מ י שחולף במדרגות המובילות מהרובע היהודי אל הכותל, לא יכול לחמוק ממראה מנורת הזהב המרשימה המוצבת נוכח שער הר הבית, כמו ממתינה לרגע תקיעת החצוצרות ולפתיחת השערים. נדמה כי אין מי שלא מכיר את המנורה המפורסמת, הראשונה בסדרת כלי המקדש שנוצרה ב'מכון המקדש' בשנים האחרונות, אולם האמן שבמו ידיו יצק את אורות הציפייה לכלים של ממש, הרבה פחות מוכר. כמו בשיר העממי המספר על אותו בנאי שחולם להביא את אבן הפינה על כפיו לבית המקדש, כך גם חולם האמן חיים אודם. כמעט חצי יובל הוא יושב בסטודיו הצורפות שלו, ומכין כלים למכון המקדש – כשהמטרה והחלום הם להביא אותם על כפיו לבית המקדש השלישי.
אודם (69) תושב היישוב עפרה גדל בטביליסי, בירת גרוזיה, שבאותן שנים היתה חלק מגוש המדינות של ברית המועצות הקומוניסטית. "יום ברית המילה שלי חל ביום הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, אך הבית בו גדלתי היה אז מנותק לחלוטין מיהדות וציונות", הוא מספר. "זה היה ממש שום כלום. בלי שבת, בלי יום כיפור ובלי פסח".

לצאת מכור הברזל
בגיל תשע עשרה נרשם אודם לאקדמיה לאמנות באוניברסיטת טביליסי ולמד שם שבע שנים, כשתחום התמחותו היה עיצוב במתכות. "מלחמת ששת הימים היתה צונאמי אדיר שהיכה בכל הקהילות היהודיות בגולה. הצונאמי הזה היכה גם בי, והאמנות שלי התחילה לקבל השראה מסוימת ממקורות יהודיים", הוא מספר.
שנתיים לאחר תום המלחמה אודם הצעיר שנקרא אז רובינשטיין, התחיל להגיע לבית הכנסת בעירו, ואמו סרגה עבורו סוודר שעליו רקמה את תבנית המנורה, סמל שעתיד ללוות את אודם על לוח ליבו עוד שנים ארוכות. זמן נוסף עבר, וכשהמשפחה כולה עברה מהפך של ממש והגישה בקשה לעלייה ארצה, התחילו הניסיונות.
"זרקו את אבא ואמא שלי מהעבודה, והוציאו את אחותי מהאוניברסיטה. אבא היה מהנדס ראשי בתעשייה האווירית בגרוזיה, וזה היה לא פשוט. היו לנו חברים, חסידי אומות העולם, שהיה להם בית ספר להתעמלות. לקחו את אחותי בתור מאמנת, את אמא שלי בתור אחות, ולאבא שלי המציאו תפקיד של מנהל מחסן. כך שרדנו במשך שנתיים. מצד אחד אלו היו שנתיים שחורות שאי אפשר לתאר, ומצד שני זו היתה תקופה מיוחדת, של התלהבות וציפייה לקראת העלייה לארץ ישראל וקשר ליהדות שהלך והתחמם".
ואז הגיע האישור המיוחל. משפחת רובינשטיין נחתה בארץ ישראל בעיצומה של מלחמת יום כיפור, כשמצב הרוח הלאומי היה בשפל המדרגה. לאחר מספר חודשים החליט חיים להתגייס לצבא, כשהוא כמעט בן שלושים. אחד מחבריו הצעירים לטירונות, היה בחור מישיבת מרכז הרב שהשפיע עליו עמוקות. "אנחנו היינו המחזור הראשון שבו עולים מרוסיה בגילאים כאלה התגייסו לצבא עם חבר'ה צעירים מהם בעשר שנים. כולנו חזרנו בתשובה בזכות אותו בחור, לדעתי בזכות העובדה שהוא אף פעם לא הטיף. פעם אחת חיללתי שבת בנוכחותו והוא פרץ בבכי – זה היה דבר שהשפיע עלי עמוקות. לא הבנתי ממה הוא כל כך מזועזע".

וזה מעשה המנורה
הקשר של אודם ליהדות הלך והתחזק. בתום הצבא הוא החל לשמור תורה ומצוות, ובהמשך היה אף ממקימי היישוב עפרה בו הוא מתגורר עד היום. הקשר עם מכון המקדש נוצר כמעט במקרה לפני עשרים וחמש שנים. הרב ישראל אריאל, מייסד המכון, התחיל להשתעשע ברעיון של ייצור כלים לבית המקדש השלישי. כשהרב אריאל נכנס לבית מסחר לזהב במטרה לברר מחירים, צד את עינו רישום יפהפה של כד מפואר. מנכ"ל החברה שהיה בעבר בקשר עם אודם אהב את הציור והחליט לתלות אותו מאחורי שולחנו.
חיים נזכר ברגע המפגש ששינה את נתיב חייו. "הרב אריאל הגיע אלי באוטובוס לסטודיו בעפרה, והוא שאל אותי: 'האם אתה רוצה לבנות את מנורת בית המקדש?' אני מסתכל עליו, והוא מבין שהשאלה לגמרי מיותרת".
במשך שנה עבד חיים על עיצוב המנורה משעווה, וצבע אותה בצבע זהב. המשך הסיפור מזכיר את תיאור שיפור המנורה שביצעו החשמונאים לאחר שחרור המקדש. מיליונר יהודי־אוקראיני החליט להפוך את הדגם למנורת זהב של ממש. צוות הרבנים של מכון המקדש ואודם עצמו התקשו לפצח את הסוד. מצד אחד, הדרישה ההלכתית הבסיסית היא לעשותה 'מקשה', כלומר – מחלק אחד, באמצעות 'ככר זהב' (כארבעים ושניים קילוגרם). אודם ידע כי בכמות זהב שכזו, אין כל טכניקה מוכרת המאפשרת לייצר מנורה יציבה בגובה של כמטר וחצי. הפתרון ההלכתי שנמצא היה לבנות שלד ברונזה, ולצפות אותה בבת אחת בזהב טהור, באמצעות תהליך הנקרא 'הולכה חשמלית' המוכר בתעשיית המתכת. כשאודם נשאל כיצד הכין בצלאל את המנורה הוא מחייך. "חז"ל אומרים שמשה התקשה בהכנתה. גם לנו היה קשה, ועוד יותר קשה לי לתת לך תשובות מה היה פעם".

אורות וכלים
בחצי יובל השנים מאז אותו ביקור, הספיק אודם ליצור גם את כיור הנחושת, את ציץ הזהב, חצוצרות הכסף, כלי שרת שונים וגם נברשת מיוחדת המשחזרת את הנברשת המפורסמת המוזכרת במסכת יומא, אותה תרמה המלכה הגיורת, הלני. כל הכלים נבנו לאחר מחקר הלכתי מעמיק של רבני ישיבת 'בית הבחירה' הפועלת בסמוך למכון – תוך הצלבה של מקורות היסטוריים וארכיאולוגיים.
אודם מעריץ את העשייה פורצת הדרך של מכון המקדש, אך לדידו – מדובר בתחליף דל לאידיאל של פרויקט לאומי המכין את עצמו לבניין הבית השלישי. "אם היה בבולגריה הר שקוראים לו מוריה, ולפני אלפי שנים היה עליו בית מקדש – ברור שהיה משרד ממשלתי לענייני המקדש; פה זה נמצא במרתפים וממומן מתרומות – במקום שזה יהיה פרויקט לאומי".
מעבר לעשייה עצמה, לאודם יש גם תובנות עמוקות על כלי המקדש שיצר. "שבעת קני המנורה מסמלים את שבעת שערי הראש – שתי עיניים, שתי אוזניים, שני פתחי האף והפה. האדם פונה לאותו הכיוון אליו הוא מפנה את ראשו, וכך גם כלל האנושות פונה בעקבות הראש – בעקבות המנורה. המנורה היא נקודת החיבור המאירה לה את הדרך לאלוקים. הגאולה מוצפנת בתוך הבריאה, כי תכלית הבריאה היא הגאולה שאנחנו הולכים לקראתה. הרמב"ם פוסק שאין גאולה בלי מקדש, ואין מקדש בלי כלים. אנחנו כרגע לא יכולים לבנות את המקדש מסיבות מדיניות, אבל מה שאפשר לעשות עכשיו – צריך לעשות.
בכל פעם שחיים יורד במדרגות הרובע, הוא מתמלא בשמחה שקטה כשהוא רואה את ההתעניינות הקבועה ביצירת כפיו. המצב הנוכחי מדאיג אותו, אך גם מעורר בו תקווה. "אנחנו עכשיו בערפל שהולך ונהיה יותר ויותר סמיך. מצד שני, אפשר לראות תנועה גדולה של חזרה לה'. זה לא רק שעניין המקדש הולך ומקבל יותר הכרה, כל האנושות מתחילה להיות יותר ויותר צמאה לדבר ה', אין לי ספק בכך".