"הייתי קשור לרב מרדכי אליהו זצוק"ל, ועודני קשור אליו, בכל נימי נפשי", אומר ר' איתן מלמד בגעגועים עזים. "יחד עם כל עם ישראל, אני נוהג לפקוד את הציון שלו מפעם לפעם. אצל הרב אפשר לראות בצורה מוחשית את קיום האמרה של חז"ל: 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'. רק אחרי פטירתו ראינו כמה הוא היה גדול, עוד הרבה מעבר למה שהכרנו בחייו. הוא היה מגדל האור של הדור, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, וצופה מסוף העולם ועד סופו".
כשר' איתן, שנמנה במשך עשרות שנים על המתפללים הקבועים בבית הכנסת של הרב אליהו, מדבר על הקשר שלו עם הרב, הוא מדגיש שמדובר בקשר ממשי של חיים: "כבר עשרים ושלוש שנה שאני חי בנס, ואני בעולם הזה על זמן שאול", הוא מסביר בפשטות. "ברור לי שמה שמחזיק אותי בחיים אלו התפילות והברכות של הרב. פעם ניסיתי לומר לרב, שהסיפור על העלאת עצמות החיד"א לירושלים זה סיפור של תחיית המתים. הרב עצר אותי באמצע ואמר לי – 'אתה, הסיפור שלך, הוא סיפור של תחיית המתים'".
סיפור קבורתו של החיד"א בירושלים, סופר בהזדמנויות שונות על ידי הרב מרדכי אליהו בעצמו. בשנת התש"כ (1960), כמאה וחמישים שנה לאחר פטירת החיד"א באיטליה, הועלו עצמותיו לארץ. הרב אליהו נשלח על ידי הראשון לציון דאז, הרב יצחק ניסים זצ"ל, לקבל את פני הארון בשדה התעופה ולטפל בקבורה של עצמות החיד"א. הרב סיפר בפירוט כיצד באורח פלא, כשכל האנשים סביבו התעלפו מגודל המעמד, הוא הכניס את ידו לארון הקבורה של החיד"א וסייע לעצמותיו הקדושות להסתדר בחזרה לכדי שלד שלם. החיד"א נקבר בהר המנוחות בגבעת שאול, וכעבור חמישים שנה נטמן הרב אליהו על ידו.
לעומת סיפור קבורתו של החיד"א, סיפורו של ר' איתן התפרסם פחות: "באותם ימים הייתי מתעמל ורץ את כל הירידה הגדולה למעיין הליפתא", הוא נזכר באותם ימים. "הייתי מגיע למטה, טובל, ועולה חזרה לקרית משה. את המסלול הזה עשיתי פעמים רבות, בקיץ וגם בחורף, כשרק השעה ביום משתנה – לפעמים בבוקר, לפעמים בצהריים ולפעמים אפילו בערב".
הטבילה בליפתא הייתה מתחילה בדרך כלל בקפיצת ראש לתוך הבריכה, המלאה במים עמוקים דיים לקפיצה כזאת. ערב אחד ירד ר' איתן במסלול הקבוע, וקפץ ראש לתוך הבריכה, שבגלל החשכה לא ניתן היה לראות מה יש בה, או אולי יותר מדויק – מה אין בה. ובכן, הבריכה של הליפתא הייתה ריקה…
"מצאתי את עצמי שרוע על קרקעית הבריכה, עם מפרקת שבורה", משחזר ר' איתן את רגעי האימה. "ניסיתי איך שהוא לאסוף את עצמי ולנסות להתרומם. הרגשתי אז בפעם הראשונה כמה טוב שיש לי ראש על הכתפיים…".
בדרך נס הוא הצליח לחלץ את עצמו – בהתחלה הצליח לקום, אחר כך גם לצאת מהבריכה הריקה, ואפילו לטפס חזרה את כל העלייה לעיר: "הייתי חייב ללכת תוך כדי עמידה אנכית כזאת, מכיוון שהרגשתי שאם אני אטה קצת את הראש, הוא פשוט ייפול מעלי…
"אחרי שהגעתי לאשפוז, תקעו לי ארבעה ברגים בעצם הגולגולת ותפסו אותם עם מערכת של ארבעה קונדסים – מוטות ברזל, שהיו מחוברים למין תושבת כזאת שישבה על החזה. ארבעת הקונדסים הללו תפסו לי את הראש כמו מיטת סדום, ונדמיתי אז כאיש מן החלל", מתאר ר' איתן בלשון ציורית. "במשך חודשיים הלכתי עם המערכת הזאת, עד שהגיע ערב שבת פרשת בחוקותי, והרב שראה אותי בבית הכנסת אמר לי: השבוע נקרא בתורה את הפסוק שגם יתקיים בך – 'ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות'.
"אחרי הברכה של הרב, עוד באותו שבוע הורידו לי את המערכת של הברזלים. במקומה שמו לי מכשיר קטן יותר שנועד לעצב את הצוואר שלי. בשבת הבאה הרב שוב ראה אותי, הפעם עם ההתקן החדש, ואמר לי שגם אותו כבר לא אצטרך. הוא פסק ואמר: 'בל ייראה ובל יימצא!' וכמובן, גם המכשיר הזה ירד אחרי כמה ימים, ומאז ברוך ה' לא נזקקתי לא לרופאים ולא לטיפולם. היה לי כל כך ברור שהברכות של הרב יתקיימו, כך שהייתי בבחינת בעל הנס שלא מכיר בניסו. רק אחרי מה שהרב אמר לי, הבנתי את גודל הנס שה' עשה לי, שהוא כמו תחיית המתים".
להכיר את המשיח
ההיכרות של ר' איתן עם הרב אליהו התחילה בשנת תשנ"ו, כאשר משפחת מלמד הגיעה להתגוררבקרית משה הירושלמית. "כשרק הגענו, זכינו להיכנס לגור בבניין שהרב היה גר בו, עד שלושה חודשים קודם לכן. לא הכרתי מיד את הרב, ורק אחרי תקופה פגשתי חבר ששאל אותי – 'אצל המשיח היית כבר?' עניתי לו שעוד לא שמעתי על המשיח ואיפה הוא נמצא, ואז החבר אמר לי שכדאי לי ללכת לרב אליהו. קיבלתי את ההמלצה והתחלתי ללכת להתפלל בבית הכנסת שלו, וכך התחיל הקשר שלנו אתו".
הרב היה אז כבר רב ראשי?
"כן, אז הוא היה בפועל הרב הראשי. הרב קירב אותי לאט לאט, כי לא מיד התחברתי אליו. אשתי יותר ידעה להעריך את הקשר הזה. פעם אחת כשחזרתי מבית הכנסת, במקום ללוות את הרב בדרך לבית שלו, אשתי שאלה למה עזבתי את הרב ולא ליוויתי אותו. כך נקשרנו עוד יותר, עד שהייתי כמעט כמו בן בית אצל הרב".
בניגוד לדרך בני אדם, שרק אחרי מות קדושים מתחילים להעריך את מה שאיבדו, הרי שר' איתן מלמד ידע היטב להעריך את מעלת הרב עוד בחייו. ההערכה הייתה כל כך גדולה, עד כדי שהוא מצא דרך כיצד לברך 'שהחיינו' בכל ליל שבת על ראיית פני רבו: "לקראת כל שבת הייתי דואג לקנות משהו חדש, ובליל שבת כשהרב היה יוצא מהתפילה הייתי נעמד מולו ומברך שהחיינו. פעם אחת לא מצאתי דבר חדש ולא היה לי על מה לברך 'שהחיינו', אז הייתי קצת נבוך. הרב יצא אז מבניין בית הכנסת, ומיד הבחין במבוכה שלי. הוא אמר בדרך הפקחית שלו: 'היום אנחנו נברך שהחיינו על כך שלא מצאת על מה לברך שהחיינו…' כך הוא רצה להפיס את דעתי. לרב היה חוש כזה, ועוצמה רוחנית כזאת, למצוא פתרון לכל דבר. בכל מבוכה וכשהיה חלילה חשש פגיעה בזולת, הרב מצא את הדרך להפוך את כל המצב לנעים ושמח.
"בכלל, ההרגשה במחיצת הרב הייתה בבחינת השמחה שהקב"ה עושה לצדיקים בגן עדן", ממשיך ר' איתן להעלות זכרונות וגעגועים, "כמו שחז"ל אומרים שכל הצדיקים עתידים לעמוד במחול ומצביעים על ה' ואומרים 'זה ה' קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו'. כשהיינו עם הרב, הרגשנו שהקב"ה עומד במרכז ומשרה את שכינתו על הצדיק שבמרכז חיינו. הרב נתן לכל אחד את ההרגשה כאילו הוא כל כולו נתון אליו. כל מי שהרב היה מדבר אתו, הרגיש שיש לרב את כל הזמן שבעולם עבורו".
על השמחה שהייתה תדירה בעת השהות במחיצת הרב אליהו, מוסיף ר' איתן עוד סיפור מעניין: "למי שלא הכיר את הרב, הסיפור הזה נשמע בלתי נתפס, אבל כך היה באמת", הוא מקדים להסביר: "פעם אחת בשמחת תורה, ברוך ה' היינו שמחים ורוקדים כל היום. במוצאי החג, כשכבר הגענו להקפות שניות, הרגשתי שאני כבר גמור ולא יכול יותר. ממש כלו כוחותיי. התחלתי לצאת מהמעגל, וגם הפעם הרב קלט אותי. הוא הסתכל וסימן לי עם האצבע שלו סימן של התלהבות. באותו רגע שהרב סימן לי, פתאום הרגשתי מלא בכוחות מחודשים. נעלמה העייפות, התשישות איננה, וחזרתי להמשיך ולקפץ עוד הרבה זמן! זאת הייתה השפעה שקשה להסביר, ובאמת חיינו את הדברים האלה, מתוך קשר רוחני חזק עם הרב. כשהייתי עומד לידו, הרגשתי כאילו העיניים שלו חודרות לתוכי, והוא יודע כל מה שיש בפנימיות הכי עמוקה שלי".
מסמר בלי ראש
העוצמות שחווה ר' איתן במחיצת הרב, ליוו אותו גם בחיי המעשה שלו – כעורך דין וכעובד בשירות המדינה: "הרב הבין היטב בכל מה שקורה, וברור שאילו הפוליטיקאים שהתייעצו אתו גם היו הולכים לפי העצות שלו, כבר מזמן היה לנו משיח ובית מקדש. לצערנו הם לקחו את הדברים כמו שהראש שלהם רצה להבין, ולא קיבלו את מה שהרב אמר להם".
במשך שנים ארוכות עבד ר' איתן במחלקה לייעוץ משפטי של מנהל מקרקעי ישראל. כשהגיע לעסוק בסוגיות רגישות, שדרשו עמידה על דברי תורה, הייתה לו תמיד כתובת למי לפנות בשאלות: "כשבאתי לשאול משהו את הרב, הוא היה עונה תשובות, וכך גם נותן לך את הכוחות להתמודד עם הבעיות", הוא מוסיף ומספר: "עם השנים, כשנקשרתי יותר לרב, הבנתי שהשליחות שלי במנהל היא לשמור על הזכויות הייחודיות של עם ישראל על ארץ ישראל. פעם באתי לרב עם רשימה של הטבות מיוחדות, שכמה פקידים יזמו לטובת המגזר הערבי. הייתה בזה התנגשות חזקה עם האיסור של 'לא תחנם' – אל תיתן להם חניה בקרקע, ואל תיתן מתנות חינם. בזכות הרב, הבנתי שאני חייב לעצור את זה, ובתור יועץ משפטי הודעתי להם שאין סמכות לאותה ועדה לדון בנושא. במשך כחודשיים התקנות החדשות היו תקועות, עד שהפקידים במנהל קלטו שמישהו תוקע להם מקלות בגלגלים. מי שהיה אז ראש המנהל שאל מה קורה, ואמרו לו שיש שם איזה אחד בשם מלמד, שעוצר את כל העסקאות האלו.
"ראש המנהל הכריז שהוא מאשר את העסקאות, ובאותו יום עברתי את האירוע של הנס הגדול בליפתא. הקשר בין הדברים ממש מרטיט, ומי יודע אם לא זכיתי לנס רק כדי לפעול שם במנהל לטובת עם ישראל. בעקבות העמדה שלי רצו לפטר אותי מיד מהמנהל, אבל הרב בחכמתו ייעץ לי ללכת כמו שאני – עם הקונסים בראש והמראה של יצור מהחלל – ולהגיע לעבודה. כשהגעתי ככה למשרד כולם נבהלו מאיך שאני נראה, ואמרו לי שאני לא צריך לבוא ככה, וממילא גם עצרו את המהלך של הפיטורים וגם את העסקאות הללו".
הסאגה של ר' איתן במנהל נמשכה והתפתחה עוד במשך זמן ארוך: "אחרי עוד כמה שבועות, חזרו וכתבו עלי שהם 'פוטרים' אותי מלשבת בוועדות המכריעות, כי יש לי קונפליקט מצפוני. הכוונה היא שהייתי יותר מדי בעד היהודים. אמרתי להם חד משמעית – 'אין זכויות לערבים בארץ ישראל'! באתי לראש המנהל ואמרתי לו, שאם הוא נותן זכויות לערבים בארץ, הוא שווה לכלב. כמובן הוא רגז ורתח. הוא רצה לפטר אותי מיידית, אבל אמרו לו – 'תדע שמלמד הזה הוא כאן כמו מסמר בלי ראש! תקוע בקיר, ואי אפשר להוציא אותו'! הוא לא ויתר, וכבר התגלגלתי לוועדת פיטורים".
כמו בכל הצמתים החשובים בחיים, פנה ר' איתן לרב אליהו: "לפני הפגישה איתם באתי אל הרב ללשכה, הוא ראה את המכתב ואמר לי: 'לך לדבר איתם, ותצליח'. מיד, איך שהרב אמר את המילים הללו, קיבלתי רעיון איזו הצגה אני הולך לעשות להם. אני לא ידעתי, אבל היו שם אנשים שכתבו עלי מכתב שטנה – שאני יושב בחדר מלא ספרי קודש, ומדי פעם מרעיש עם תקיעות שופר. זאת אמנם הייתה טענה קצת נכונה, כי פעם אחת הייתי בדרך לעצרת שהרב כינס בכותל, וכדי לעורר את הישנים בהבלי הזמן תקעתי בחלון של הממונה תשר"ת… בכל אופן, התחלתי לתת להם הרצאה על העוצמות של יהדות תימן שאליה שייכת המשפחה שלי, וכשאנחנו התימנים באים לארץ אנחנו לא שומעים לאף אחד חוץ מריבונו של עולם. סיפרתי להם על תימני אחד שרצו לפטר אותו, והוא התחיל לשיר 'יוצר מידו עושר וריש, אשיר לכבודו שין יוד ריש'. ככה התחלתי גם אני לשיר להם וראיתי שוב את הברכה של הרב. הם כעסו והתפוצצו, אבל בסוף לא פיטרו אותי…"
"ונפשי יודעת מאוד"
אילו הנהגות או הדרכות שלמדת מהרב אפשר גם להעביר הלאה לדור הבא?
"הרב תמיד היה אומר שהכעס הוא החטא הכי גדול. הייתה דוגמה שהוא חזר עליה כמה פעמים – אם באת לבית הכנסת ואתה רואה מישהו יושב על הכסא שלך, תתרחק מכל צל של מריבה או מחלוקת שעלולה להתפתח. כדאי ללכת ולשבת בכסא הכי אחרון של בית הכנסת, ולא לבוא לידי כעס. היה פעם בבית הכנסת מקרה כזה ממש. אחד מיושבי השורה הראשונה ראה שמישהו ישב על הכסא של הבן שלו, והוא קם והתחיל לצעוק בצורה נוראה. אני בעצמי התביישתי והורדתי את הראש, אבל אז חשבתי שכדאי לראות את ההנהגה של הרב ברגע כזה. הרמתי קצת את הראש, וראיתי את הרב בכוח אדיר – לא נע ולא זע כמלוא נימה, ולא נכנס למריבה ומחלוקת.
"אחד מהמשמשים בקודש אצל הרב אמר לי, שבמשך עשרים שנה הוא עבד צמוד לרב ולא שמע ממנו שום הערה או גערה. הכל היה אצלו בשלום ובמישור. היינו באים אליו הביתה כל ליל שבת לעונג שבת. היינו לומדים גמרא, ולא פעם קרה שהציבור היה רדום, והיה צריך קצת לעורר את האנשים. הרב אף פעם לא היה מתוסכל או משהו כזה – הוא פשוט היה מתחיל לספר את הסיפורים הנפלאים שלו.
"האמת היא, שההשפעה של הרב עלינו היא הרבה מעבר למילים. עצם הנוכחות שלו השפיעה הרבה מאוד. כיום סביב הציון של הרב אפשר לראות את כל התפילות וההתעוררות לתשובה. הרב עוד ממשיך ופועל איתנו. בערך חצי שנה אחרי פטירתו של הרב, חלמתי שאומרים לי שקבלת הקהל אצל הרב עומדת להסתיים, אז רצתי אליו לבית הכנסת כדי לקבל ברכה. נכנסתי וראיתי את הרב יושב על כסאו. נישקתי את ידו, והוא אמר לי לשיר עם הילדים. אחר כך חלמתי שהרב מברך שהחיינו… אין ספק שמלאך ה' צבאות הוא, זכינו להיות במחיצתו והוא עדיין נמצא איתנו. הגעגועים גדולים – 'ונפשי יודעת מאד'".
חשיבות צבע המקרר
על הסבלנות המיוחדת של הרב אליהו לכל אדם באשר הוא, העיד הרב דוד לחיאני מצפת בעקבות מקרה מיוחד שחווה. הוא סיפר שנכח בזמן שבא יהודי לרב ושאל אותו איזה צבע כדאי שיהיה למקרר החדש שהוא קונה. הרב, במקום לדחות את השואל בקש, התחיל להתעניין באיזה צבע ארונות המטבח שלו ובאיזה גוון השיש. רק אחרי שבירר לעומק, ונתן ליהודי תחושה שהוא שאל את השאלה הכי חשובה שיש, הוא נתן לו תשובה ונפרד מהשואל כשהוא שמח וטוב לב.
רפורמי לצרכי פרנסה
על רגישות מיוחדת לכבוד הזולת, סיפר בנו, הרב שמואל אליהו: נסעתי פעם עם מו"ר אבי זצ"ל לברזיל, והשתתפנו במסיבה מיוחדת שנערכה לכבודו בבית אחד מנכבדי הקהילה. באמצע הסעודה, קם אחד מהנוכחים וביקש לשאול את הרב שאלה. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הוא הורה באצבעו על בעל הבית ושאל את אבי: מה דעת הרב על העובדה שבעל הבית תורם לטמפל הרפורמי בעיר?! כנראה שהיה איזה סכסוך בין השניים, והשואל רצה להביך אותו בפני הרב…
ברגע הראשון נכנס הרב למלכוד: מצד אחד – הוא לא רצה להלבין את פניו של בעל הבית, ומצד שני – דעתו על הרפורמים ידועה בחריפותה. אך מיד התעשת והשיב בסיפור: "אספר לכם סיפור שקרה לי. לפני כמה שנים היינו בחו"ל, הגיע זמן מנחה ורצינו להתפלל, אך מחוסר הבנה הנהג הגוי הביא אותנו למקום שהתברר לנו כטמפל רפורמי. לא רציתי להיכנס לשם, ולכן התכוננו להתפלל בחוץ. להתפלל במניין לא יכולנו, כי היינו רק שמונה אנשים. והנה מתוך בית הכנסת יוצאים שני אנשים: איש האחזקה הטכני של בית הכנסת והראביי של הקהילה הרפורמית. הם ראו שאנו עומדים להתפלל והצטרפו אלינו. אמרתי לעוזר שלי שחסר לנו עוד אחד למניין. פנה אלי הרבאיי הרפורמי ושאל: כבוד הרב, אם רפורמי משלים מנין – אז יש לך עשרה, ואם לא – אז שמונה. איך הגעת לתשעה? השבתי לו שאיש האחזקה אינו רפורמי באמת, הוא נמצא בקהילה הרפורמית לצורך פרנסתו, אבל הרבאיי ודאי לא יכול להשלים מניין. רכן אלי הרבאיי ואמר לי בשקט, כממתיק סוד: תנוח דעתו של הרב, גם אני עושה את עבודתי בשביל פרנסה…"
כל הנוכחים בסעודה התגלגלו מצחוק, והמתח שהיה לפני כן התפוגג. כך הרב הצליח מצד אחד להבהיר היטב את דעתו על הרפורמים, אבל מבלי לבייש את בעל הבית מצד שני.
