ה אם הצגת ילדים שמתאימה לסל התרבות של בתי ספר חילוניים יכולה לקבל את אישור 'משמרת הקודש' של הציבור הליטאי? קשה להאמין, אלא אם כן אתה חסיד וכנראה גם קצת משוגע במובן הטוב של המילה. תומר רטהאוז (41), הרוח החיה ב'תיאטרון מעיין – דעת הפקות' משלב היטב בין שתי ההגדרות, ויודע לספר גם על הצגות שבהן ישבו זה לצד זה חרדים ונטולי כיפה כאחד. בשנים האחרונות הזרם התת קרקעי שמחולל שינויים ותמורות בעולם התשובה ובחברה הישראלית כולה, שינה באופן ניכר את המגמות ששלטו עד אז בכיפה. רוב ככל בעלי התשובה של הדור הקודם, בחרו לנתק מגע עם החיים מהם הגיעו ולהשליך לאבדון את עולמם התרבותי. מנגד, פריחת עולם האמנות של בעלי התשובה שחזרו בשנים האחרונות אל הבמה, סט הצילום והמכחול, החלה רק לאחר שנים של הסתגרות מרצון באוהלה של תורה. רטהאוז מספר בפשטות כי במקביל לדרך התשובה בה החל לצעוד לפני כשלוש־עשרה שנים, הוא שמר בהתמדה על רצף של עשיה אמנותית.
הוא גדל ביישוב אבן יהודה, "יישוב בורגני ומעלה", כהגדרתו, למשפחה לא דתית. לאחר מסלול הילדות ובית הספר התיכון הגיע לגרעין נח"ל שעשה את שנת השירות בקיבוצי השומר הצעיר בגליל, "וזה אומר בקצה השמאלי של צד שמאל", הוא מחייך.
אחרי הצבא בחר תומר ללכת ללימודי תיאטרון בבית הספר למשחק 'ניסן נתיב', שנחשב לבולט ביותר בתחומו, והתלמידים בו עוברים מסלול לימודים תובעני במיוחד. עם סיום הלימודים הוא החל בקריירת משחק, והשתלב בתפקידי תיאטרון וקולנוע. "מה שמשך אותי זה בדיוק הקונפליקט העיקרי על פי החסידות – האם להיות עסוקים ב'אני' או ב'אין'. אתה עולה על הבמה כי אתה רוצה להיות משהו, רוצה להיות מישהו", הוא מסביר. "תחילת הדרך היתה נראית מבטיחה, עד שעברתי אבחון רפואי בו התגלה כי מתפתח לי גידול בעצם הלסת. זו היתה חתיכת מכה שגרמה לי להחליט לקחת פסק זמן ולטוס להודו לפני הניתוח המסובך שנקבע לי, כי גם ככה אחרי הצבא לא עשיתי את הטיול המסורתי".
במהלך הטיול הגיע תומר להדלקת נרות חנוכה בבית חב"ד, ושם, בלי לדעת בדיוק איך הוא נדלק החל בתהליך התקרבות. מנהל בית חב"ד שכנע אותו, לעיין באסופות המכתבים של הרבי, שם מצא מכתב שהיווה עבורו סוג של אגרוף מדויק בלסת. "חוץ מהברכה המוכרת של 'אזכיר על הציון', היו שורות במכתב שהיו ממש הוראת דרך בשבילי", הוא מצטט כמעט בעל פה את המילים שנקבעו מאז בליבו. "מפני שבמקצוע שלך אתה עומד מול קהלים נרחבים ועושה שימוש במדיה של טלוויזיה רדיו וכדומה, נדרש ממך להשתמש בזה בייחוד לצורך 'יפוצו מעיינותיך חוצה'". שבועיים אחרי שחזרתי ארצה עברתי בדיקה נוספת לקראת הניתוח, בדיקה שהעלתה כי הגידול פשוט נעלם. אומרים שמהודו אפשר לחזור או חב"דניק או דולפין, אז בלי כוונה חזרתי חב"דניק", הוא צוחק בקול.
נגד 'הצגות לדתיים'
מתוך ידיעה ברורה כי הוא לא מוותר על קריירת המשחק הוא המשיך ללכת לאודישנים. "בהתחלה הייתי מחביא את הציציות ומנסה לוודא שזה לא מתנגש עם שבת. בשלב מסוים הבנתי שאי אפשר לרקוד על שתי החתונות – או שזה בתערובת, או שהתכנים לא צנועים, או שהחזרות מתקיימות בשבת. הבנתי שאני צריך להתעסק עם תיאטרון רק בכלים ובאופי שלי".
לפני כעשור פתח תומר את 'תיאטרון המעיין', ששמו, איך לא, רומז על הפצת המעיינות. "אנחנו משתדלים לקחת את העולם היהודי וההשקפה החסידית, ולהעביר אותם באמצעות שימוש בכלי המיוחד והעוצמתי הזה באופן הכי טוב שיש, עם שחקנים מקצועיים וכתיבה איכותית, תוך בחירה מודעת בתכנים יהודיים בלבד. למרות שקיבלתי כל מיני הצעות לכתוב מחזות, אני לא פותח את המחשב כדי לכתוב מחזה, אם זה לא מבוסס על מדרשי חז"ל, מעשיה חסידית או מוסר השכל שעוזר להתקרב לקדוש ברוך הוא. אם זה לא אידישקייט או חסידישקייט – זה פשוט לא מדבר אלי".
"הייחודיות של בעלי התשובה בכל מה שקשור לאמנות, זה העניין של ירידה לצורך עליה", הוא עונה באלגנטיות לשאלה בדבר יכולתם של שומרי מצוות להשתלב בבתי ספר חילוניים לאמנויות הבמה השונות. "דווקא מי שחזר בתשובה ועסק קודם לכן בדברים שהם ביטוי ה'אני' כמו תיאטרון ומוזיקה, יכול עכשיו להפוך את זה לביטוי של ה'אין' בצורה טובה. אבל במקום שבעלי תשובה עומדים, נראה לי שעדיף שצדיקים גמורים יימנעו מלעמוד".
לא לצייר פלקטים
על אף כל העקרונות הדוסיים שמנחים אותו, רטהאוז כמעט מתקומם למשמע השאלה איך עושים תיאטרון חסידי ולאיזה קהל יעד הוא יכול לדבר. "הצגת תיאטרון טובה, שכתובה, מבוימת ומשוחקת באופן מקצועי, יכולה להתאים לכל אחד – לקהל דתי לגווניו, לציבור שאיננו שומר מצוות וגם לצ'רקסים", הוא יורה בחיוך. "את ההתאמות והדגשים השחקן מתאים באופן אוטומטי לקהל שלו, כמו שבהצגה לגילאים צעירים מדברים יותר לאט ובקול רך וגבוה יותר, כך גם עושים בתכני ההצגה".
"בעיניי אין שום תקרת זכוכית לאמנים שומרי מצוות", קובע תומר, "הכל תלוי ביכולת להגיש את מה שהוא מביא איתו באופן איכותי ועמוק. אם אתה בא לציבור עם השקפת עולם ביקורתית, קרי הציבור החילוני, אתה לא יכול לספר שה' זה רק טוב, אלא מביא גם את הקשיים, החיפוש וה'אייכה'. אם הכל יהיה צמר גפן וסוכר, זה פשוט לא ילך. מישהו מאחת החסידויות שבירר על אחת ההצגות אמר לי שאם יש דמות של רבי בהצגה, זה חייב לבוא עם מפה לבנה, פמוטים וזוג חלות על השולחן – אחרת זה לא מתאים… אנחנו לא חיים בתוך בית מרקחת ולא נכון להציג ככה. על הבמה צריכים להיראות חיים דינמיים ועמוקים ועגולים. שאנשים יראו את ההצגה ויראו את עצמם בתוכה, אחרת זה פלקט".
מסתבר שרטהאוז לא רק נאה דורש, וההצגות שלו מקבלות גם את אישור 'משמרת הקודש והחינוך' של הציבור הליטאי בבני ברק – ומאידך, בלי לספר זה לזה – גם את אישור סל התרבות הארצי ומשרד התרבות. "זה כמעט נמנע הנמנעות, מידה שאיננה מן המידה", הוא מסכם בחיוך.
במקביל לעשייה בתיאטרון הוא פועל בתכנית שמביאה את סיפורי התורה דרך חווית הדרמה לבתי ספר ממלכתיים בכל רחבי הארץ. סיפורים וחוויות מתפיסת העולם שהוא פועל בתוכה, יש למכביר. "אחרי אחת הפעמים שהעלינו את ההצגה על 'שלמה המלך והדבורה' שמספרת את סיפור הקמת בית המקדש הראשון, ניגשה אלינו מנהלת תיאטרון ארצי שבאה לצפות בהצגה עם ילדיה. היא סיפרה שתוך כדי ההצגה אחד הילדים שאל אותה 'מה זה בית מקדש', ואני חשבתי לעצמי שכדי שילד יהודי יבין מה זה בית המקדש באופן שמדבר אליו, יגרום לו הנאה וימשיך ללוות אותו – זה שווה את כל המאמץ".