ב מבט ראשון קשה למצוא את קווי הדמיון החיצוניים בין הרב שלום ארוש, מגדולי חסידות ברסלב, הרב אריה הנדלר, ראש הישיבה בעיר המעורבת רמלה, והרב יוסף צבי רימון, רב המרכז האקדמי לב ואיש הלכה מובהק. איש איש מעולמו, ממרכז הכובד שבו הוא נתון והסביבה שבה הוא פועל. 
במבט שני, כשהשאלות נשלפות והתשובות נצברות, ההתלהבות מטפסת עד מהרה לנקודת רתיחה, והתבניות היבשות שהותוו בפסקה הקודמת מתמוססות כלא היו תחת גלי החום החסידי. 
ערב י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות ביקשנו מכל אחד מהם לצלול מחדש להגדרות היסוד של השיטה שהחלה לצמוח בכפר נידח במזרח אירופה, זו שהעירה בטלטלה את העולם היהודי משנתו, וגם שלחה אותו ללמוד לחלום מחדש.  

 להבעיר את האש
 ננסה לחזור קצת אחורה, לנקודת ההתחלה של שיטת החסידות. מה היה הצורך הגדול שבכלל הוליד את כל התנועה הזו, אילו שינויים היא יצרה?  
"מאז שהקדוש ברוך הוא נתן את התורה לעם ישראל, בכל תקופה ותקופה, היה צריך להוריד עוד אור", פותח הרב ארוש, "וכשהחושך התגבר, היה צריך להוריד עוד אור. כך היה בזמן שהקדוש ברוך הוא הוריד את הבעל שם טוב, ואחריו המגיד ממעזריטש וכל תלמידיו, שהורידו את האור של החסידות. 
"הבעל שם טוב בא וגילה כמה עניינים חדשים־ישנים: עבדו את ה' בשמחה, לכבד את האנשים הפשוטים, וללמוד לייקר ולהחשיב גם את מעט העבודה שאדם עושה. רבי נחמן מברסלב אמר שהבעל שם טוב בא לעולם, להוציא ולתקן את הלמדן העצבני. לפני כן הסדר של החיים היה שיש אנשים פשוטים ומי שלמדן הוא למדן, אבל בדרך כלל הרבה למדנים היו עצבניים ובעלי גאווה, 'כן יצאתי ידי חובה? לא יצאתי ידי חובה? לא, אני אחזור עוד פעם…' והכל בלחץ. 
"כשגרתי בבני ברק, הכרתי שכן שכל הזמן היה בכזה לחץ נפשי קשה עד שהרבנים הגדולים אמרו לו: 'אסור לך ללמוד'. אם היתה לו את דרך החסידות, לא היה מגיע למצב הקשה הזה. הוא היה לומד ושמח וגם היה לו את הזמן של השירה, הזמן של ההתוועדות ושיחת החברים, כך הוא היה יכול להמשיך ללמוד עד מאה ועשרים שנה בלי שום בעיה". 
הרב הנדלר משיב לשאלה בסיפור. "יהודי אחד הלך לעבוד כשוליה אצל צורף, ולאט לאט למד את רזי המקצוע עד שהפך למומחה. לימים באו מבית המלך וביקשו מהצורף שימליץ להם על מישהו, והוא מיד הציע את התלמיד שלו. למחרת הוא חזר בוכה לאחר שזרקו אותו מהעבודה. הצורף ההמום ישב עם התלמיד ואמר לו: 'רגע, לאט לאט. כשעבדת בכסף, עשית כך וכך כמו שהסברתי לך?' אמר לו: 'כן, עשיתי'. 'וכשעבדת עם הזהב, אז עשית כך וכך כמו שהסברתי לך?' 'כן, עשיתי'. 'ואם היו לך שילובים של כסף וזהב, עשית כך והתאמת את זה כמו שאמרתי לך?' 'כן. עשיתי הכל'. שניהם שברו את הראש מה בדיוק קרה שם, ואז אורו עיני המורה והוא אמר לתלמידו: 'רגע אחד, את האש בתנור הדלקת?' ענה התלמיד: 'לא'. והצורף הבין: 'נכון שלא אמרתי לך שצריך להדליק את האש בתנור, אבל איך רצית שזה יעבוד?'.
"זהו משל שסיפר הבעש"ט כששאלו אותו מה החידוש הגדול שלו", הוא מסביר. "הרי בסופו של דבר התורה כתובה ונתונה, ההלכה כתובה ונתונה, יהודים מקיימים תורה ומצוות. אמר הבעל שם טוב: אפשר לעשות הכל, אבל אם אין אש בתנור זה לא יעבוד. הבעל שם טוב ותלמידיו הכניסו בתורה ממד של אש, התלהבות, חיוניות. אם עכשיו תעשה משהו מן השפה ולחוץ, ענייני שכל, כל מיני חשבויינעס, אתה לא במעורבות, אבל כשאתה מתעסק במשהו שאכפת לך ממנו, משהו שנוגע לך עד עומק־עומק הנפש, אז אתה נמצא בחיות. זה נכנס לתוך העולם הפנימי והרגשי שלך, זה שייך אליך. 
"איך קרה כזה דבר שהתלמיד מעולם לא ראה שצריכים להדליק את האש בתנור? אפשר לומר שתמיד כשהוא בא אל הרבי שלו, האש היתה דלוקה, אז התלמיד לא ראה את מלאכת הדלקת האש", מוסיף הרב הנדלר הסבר אישי מעניין. "יש עניין שהתלמיד גם יבוא אל התנור כשהוא כבוי, יפגוש לפניו יהודי שנמצא בתחילת העבודה וילמד ממנו את כל הליכותיו, איך הוא מדליק את האש. ואחרי זה התנור חם ואפשר לעשות הכל. אבל צריך לראות גם איך מדליקים את האש". 
 
לדעת להתחבר
 כל המישורים הללו מדברים על דברים מאוד גדולים ונשגבים. איפה זה בא לידי ביטוי אצלנו בתכל'ס? איפה אני מוצא את עומק התפילה, את האש לתנור?
"החסידות לימדה אותנו שכל אחד, אבל ממש כל אחד יכול להתחבר", אומר הרב רימון. "יש אנשים שמרגישים שאולי יש אחד, שניים או עשרה אנשים שיכולים להגיע לקדוש ברוך הוא. אמנם בחסידות יש מעלה גדולה לדמות הצדיק, אבל כל אחד יכול להיות מחובר בחיבור פנימי, עמוק, בדבקות אדירה לקדוש ברוך הוא. אחד שיודע ללמוד יותר, אחד שיודע ללמוד פחות – החיבור הזה הוא בר השגה לכולם, על ידי לימוד חסידות ועל ידי עבודת התפילה. 
"החסידות לימדה אותנו מחדש כיצד להתפלל", הוא מפרט. "קודם כל יש פה הבנה שתפילה זה לא רק כשאתה צריך משהו. תפילה זה 'נפתולי אלוקים נפתלתי'. יש משהו מיוחד בתפילה שבא לחבר אותך לקדוש ברוך הוא, משהו שהוא מעבר לכל בקשה.
"כבר שאלו ראשונים ואחרונים: איך אדם יכול להתפלל על כל מיני בקשות פרטיות? הרי אם הקדוש ברוך הוא גזר שיהיה כך וכך, איך אדם יכול על פי תפילה לשנות את מה שהקדוש ברוך הוא גזר? אלא שהחסידות לימדה אותנו שצריך להתפלל על כל דבר, גדול וקטן. אפילו על התפילה והבקשה על משהו שנראה לנו נמוך, בעלי החסידות לימדו אותנו להסתכל באופן הפוך. יכול להיות שבכל מקרה יש גזירה אלוקית שתקבל סכום מסוים של כסף, שתקבל בריאות – אבל השאלה היא איך זה ייראה אם תקבל את זה בלי הקדוש ברוך הוא, ואיך זה ייראה כשתקבל את זה מתוך תפילה? האמירה הזו היא עמוקה מאוד. היא לוקחת את אותו עולם גשמי והופכת אותו לדבר גבוה, לדבר רוחני. בעצם, על ידי התפילה אתה מכניס את הקדוש ברוך הוא לכל נקודה. כל דבר שאתה עושה בחיים, כל כסף וכל דבר שאתה מרוויח או עושה, זה לא סתם דבר חומרי, דבר גשמי. הקדוש ברוך הוא סובב אותנו, נמצא בכל המציאות, עוטף אותנו, אוהב אותנו וכך אנחנו מתחברים ומחברים את הקדוש ברוך הוא לכל עולמנו".
"בתורת החסידות יש התייחסות אל העולם שבתוכו אנחנו חיים, בצורה שתמיד מבקשת לפעול בתוך המציאות. לא לעבור ליד המציאות", אומר הרב הנדלר. "ר' שמחה בונים מפשיסחא התבטא פעם ואמר: 'אם ריבונו של עולם רוצה שאני אהיה מסוגף הוא לא היה שם לי שיניים בפה'. אם ריבונו של עולם שלח אותי לפה עם שיניים, סימן שהוא רוצה שאני אוכל. עכשיו השאלה היא רק איך אוכלים, וכל היסוד הגדול של החסידות זה לא להיבלע בתוך העולם ולא להישאר מחוץ לעולם, אלא להיכנס לעולם ולרומם אותו. אנחנו צריכים להביא עוד ועוד יסודות גשמיים, שאנחנו לוקחים אותם ומרוממים אותם כלפי מעלה. זה התפקיד הגדול, זו השליחות הגדולה, זה העומק של לתקן עולם במלכות שד־י".
"החסידות נותנת לאדם הרגשה שהוא רוצה להתחבר לה', להתחבר ממש", מחדד הרב ארוש. "לא רק לשמור מצוות כי הוא חייב, או ללמוד כי הוא אינטלקטואל שאוהב ללמוד, אלא מתוך רצון וחשק פנימי, בכזו שמחה, בכזה צימאון, שהוא רוצה ממש להתחבר. הוא לא מרגיש שזו רק חובה, אלא שהוא צריך את זה, צמא ללמוד, צמא להתפלל. הוא חייב את זה בשביל החיים שלו. האור שיש בחסידות מראה את האור האמיתי של התורה, את האור האמיתי של התפילה, של המצוות. אדם מרגיש אור, מתענג ללמוד עוד, להתפלל עוד ולשמוח עוד". 
הרב הנדלר חוזר לסיפור על הצורף, וגוזר ממנו הצעות מעשיות. "אש לא נולדת מעצמה, צריך להדליק אותה. כשאנחנו הולכים כיום עם כל כך הרבה מסיחי דעת, וכל כך הרבה דברים שמפריעים, אז מתפלאים שזה לא נדלק?! אין עצים, אין חומר בעירה, איך זה יידלק? זה לא עובד כך, צריך לדאוג לשים שם את החומרים הנכונים ואת תשומת הלב ואת כל מה שצריך ואז ודאי שזה יידלק. אחרי שאדם מבין שזה סדר העבודה שלו בחיים, עליו לבנות לעצמו את המסגרת שבתוכה הוא מצליח להדליק את האש. צריך לבחור את הזמנים המסוגלים לזה, את החבורה המסוגלת לעניין ואת המקומות המסוגלים", הוא מפרט. "אתה יכול להתעורר מתפילת שחרית? אז תסדר את זה כך כשאתה קם בבוקר, אתה הולך למקווה, אתה מקדש את עצמך, יוצר לעצמך סדר עבודה. אתה יהודי של ניגון? תכניס את הניגון יותר לתוך החיים שלך. תעשה את העבודה שלך עם ניגון ברקע. העיקר הוא שזה יפעיל אותך כל הזמן – להיות בהתפעלות, להרים את המתח הרוחני שבתוכו אנחנו חיים. ותמיד שזה ייעשה בהתלהבות, לא בשוויון נפש". 
 
שאלנו קודם איך השאיפות הרוחניות הגדולות מגיעות לידי מימוש, אבל חייבים לשאול גם לכיוון ההפוך – מה המקום הקטן שלי מול התמונה הגדולה?  
"לכולנו יש טלפון סלולרי בכיס", מחייך הרב רימון. "הסוללה שלו הולכת ונגמרת ככל שמשתמשים בו, וכשאנחנו מחברים את הטלפון לחשמל רואים במסך קווים של טעינה שהולכת ומתגברת. גם לנו יש קווים של טעינה שיורדת ועולה, כזו שאנחנו צריכים לטעון על ידי חיבור למקור. כשאדם מתעסק בלימוד החסידות, פתאום הוא מרגיש בתוכו צימאון לדבר ה', וכמה הוא מחכה לאותו חיבור כדי שיקיף את כל עולמו. כשאדם לומד חסידות, הוא מרגיש שהטעינה נגמרת ושהוא חייב למלא את המצברים. הוא מגיע לתפילה ובאותה תפילה מרגיש שהמקור של כל הדברים, מקור כל הכוחות שלו, מקור כל האנרגיות שלו, מקור כל העוצמה – זה אותו חיבור עם הקדוש ברוך הוא. משם נובע הכל, ומאותו חיבור בתפילה שהוא עומד לפני ה', הוא מרגיש עכשיו שהוא נטען. בעצם צריך לומר שלימוד החסידות טוען את התפילה, והתפילה טוענת את הלימוד". 
הרב רימון מוסיף רעיון בשם בעל התניא שהאור האלוקי משפיע תמיד לאדם, ועבודת האדם היא לחשוף אותו ולהתחבר אליו. "כלי שנוצר על ידי אומן, נשאר כלי גם אחרי שהאומן עזב אותו והמשיך הלאה, אבל כשהקדוש ברוך הוא יוצר אותנו, כל רגע ורגע שלנו מגיע מאותו חיבור. החיבור הזה מניע אותנו. הוא נותן לנו את הכוחות, והדבר הזה הוא לא רק כוחות פיזיים, יש כאן איזה משהו מדהים של קדושה שמניע את כל עולמנו". 
"אין ספק בכלל שכל צעד קטן משפיע", אומר הרב הנדלר, "אבל בעצם, אין דבר קטן. הבעל שם טוב הביא לעולם שינוי תודעתי ותפיסתי. המבט של הסתכלות פנימה, המבט של הסתכלות על תהליכי הנפש ועל מה שעובר עלי. כל מיני דברים שהיום נמצאים במסגרת המדעים המודרניים של תורת הנפש, הוא הכניס לתודעה מתחת למשפט קטן שנקרא: 'רחמנא ליבא בעי'. איפה הלב שלך נמצא? תעבוד עם הלב. זה יצר שינוי, זה יצר מהפכה. המהפכה הזאת היא כאן, היא נמצאת בדפוסי דיבור, בשאיפות, בזה שכל בחור וכל נערה היום מבינים את העניין הזה של 'ואני קרבת אלוקים לי טוב'". 
 
מוכרחים לרקוד
דיברנו על תפילה וצימאון, על התבוננות ותודעה. איך הניגון החסידי משתלב בעבודת ה'?
"לפני שהגיע הבעל שם טוב, ודאי שתמיד בעם ישראל שרו ורקדו, אבל זה היה מעט מאוד, ובעיקר שמו את הדגש על לימוד התורה בהתמדה, קיום מצוות ביראה בקפדנות. אצל מי שרחוק מחסידות שירה וריקוד נחשבים לביטול תורה. מה, לרקוד? עדיף ללמוד באותו זמן", אומר הרב ארוש בחיוכו הגדול והמוכר. "הבעל שם טוב בא והאיר, שעבודת השמחה היא לא רק תבלין ותוספת לתורה, אלא שבעצמיותה היא מביאה את האדם להתעלות יותר, להתקרב לה', להידבק בה' באופן הרבה יותר גבוה, ואז מעלה השמחה גם את עבודת ה', את הלימוד וקיום המצוות. מצוות זה עניין של מעשה, מעל המעשה יש דיבור, מעל הדיבור יש מחשבה, ומעל המחשבה יש ניגון. אפילו שמחשבה היא דבר גבוה מאוד ורוחני, ניגון הרבה יותר גבוה מזה, הוא ממש מטהר לבן אדם את המחשבה שלו. הניגון נותן לאדם כוח נפשי עצום מאוד בעבודת ה' בשמחה, בהתעוררות ובדבקות". 
הרב רימון מוסיף נופך לדברים מנקודת מבטו: "את מרכזיות הניגון אנחנו מוצאים עוד לפני החסידות: יש לימוד בניגון גמרא, זמירות שבת ותפילות, אבל יש משהו מיוחד בניגון שלימדה אותנו החסידות, הוא פותח משהו פנימי בלב. יש משהו מיוחד שעבודת השכל לא עושה ודווקא הניגון הוא זה שפותח את עבודת הלב ובסופו של דבר גם מביא להישגים גדולים בשכל. הניגון פועל פעולה פנימית שהלימוד והשכל לא מסוגלים לפעול. צריך את השילוב של הלימוד והניגון ביחד. אם אדם חושב שדרך ניגונים בלבד הוא יגיע לעבודת ה' – הוא לא יצליח. מנגד, אם אדם חושב שאפשר לעבוד עם השכל בלבד, הוא יגיע רק לנקודה אחת". 
"כשאדם נמצא בחתונה והוא שומע את 'ארבע בבות' של בעל התניא, לא צריך לדבר ולהסביר – הוא מרגיש שעכשיו באותם סיבובים שהכלה סובבת את החתן, נשברות מחיצות ונוצרים חיבורים, הוא מרגיש איך משהו גבוה ומיוחד נוצר. זה משהו פנימי שאי אפשר לדבר עליו ורק ניגון יכול לעשות אותו. כשאדם שר ניגון, הוא מרגיש שהוא רוצה לתת מקום לקדוש ברוך הוא להיכנס פנימה, הניגון נותן לו כלים להפוך לאדם אחר".
 
כל הדברים האלו קשורים יותר לניגונים שיוצרים התעוררות והתבוננות. ר' שלמה קרליבך היה אומר: "יש לנו ראש מצוין, אבל איפה הרגליים? מוכרחים לרקוד". איפה נכנסים ניגוני השמחה והריקוד? 
"בעשרות השנים האחרונות מתחילים לדבר בעולם על חיבורים של נפש וגוף – המחקרים מוכיחים שאם אדם יותר שמח, יש לו פחות מחלות", מסכים הרב רימון. "גדולי החסידות לימדו אותנו כבר לפני מאות שנים שעל ידי ניגון של שמחה מצליחה הנפש להתעורר ולהגיע למקומות אליהם היא שואפת. כשאנחנו שרים ניגון של שמחה, ניגון שמעורר בנו את הרצון להגיע לקדוש ברוך הוא, אז הופך הניגון למשהו גבוה. לפעמים נראה לאנשים שאנשים מתחפשים בפורים, אבל האמת היא שאנשים מחופשים לאורך השנה. אנחנו צריכים משהו שיוציא אותנו, שישחרר אותנו ויסיר את התחפושות והקליפות. כשאדם שמח ושר ניגונים של שמחה, הוא מגיע לעוצמה ופתאום הוא יכול להתחבר גבוה. אם הוא יודע לאן הוא שואף, אז הניגון והשמחה הופכים אותו להיות כלי שיכול להוריד את אותן מחיצות, אותה בהמיות, ולתת לרוח להתחבר לקדוש ברוך הוא ולהגיע למקום גבוה".   
"רבי נחמן מברסלב כותב שעל ידי ריקודים ומחיאת כף ממתיקים את כל הדינים", מסביר הרב ארוש את הביטוי המפורסם שהפך כבר לשיר מקפיץ בזכות עצמו. "כשיש אדם שיש עליו דינים, כתוב שהם יורדים לרגליים. לכן לאדם מאוד כבד לרקוד בהתחלה. כשהוא זוכה ממש לרקוד ולשמוח, על ידי זה ממש הוא מזרים את הדם שלו וגם זה משפיע. יש קשר ישיר בין כל תנועה של בן אדם ובין עבודת ה'. הדרך היחידה לעבוד עם כל הגוף זה בריקוד. כשאדם עובד את ה' עם כל הגוף שלו, לא רק עם המחשבה ועם הדיבור אלא ממש קופץ עם כל הגוף, רוקד ומוחא כפיים – זה ממתיק דינים, זה ממשיך שפע. 
"גם בעולם יש הרבה שרוקדים, אבל הכוונה שלהם זה רק להראות את הגוף שלהם ולהראות את עצמם. אבל בעבודת ה' הכוונה של האדם שרוקד היא להתחבר לבורא, הוא רוקד לכבוד ה'. כתוב על דוד המלך שהוא היה מפזז ומכרכר לפני ה', וכשמיכל אשתו אמרה לו שזה לא מכובד, הוא השיב לה "ונקלותי עוד מזאת". לכבוד ה' הוא קופץ, רוקד, מפזז, מכרכר ועושה שמחה. כשרוקדים לכבוד ה' אפשר לרקוד שעות על שעות בלי להתעייף".  
 
איך בעצם י"ט כסלו נהיה חג של כלל ישראל? לכאורה זה אמור להיות חג רק לאנשים שקשורים לחב"ד או לחסידות בכלל. מה היום הזה אמור לומר ליהודי שלא ממש מרגיש שייכות לעניין?
"האדמו"ר הזקן כתב את זה במפורש, הוא אמר: לא את המלחמה שלי אני נלחם, אלא את המלחמה של הבעל שם טוב, כדי שכל הרעיונות הגדולים האלו יבואו לידי ביטוי", דופק הרב הנדלר על השולחן. "כשהתנגדו אליו והלשינו עליו עד שהגיע למאסר, זה היה עלול להיות בעצם גזר דין על החסידות כולה, לא רק על חב"ד באופן פרטי. כל המפעל הגדול והמהפכה הגדולה של הבעל שם טוב, היתה עלולה להיות בסכנה. ואם זה היה בסכנה, אנחנו היינו מפסידים את כל מה שיש לנו עכשיו. מי היה מוכן לוותר על הדבר הזה? על כל ההבנה העמוקה הזאת, על כל המתנות הגדולות האלה. כל החיים שלנו היו נראים אחרת. אני מנסה לחשוב על חיים יבשים כעץ וממש נהיה לי רע על הנשמה", הוא מחייך. "ברוך ה' זכינו שזה לא הצליח, ברוך ה' שבמהלך הדורות החסידות גדלה והתעצמה, אז ודאי שצריך להודות לריבונו של עולם". 
"דווקא הדמות של בעל התניא מלמדת אותנו שכל הצדדים ביהדות הם חלק מעולם אחד, לכן באמת יש ליום הזה שייכות לכל גוון", מוסיף הרב רימון. "יש אנשים בעולם שהם אנשי שמחה, יש אנשים בעולם שהם אנשי אמונה. יש אנשים בעולם שהם אנשי למדנות ומגיעים לעוצמה בלימוד אבל פחות מתחברים לעומק התפילה, יש אנשים שהם אנשי תפילה אבל אולי הלימוד רחוק מהם, ויש אנשים שהם אנשי הלכה אבל עולמות אחרים של אמונה ושל תפילה – אולי רחוקים מהם. 
"אתה מסתכל על האמונה והדבקות בתניא, אתה מסתכל על הלמדנות של בעל התניא, אתה מסתכל על ההלכה ב'שולחן ערוך הרב', אתה מסתכל על ההגדרות הלמדניות בפנים, ואתה מסתכל על התפילה ועל המקומות אליהם מכוון אותנו בעל התניא בתפילה; פתאום אתה מבין, וואו. כל הדברים האלה הם עולם אחד", הוא אומר ברגש. "עולם החסידות הוא עולם שאמור לכלול את הכל ביחד. לקחת ולחבר דברים שנראים כהפכים. החסידות לימדה אותנו: אם רק תנסה, תצליח להגיע לדבקות. מתוך הדברים האלה תוכל ללמוד טוב יותר, להתפלל טוב יותר, לקיים הלכה טוב יותר. הכל מחובר לעולם אחד. אף אחד מהדברים האלה לבדו לא יכול לקרב אותך באותה עוצמה כמו מכלול הזוויות הללו". 
הרב ארוש מצדו מותח קו המחבר באופן מעניין את מהותם של חג החסידות וחג החנוכה. "ספר התניא הוא ממש ספר חסידות כזה שמלמד את האדם את כל המושגים של החסידות בצורה הכי מפורטת, ובאמת הוא שווה לכל נפש. זה ספר ששייך לכלל עם ישראל, כל מי שלומד בתניא יכול למצוא את עצמו. יכול למצוא את עצמו כפשוטו, ולקחת משם אור, התחזקות והתעוררות. כשאדם לומד חסידות אז הוא יראה את האור כפשוטו – כי החסידות מאירה את אהבת ה', ואת החשיבות של עבודת ה' בשמחה. החסידות מראה עבודת ה' אמיתית. כשלומדים חסידות מרגישים שמקבלים אור של אמונה. 
"הסיבה העיקרית של ההתייוונות היתה, שהאנשים אז היו רחוקים מהעבודה של הריקוד והתודה וההודיה. למה קבעו שמונת ימי חנוכה אלה להודות ולהלל? לכאורה היו צריכים לקבוע שמונת ימי חנוכה אלה ללמוד תורה. הרי היוונים באו כדי 'להשכיחם תורתך'. התשובה לכך יוצאת כשמתבוננים בשורש הדבר שגרם להם להתייוון. אם הם היו שמחים ביהדות שלהם, אם היו רואים את צד השמחה ביהדות ובעבודת ה' – לא היו מתייוונים. הם לא ראו את האור, אז כל היהדות שלהם היתה כמו חושך. ממילא כשבאו והציעו להם להיות יוונים הם התייוונו, הם לא ראו זכות להיות יהודים. כשאדם לא רואה את האור, הוא לא יכול להחזיק מעמד. 
"וכמו בימים ההם – כך גם בזמן הזה", הרב ארוש מוסיף. "כל מי שזוכה להשתייך לחסידות, אתה רואה שהוא מחזיק מעמד בכל החושך שיש בעולם הזה. כל הזמן יש ניסיון של התייוונות, ומי שיש לו שמחה בעבודת ה' איננו מחפש שמחה מדומה בחוץ, וכל החושך שבעולם הזה לא ייכנס אליו הביתה". 
 
אין דבר כזה
שאדם יושב בשקט
 החסידות מלווה את עם ישראל כבר הרבה מאוד שנים, אז אם אנחנו מדברים על משהו עכשווי, מה לדעתכם הבשורה העכשווית שלה? לאיפה כל אחד ואחת צריכים לקחת את הדברים?
"אחד הדברים שהרבי מלובביץ' חידש הוא שכל בן אדם הוא שליח של הקדוש ברוך הוא", עונה הרב רימון. "שליחות זה לא רק לשלוחי חב"ד, אדם חייב לחלום כל הזמן על שליחות, ואם הוא לא חולם – הוא נשאר קטן, הוא נשאר נמוך. אין דבר כזה שאדם יושב בשקט ורק חי את החיים שלו. לא משנה אם אתה רב, תלמיד בישיבה או איש עסקים – צריך שכל הזמן תהיה בתוכך בעירה: איך עם הכוחות שיש לך עכשיו אתה יוצר ובונה עולם? מתוך אותה מגמת שליחות אנחנו גם מקבלים כוחות ועוצמה שמגדילה אותנו, אבל גם מגלים פתאום כמה אנחנו יכולים לתת לעולם ולהפוך את העולם ליותר קדוש ויותר מחובר לקדוש ברוך הוא". 
"כל הזמן צריך לברר מה המשימה הבאה", מוסיף הרב הנדלר. "הרבה מאוד מתורת הבעל שם טוב והחסידות בכלל עוסקת בתודעה. לעבוד עם איזושהי מודעות שכל הזמן שואלת אותך: בן אדם, איפה אתה נמצא? איפה הראש שלך? מצבי רוח, עצבות, כעס ומתח, הם דברים מאוד אופייניים לעולם המודרני. ופה באה החסידות ואומרת: המחשבה, המחשבה, המחשבה. התפיסה הזאת שמחשבה יוצרת מציאות, הולכת ומתפשטת כיום בציבורים רחבים, אבל אותנו שלחו לשם כבר לפני שלוש מאות שנה. 
"כשאדם מסתכל על המציאות, המחשבה צריכה לעבוד אצלו. איך אתה רואה את המציאות? מה מתוך המציאות אתה בוחר לראות ומה מתוך המציאות אתה משמיט? זו עבודת המחשבה. איפה אתה רוצה להיות? תהיה שם במחשבה. גם בעבודה של בן אדם לחברו – לראות את הטוב, להעלות אנשים לטוב – וגם ביחס של אדם לעצמו. אל תיכנע למחשבות שלך. תהיה אתה האדון. אדם צריך לדעת לדבר עם עצמו. לדבר עם המחשבה. לזהות את המחשבות שלו ולגעת בהן. אני לא מדבר על איזושהי הפרעה נפשית אלא על דברים שהרבה מאוד פעמים מתרחשים בתודעה שלנו ואנחנו אפילו לא מודעים להם. פיתוח כזה של השיח הפנימי מאוד מחזק את התודעה. הוא מביא את האדם לשלטון על התודעה שלו כי הוא מכיר אותה והיא מוכרת לו. זאת שפה שצריכים ללמוד ולהסביר". 
הרב רימון מקנח בוורט של ה'שפת אמת' על אותו קול פנימי. "'לך לך' שאמר ה', הדהד בעצם מאז בריאת העולם והוא ממשיך להישמע בעולם. אבל אברהם הוא הראשון ששמע, לך לך, לך לאותה שליחות מיוחדת שיש לך בעולם. זה דבר מיוחד שהחסידות חידשה: תקשיב טוב טוב, יש לנו כוח לעשות המון דברים בעולם. אם רק תקשיב, פתאום תשמע את הקדוש ברוך הוא מדבר אליך בכל דבר ודבר בחיים, בכל דבר גשמי ורוחני קטן וגדול. תשמע את ה'לך לך', תקבל כוחות ללכת לעשות, ליצור ולשכלל". 
"החסידות הפעילה את האדם לעבוד מתוך בעירה פנימית, מתוך התלהבות. קוראים לזה היום בשפה המודרנית: חיברות. כלומר זיקה ושייכות", אומר לסיום הרב הנדלר. "כל הדברים האלו, הדקדוקים במצוות, הרצון להוסיף במצווה, הרצון להתעסק במצווה, הכל פועל יוצא של אותו חיבור פנימי עמוק".
"בתוך החסידות יש המון מעוררים, אחד מהם זה התוועדות. כשיהודים מתוועדים יחד, אז הצד החברתי של הביחד עובד מאוד חזק, הנשמה מתחילה לצאת מהקיפאון, מתחילים קצת לדבר דברים המלבבים את הלב ולאט לאט מתחילה העבודה הזאת. השייכות, הזיקה, ההתלהבות והחמימות. לחיים לחיים!"