביחד, להמריא יחד. הבעל שם טוב מסביר את הפסוק 'ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה" – שכאשר האדם הוא בבחינת פעול, כשעושה את עצמו ככלי נגינה בידיו של ה', הוא חי כשרוח ה' מבעבעת ונושבת בו".
למרות שבשנים האחרונות מאיר מופיע בעיקר בציבור הדתי, הוא ממשיך עם החיבור גם לקהל שאיתו פתח את הדרך המוזיקלית. "בציבור החילוני זה הכי קל, כי אני לא איזה כוכב מוזיקלי שיוצאים בשביל לשמוע אותו. הרפרטואר הוא אמנם ניגונים עממיים כמו 'שלום עליכם' ו'מי האיש' – אבל זה בכלל לא משנה. מה שפותח את הלב אלו לא המילים, אלא הצלילים, הרקע, האווירה של המקום הפתוח, הפשוט הזה. הופעתי כבר במקומות שרק אחרי ההופעה הבנתי כמה שזה הזוי. אם הייתי יודע מראש אולי לא הייתי מעז להגיע", הוא מחייך.
להיות כלי נגינה
"כל הופעה כזו היא לימוד בשבילי", אומר מאיר. "אחד הסיפורים שאני מספר בקביעות הוא כזה שקצת צוחק על עצמי: אדם אחד בא לבעל שם טוב, והתלונן שכשהוא משמש כבעל תפילה הוא מתמלא במחשבות של גאווה וישות, וזה מפריע לו להתפלל. הבעש"ט יעץ לו שבכל פעם שמחשבות כאלה פוקדות אותו, שיסתכל קצת על הציבור שמאחוריו, וזה ייפסק. תמיד חשבתי שהפשט של הסיפור אומר שאם תסתכל על אנשים, תדע שהם קצת צוחקים או כועסים עליך – וזה מה שיוריד את הגאווה. זה היה 'הפשט' שלי בסיפור, ובאחת ההופעות האחרונות מישהו בקהל קם ואמר הסבר אחר: 'אם תסתכל אחורה ותתבונן, אולי תראה שאנשים מתרוממים בעזרתך, תבין שאתה זוכה לעשות משהו בשם כל ישראל, להיות ערוץ למשהו שפותח לבבות'. אני מלא תודה לה' שזיכה אותי לייעוד הזה. החידוש הוא לשבת ולשיר באיזה יום רביעי סתמי, ופתאום להרגיש בעיצומה של שבת תשובה".