בס"ד

יום שישי, 29 מרץ, 2024
הכי עדכני
מחלקה אונקולוגית. כאן רוקדים

מחלקה אונקולוגית. כאן רוקדים

בחוץ שקעה השמש וצבעה את השמים בצבעים ססגוניים, שבת המלכה פרשה את כנפיה על היקום. אבל בפנים, בחדר שעל דלתו היה כתוב 'מושקא', במחלקה האונקולוגית שבמרכז הרפואי בבאזל, צפצפו המכשירים, המוניטורים הבהבו ושלחו ערבוביה של כבלים וצינורות אל המיטה שבה נחה מוסי בת ה-17. עירוי מחובר לוורידי זרועה, שעה שהיא הסתירה בחיוכה כאבים וגם פחדים. אביה, ר' זלמן וישצקי, עמד שם, הביט בחלון ובבתו חליפות, וכאב עז תקף גם אותו.

זו לא הייתה השבת עליה חלמו. הוא רצה יותר מכל להיות יחד עם חברי קהילתו בבית הכנסת המואר ורחב הידיים, ולקבל את השבת בתפילה. מוסי רצתה גם היא להצטרף לתפילה ואחר כך להתכונן לסעודת השבת ולאורחים הרבים. אבל עכשיו שניהם כאן בחדר האשפוז. השולחן הקטן בחדר ערוך לשבת. יין, חלות וכל טוב, מעשה ידי אמא דואגת שנשארה לערוך סעודת שבת עם הקטנים.

האווירה קשה, אבל האב החליט שלא ייכנע. לא לריח התרופות, לא לאפלולית ולא לכאב הפושט בליבו. שבת עתה, והם יקבלו אותה בשירה ובשמחה. חנוט בסרטוק וחגור באבנט, הוא יישר את הקנייטש בכובע שלראשו והחל להתפלל. "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה". מוסי קמה והצטרפה גם היא, "קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה". "רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא, וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה". ר' זלמן שר כשקולו הולך וגובר. "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי", וכשהגיעו ל'בואי בשלום' הוא היה כבר בעיצומו של ריקוד שהלך ונעשה סוער יותר ככל שהלילה הלך וירד על העיר.

ואז נפתחה הדלת. אחיות המחלקה תהו לפשר הקול המוזר ונזעקו לראות אם הכל כשורה, ומה שהם ראו – ממש לא הלם את ההגדרה הזו.

"פתאום ראיתי את ההשתקפות שלהן בחלון", נזכר ר' זלמן. "הן עמדו בדלת המומות, לא הבינו לשמחה מה זו עושה. מי הוא האיש המוזר, למה הוא לבוש מוזר, ומה זה הריקוד המוזר שנראה היה כל כך תלוש מהמחלקה האונקולוגית. באפלולית ששררה בחדר הם ראו את הריקוד, אבל הם לא ראו שבעצם עיני שנינו היו מלאות דמעות". ור' זלמן נזכר ואומר: "אבל אתה יודע, אין באמת משהו בעולם הזה שיכול למנוע מיהודי להינשא על ענני שמיא לריקודים של שבת, העולם הזה לא באמת יכול היה לנו באותה שעה".

איך באמת? הדמעות מבקשות לצאת ואתה שמח?

"זה הסוד שיש לפצח. זו לא חכמה גדולה לשמוח כאשר הכל בסדר והחיים מאירים לך פנים. אך כיצד שמחים כאשר החיים מחמיצים לך פנים, כאשר הלב מסרב להשתתף?"

הכוח של השמחה

זה סיפורו המטלטל של ר' זלמן וישצקי, שליח חב"ד לעיר באזל בשווייץ. זה 19 שנה הוא ומשפחתו מקדישים את חייהם לעיר השוויצרית, ובעודו עוסק במלאכת השליחות הפך את השמחה לדרך חיים.

שנים רבות הרצה הרב וישצקי בפני קהלים שונים על סודה של השמחה, אבל לא ידע עד כמה יזדקק לה עד שלפני מספר שנים נפל עם בתו לגיהינום של מחלת הלוקמיה וצלח אותה יחד עם משפחתו, בחסדי ה', בכוח השמחה.

בעקבות החוויה המטלטלת יצרו האב והבת תכנית משותפת בה הם מרצים על הדרך אותה עברו, במטרה לחזק אחרים. ד"ר שמחה – כך כבר מכנים חבריו את הרב וישצקי.

אכן, אין זו מן המלאכות הקלות. השמחה היא אומנות שיש ללמוד כיצד להשיגה ולהשרישה בעומק הלב, ומוטב עוד קודם שהיא עומדת למבחן…

"כשהייתי נער צעיר לימים", מספר הרב וישצקי, "נשלחתי עם שבעה מחבריי כ'תלמידים שלוחים' לישיבת חב"ד שקמה באותה עת בעיר ס. פאולו בברזיל. טרם יציאתנו נפגשנו להתוועדות אצל הרב לייבל אלטיין, העומד בראש מכון 'חסידות מבוארת'. הרב אלטיין אמר לנו כך: כשלוחים בישיבה קטנה, הבחורים יבחנו כל צעד שלכם כפשוטו. כל פעולה שלכם, כל אמירה שלכם, נבדקת בעשר עיניים. אינכם יכולים להסיח דעתכם מכך ולו אף לרגע. לכן אתם חייבים כל הזמן, 24 שעות ביממה, להתנהג כבני ישיבה חסידיים ומושלמים. ואתם יודעים מה – הוסיף – אם ממילא צריך לשחק את זה, לא עדיף כבר להיות כזה?

"גם כאן", ממשיך הרב וישצקי, "בשביל לעמוד בראש מורם בהתמודדות הרפואית, כמו גם מול המשפחה ובני הקהילה, עליך להקנות לעצמך כל העת פנים של שמחה. אבל אם כבר צריך כל הזמן לשחק את זה, לא עדיף כבר להיות כזה? עליך לעבוד ולהטמיע זאת באמת בתוך המוח והלב".

דרושה: ענווה

האירוע הרפואי החל להתגלגל כאשר מוסי, בתו הבכורה של הרב וישצקי שהייתה אז בת 17, למדה בתיכון בארץ. היא התלוננה בשיחות הטלפון שאינה מרגישה בטוב. הסבתא סיפרה להורים שבתם לא אוכלת מספיק ונראית חלשה, אבל ההורים בבאזל לא היו מודאגים במיוחד. רק כששבה בתום שנת הלימודים הביתה, הם אכן הבחינו שמשהו לא בסדר.

הבת נלקחה לבדיקות במרכז הרפואי בבאזל. הרופאים ערכו לה בדיקות דם, ומהר מאוד הגיעו למסקנה שהממה את המשפחה: לוקמיה – סרטן הדם. זו אמנם מחלה מסוכנת אך לרוב, ובעיקר בגיל צעיר, איננה קטלנית. הטיפול אכן לא קל והוא מביא עמו את תופעות הלוואי הידועות כמו נשירת שיער, חולשה ובחילות, אבל בחסדי שמים בימינו לרוב מבריאים ממנה והיא אינה משאירה שום רושם. למרות כל זאת, בשורה כזו הנופלת ביום בהיר על ראש נערה בת 17 – היא בלתי נתפסת.

איך באמת התמודדה בתכם עם ההודעה הזו בעיצומם של חייה הצעירים?

"זכינו ובתנו היא נערה גדולת נפש. היא הבינה טוב מאוד לקראת מה אנו הולכים. היא ידעה מה מחכה לה, ובעיקר נשירת השיער הנוראית הפחידה אותה מאוד. היא בכתה לא מעט ביומיים הראשונים, אבל אז, בשעת ערב, היא אמרה לי כך: אבא, אני יודעת שמחכים לי שבעה חודשים לא קלים, אני לא רוצה להיות עצובה, אני רוצה לעבור את זה מתוך שמחה, איך עושים את זה?

"נו, מה אומרים? מה אומר אב לבתו בכזו שעה? האם מישהו הכין אותי לזה?

"ה' פתח את שפתיי ואמרתי משהו שכנראה היה טבוע בי, בבחינת ירושה מאבותינו, משורות התניא ששיננתי מילדותי ומעולם החסידות עליו חונכתי וגדלתי: אנחנו צריכים ענווה כלפי הקדוש ברוך הוא. ענווה פירושה הוא, שאנחנו נושאים עיניים למרום ואומרים: אני לא מבין, אני לא אמור להבין, 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי'. אבל אני מקבל בהכנעה ובאהבה את העובדה שאתה יודע הכי טוב מכולם מה נכון עבורי, מה טוב עבורי, וכבר לימדונו רבותינו ש'טבע הטוב להיטיב'.

"עוד בגיל שבע", הוא נזכר, "למדתי תניא עם סבא שלי, איש מסירות הנפש ברוסיה הקומוניסטית, רבי משה וישצקי ז"ל. בכל יום אחרי לימודיי ב'חדר' היינו לומדים שלוש שורות של תניא מתוך הספר כשהוא מסביר לי, ולמחרת צריך הייתי לבוא ולהיבחן עליהן בעל פה, ואז שוב היינו לומדים שלוש שורות. מה שלמדתי אז חקוק במוחי עד היום הזה. גם באמצע הלילה אזכור זאת. אני זוכר שביום השני למדנו (את דברי האדמו"ר הזקן בראש פרק א' בתניא): 'וגם אם יהיה בעיניו כרשע, ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב'. כלומר, כשאדם עצוב הוא לא יכול לעבוד את ה'. אי אפשר לחיות. אלה לא חיים. מי שמבקש לחיות, ובפרט חיים יהודיים-חסידיים, עליו לקבל באהבה ולהאמין באמונה פשוטה שאין רע יורד מלמעלה. זה מה שחיזק אותי ברגעים אלה.

"רעייתי היקרה הוסיפה ואמרה באמונה פשוטה של 'אידישע מאמע': בואו ונהיה נאיביים, את החכמה נשאיר לאחר כך. כעת נהיה נאיביים, נקבל באמונה פשוטה שהכל לטובה, ומעתה ואילך לא נשתמש במילה קשה, פשוט לא לומר בבית את צירוף האותיות ק ש ה. וכך אכן נהגנו, ממש כך, כמו שאומרים 'בלי פלפולים'".

השמחה גם מרפאת. באחד ממאמריו המפורסמים של האדמו"ר הרש"ב הוא מבסס את הקביעה לפיה "שמחה פורצת גדר": כאשר אדם שמח, הוא מתעלה מעל עצמו ומעל התנהגותו השגרתית, ואז הוא מגלה בעצמו כוחות חדשים שכלל לא ידע עליהם קודם לכן. "זה מה שהיינו זקוקים לו", מסביר הרב וישצקי.

"השליח הרב לוי אזימוב מפריז, שלא הכרתיו קודם, שלח לי ביוזמתו כמה מכתבים של הרבי בעניין הרפואה. באחד מהם, שנכתב בראש חודש שבט תשי"ח, כותב הרבי: "והנה בטח שמע פתגם כ"ק אדמו"ר מוהר"ש: העולם אומר שכאשר אי אפשר ללכת מלמטה הולכים מלמעלה, ואני אומר שמלכתחילה מלמעלה, והוא הדין בנדון זה שאע"פ שלכאורה צריך לחכות בהשמחה גלויה עד שיוטב מצב הבריאות בפועל, הנה יש מקום לומר ע"פ נוסח הנ"ל להקדים השמחה על הטבת הבריאות אף שלעת עתה אינה בגלוי, וזה עצמו ימהר העניין, והוא ע"ד הפתגם שנשמע כמה פעמים מנשיאי חב"ד, חשוב טוב ויהיה טוב, ופשיטא שכשמביאים זה בדבור של שמחה ובמעשה של שמחה. וביחוד בהנוגע לכבוד-תורתו אשר ע"י עטו עט סופרים יש בידו להשפיע על הרבים בהאמור, הרי ידוע שכר הני בדוחי (תענית כב, א)."

"ואכן, זו הייתה הדרך, הכרה באמונה פשוטה שהשמחה היא שתביא את הרפואה. כמו כן, שמחתי לראות שבסיום המכתב הרבי אומר שמי שעטו עט סופרים ומשפיע על אחרים בזה, הדבר מוסיף ברפואה. אני אוחז בעט הכתיבה וזכיתי שמאמריי המתפרסמים ברשת מגיעים לאלפים רבים מידי שבוע. הבנתי שעלי לכתוב ולהשפיע בעניין השמחה וזה עצמו יזרז את הרפואה.

"גם בתי בורכה בכישרון הכתיבה, והיא הגדילה לעשות וכתבה ממיטת חוליה טור חודשי בעיתון 'לבנות' שמיועד לבנות חב"ד. הטור נקרא 'מסע אל הרפואה', ושם היא כתבה באומץ רב את הקורות אותה ועודדה את הקוראות לחזק את השמחה".

ובכל זאת, מהיכן שואבים כוחות?

"זה נפל עלינו ביום אחד, בבת אחת", הוא מודה. "יש משהו מיוחד ברגעים הללו. כשלוקחים לך הכל, כשאין מישהו בעולם הזה שיכול לעזור לך, אתה מגלה שמה שנשאר לך זה 'רק' הקדוש ברוך הוא, בחינת 'כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני'. זה משהו שכל מי שעבר רגעים כאלה יודה ויסכים. שם פוגשים את הקב"ה מקרוב.

"אנשים שואלים אותי", ממשיך ואומר הרב וישצקי, "איך לומדים להיות שמחים. התשובה הפוכה: אנחנו נולדים עם שמחה טבעית, רק צריך לא לעצור אותה. ראיתי פעם מכתב של הרבי בו הוא כותב שתינוק נולד שמח, והראיה לכך היא שכשמסירים ממנו את כל ההפרעות וההצקות, כשהוא לא רעב, לא עייף ולא מלוכלך, הוא פשוט צוחק מלא פיו. אז אני שואל, מה קרה לנו באמצע הדרך?

"אם אתה רואה ילד בוכה, אתה שואל: מה קרה, למה הוא עצוב? ואילו כשאתה רואה אדם מבוגר מן השורה הולך ברחוב שמח, אתה שואל: מה קרה לו, למה הוא מחייך לעצמו ככה באמצע הרחוב? הכל בסדר?

"ובכן במצב הטבעי והנכון של האדם מצויה השמחה. היא העומדת לימינו גם במצבים המאתגרים ביותר. גם בבאזל, בבית הרפואה, הרופאים אמרו לנו שהם ראו התאוששות מופלאה, והם עצמם ייחסו זאת לשמחה שכל העת נאבקנו להיאחז בה".

נסיון לא קל, ממש מזכיר את מילות הפיוט "עין במר בוכה ולב שמח"…

"אתה יודע מה למדתי שם?", הוא אומר ומספר לי את סיפור הריקוד בו פתחנו. "למדתי במחלקה האונקולוגית שהשמחה צריכה לבוא מהלב. אם היא לא באה מהלב, תביא אותה מהראש. אם הראש לא נענה לך, תביא אותה דרך הרגליים. תרקוד גם אם העיניים בוכות. תרקוד, ובסופו של דבר הריקוד ייקח אותך לגבהים של שמחה".

מוסי צלחה את המלחמה שנמשכה על פני שבעה חודשים תמימים, ומיד בתומם שבה ללימודיה בתיכון בארץ.

בכנס 'צמאה' האחרון, שנערך במתכונת מיוחדת שהעניקה לראשונה את האפשרות לצופים מכל העולם להשתתף מרחוק באירוע, הופיע הרב וישצקי בהרצאה וירטואלית וסיפר על החוויה העזה ומה למד ממנה.

"שם, בבית הרפואה, באו לבקר את בתי שתי ליצניות רפואיות, אחת צעירה ואחת מבוגרת", מספר ר' זלמן. "שאלנו אותן את השאלה שמציקה לכולנו. כאשר היום קשה ורע, איך בכל אופן משמחים אנשים? הצעירה אמרה: אין ברירה. זה תפקידי. אני מאלצת את עצמי לשמח. המבוגרת ענתה: לא. כך זה לא מחזיק מעמד. מה שאני עושה הוא, אני פורשת לפינה, מחפשת נקודה של שמחה, משהו טוב שקיים בחיי, ועם הנקודה הזו אני באה לשמח. זה סוד שכל אחד יכול ליישם גם כשקשה".

הרב וישצקי מופיע מדי פעם באירועים שונים של אנשים המתמודדים עם קשיים ומייעץ כיצד לחזק את נקודת השמחה הזו. "כיהודים מאמינים בני מאמינים", הוא אומר, "יש לנו בכיס את נקודת השמחה הזו תמיד. הייתי לא מזמן בכינוס של אחד הנדיבים שכינס לביתו אנשים שחלו במחלה. שאלתי: אתם זוכרים רגע כזה שבו אתם מבינים ש'אבי ואמי עזבוני וה' יאספני'? כולם הרימו את ידם. זוהי אמת לאמיתה, ירשנו את זה מאבותינו ואמותינו, אמונה פשוטה שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. אתה יודע, בשוויץ יש השטר הכי גדול בעולם, שטר אחד של אלף פרנק, שזה שווה ערך לאלף דולר בשטר אחד. יש לנו לכולנו בכיס שטר של אלף פרנק, ולפעמים אנו לא מודעים שהוא נמצא אצלנו בכיס, אבל הוא נמצא".

החיים באי ודאות – עבודת ה' בימי הקורונה

מתוך הטורים השבועיים של הרב זלמן וישצקי

הרבה שיעורים עברנו בשנה שעברה במשך החודשים הארוכים שמוסי שלנו התמודדה עם לוקמיה.

אבל הקורס המשמעותי מכל היה: החיים באי ודאות.

כשאדם מטופל בלוקמיה, אין לאף אחד מושג איך ייראה היום שלו, הוא לא יכול לתכנן שום דבר. בבוקר מרגיש טוב ואחרי שעתיים מרגיש רע. בבוקר בבית ובערב מאושפז. תשאל, לכמה זמן מאושפז? התשובה תהיה, בעוד שעה נבדוק ונדע. כך זה יכול להימשך שעות, ימים ושבועות.

אנחנו מתוכנתים לחיות לפי תכנון כזה או אחר, ולפתע כשחיים בחוסר וודאות שכזה זה מאוד מאוד מבלבל ומערער. עד שאתה קולט שזה בדיוק השיעור, זהו הקורס המזורז. הוֹ, אז אתה מתחיל להכיל ולקבל, וכן, גם ללמוד. הלב מתאמן ומתרגל לאט לאט לקבל חוסר ודאות בחיוך, לא פעם זה כולל מבט מחויך כלפי שמיא.

יודעים מה מדהים? ככל שעוברים הימים והקורס של חוסר הוודאות מופנם, לפתע אתה מבין שחוסר ודאות איננו אי ודאות, אלא אי של ודאות. כי ככל שאתה מפקיד בלב שלם את גורלך, זמנך, כספך וחייך באופן כללי בידי ה', הרי שעוצמה של ודאות ובטחון נכנסים לליבך ולחייך, ואז, אז אתה חי באי של ודאות.

ב'כתר שם טוב' חלק ראשון אות ג' נאמר: "כי תכלית הידיעה שלא נדע, אמנם יש ב' סוגי שלא נדע, א' מיד, שאינו נכנס לחקור ולידע מאחר דאי אפשר לידע. ב' שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לידע".

נו, אם פעם היינו צריך לעבוד על זה 'תכלית הידיעה שלא נדע', הנה זכינו לזה השנה בלי עבודה.

אין אתנו יודע עד מה, למה ומדוע החליט ריבונו של עולם להתקיף את העולם בחרדת הקורונה, אבל ברור כבר עכשיו שיש דבר אחד מרכזי שקורה כמעט לכולם, התוכניות השתבשו. הן עדיין משתנות ומשתבשות מרגע לרגע ממש.

אולי הקב"ה רוצה להעביר את כולנו קורס זריז, חד, כואב, אינטראקטיבי, בעל אמצעי המחשה, ושמו 'החיים באי ודאות'?

רק דבר אחד אומר לכם מנסיוני: שווה לפתוח את הלב ולהקשיב לקורס הזה, יתכן שעוד תגלו שזה לא אי ודאות אלא אי של ודאות.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן