ארז כהן הוא אברך צעיר, בן לאחד הקיבוצים בצפון הארץ המשתייך לתנועת 'השומר הצעיר'. למרות החינוך שקיבל, ארז עצמו התקרב במשך הזמן ליהדות וקיבל עליו עול תורה ומצוות.
"אבי סיפר לי", הוא נזכר, "שלקראת יום כיפור היו תולים מודעה בכניסה לחדר האוכל של הקיבוץ ומבקשים מהחברים להירשם לעבודה ביום כיפור. כדי שחלילה איש לא ישכח את האידאולוגיה הקיבוצית, גם לא לקראת היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי".
כיום, כפי שמספר ארז, המצב השתנה מן הקצה אל הקצה גם בקיבוץ. היום פועל בו בית כנסת ההומה מתפללים מדי שבת בשבתו. "ביום כיפור השנה לא היה מקום לשבת בבית הכנסת כי הוא היה כה מלא", הוא מספר. "מתקיימים בו שיעורי תורה שאת חלקם אני מוסר ויש ביקוש. אנשים באים לשמוע ולהקשיב".
סיפורו של הקיבוץ הזה אינו חריג. בקיבוצים רבים ברחבי הארץ נובטים זרעי תחייה של היהדות למרות הקשיים וההתנגדויות. ברבים מהם, כולל בקיבוצים שבעבר היו מעוזים אנטי-דתיים, פועלים בתי כנסת ורוחשת בהם פעילות תורנית ערה. היום זה אולי נשמע כמובן מאליו, אך היו ימים שזה היה בלתי נתפס.
באותם ימים, נכנס העסקן והסופר החרדי רבי אליהו מוקטובסקי (כי-טוב), מחבר 'ספר התודעה', אל הרבי מלובביץ'. בין הדברים, כאשר עלה נושא מלחמת בני הקיבוצים בדת ישראל, התבטא הרבי כי הלהט החילוני של ה'להכעיס' עוד ייעלם, וכי בסופו של דבר רבים מהצעירים ישובו בתשובה.
באותה הזדמנות התבטא הרבי: "לוּ היו לי כמה עשרות צעירים, שהיו חודרים אל מעבר למסך 'השומר הצעיר', הייתי כבר מחולל שם מהפכה". הרב כי-טוב היה המום. באווירה האנטי-דתית של אותם ימים הדברים נשמעו מפתיעים מאוד, אך הרבי אמר את דברו.
מלחמת תנופה
אנו חוזרים לשנה שאולי יכולה לסמן את נקודת המפנה – תשי"ז. שלטון מפא"י שולט שלטון ללא מיצרים במדינה, והפנקס האדום מהווה כרטיס כניסה לכל דבר, לתעסוקה, לדיור ולרפואה. מי שלא השתייך לציבור הזה מתקשה לתפקד. החינוך החילוני שולט ביד רמה ורבבות ילדים עולים תמימים מופנים אליו בלי שהם מעלים את דעתם את התוצאות מכך.
הציבור הדתי והחרדי באותה עת מסתפק בניסיון צנוע לשמור בכלים דלים על החינוך המסורתי ועל הסטטוס קוו הדתי שהלך ונפרם. באותם ימי ראשית נשמע היה מופרך לחלוטין לדבר על תנועה של בעלי תשובה. באופן כללי הכיוון המצער היה אחד: מהציבור הדתי החוצה. אבל הרבי מלובביץ הפתיע את כולם בגישה שלא הייתה מקובלת כלל.
הרבי חש בזרמי מעמקים התוססים מתחת לפני השטח של הלב היהודי והכריז שהגיע הזמן לחדול מהתנועה שבה היה שרוי הציבור האמוני. אין די במלחמת מגן על הנפש היהודית, אמר הרבי, ויש צורך לצאת למלחמת תנופה לקירוב ליהדות. לעבור ממגננה למתקפה. "יש ללכת ולהאיר בכל מקום באור התורה והמצוות, ולעשות נפשות לקרבם לאבינו שבשמים. מוטלת עלינו החובה להכנס בשדותיהם של אלו האומרים שהם אויבים אותנו – ולהאירם בנר מצוה ותורה אור".
באותם ימים התגבש בארץ ארגון 'צעירי אגודת חב"ד' (צא"ח) בראשות הרב ישראל לייבוב, והרבי קבע שהגיע הזמן להטיל על האגודה ושליחיה את המשימה להתעוררות הנפש היהודית. מי שנקרא להעביר את המסר היה הרב שמואל בליזינסקי ז"ל, בנו של הרב מאיר בליזינסקי ז"ל ששימש כמשפיע קהילת חב"ד ברמת גן ורב בית הכנסת ברמת יצחק.
במוצאי שבת פרשת בראשית תשי"ז, כאשר הרב שמואל שהה אצל הרבי, נקרא הוא אל חדרו: "על שולחנו של הרבי", סיפר לימים, "היה מונח גביע ובו מעט יין שנותר מהבדלה. הרבי מזג מעט יין לתוך כוס חד-פעמית שעמדה על השולחן ואמר: זה עבור ר' יצחק דמיאל. אמור לו כי אין איתנו יודע עד מה, ושיעשה ויצליח. ולך נתתי כבר בקבוק משקה בשמחת תורה. כשתגיע לארץ-הקודש, תתוועד גם עם צא"ח ותאמר להם שיש לפתוח במלחמת תנופה ומספיק עם הוויכוחים ושיעשו ויצליחו".
אותו יצחק דמיאל היה דמות מפתח דרמטית באותה מלחמת קודש שתכנן הרבי והיו דברים בגו. דמיאל היה דמות נדירה באותם ימים. הוא נולד באוקראינה למשפחה חסידית, התחנך ב'חדר' ובישיבה, אך נתפס לסוציאליזם והתפקר. הוא למד בגימנסיה באודסה ובאוניברסיטת מוסקבה, ולאחר מכן עלה ארצה ועסק בהוראה וכתיבה.
הוא היה לאחד ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית, ממייסדי קיבוץ עין חרוד, הסתדרות פועלי ארץ ישראל ובין מניחי היסודות לזרם העובדים בחינוך. אולם עם השנים התקרב חזרה ליהדות ולחסידות בהשפעת הרב מאיר בליזינסקי ונמנה עם מתפללי בית הכנסת שלו ברמת יצחק. היה ברור אם כך מה רצה הרבי. הרבי ביקש כי עתה מר דמיאל יוביל וינחה את הדרך כיצד לפרוץ אל לב החברה הישראלית.
ואכן, כאשר שב רבי שמואל ארצה הוא ישב יחד עם דמיאל וניתח עמו את הנתונים. אין ספק שהרבי רצה לחדור אל לב העם, והדרך לניצחון היא דווקא באמצעות מתקפה על המתחמים המבוצרים ועמדות הפיקוד. ואלו היו הקיבוצים שאנשיהם ניהלו את המדינה.
הקו היה ברור אך היומרה עוצרת נשימה. יחד התוו השניים תכנית פעולה לביקורי חסידים בתוככי הקיבוצים, כשדמיאל מפעיל את קשריו והיכרויותיו עם הקיבוצים. דמיאל הכיר אותם מבפנים וידע את נקודות התורפה שלהם. בסופו של דבר הגיעו לסיכום שדמיאל, שעמד בקשר עם ראשי ועסקני מפא"י, יביא את הקיבוצים, ור' שמואל יביא את החיילים – החסידים שיפעלו בשטח.
בינתיים, בעוד התכניות מתבשלות, פרצה מלחמת סיני. ר' שמואל גויס למלחמה, והתכניות הושעו לתקופת מה. עם סיומה חלה התעוררות בארץ בשל הניסים שנראו באותה מלחמה. כפי שהתברר, השעה הוכשרה עתה אף יותר כדי לצאת לפעולה.
כפתיחה נבחר קיבוץ גן שלמה של אנשי מפ"ם, שרכז התרבות שלו היה ידיד אישי של דמיאל. הוא יצר עמו קשר ואמר לו: "אני רוצה לשלוח אליך חסיד חב"ד, אדם נחמד שכדאי לך להכיר. אם תסכים, הוא יבוא אליך ויאמר לך מה הוא מבקש". הרכז הסכים. למחרת הופיע אצלו ר' שמואל. הוא הציג עצמו בפניו ואמר לו: "ראה, כולנו יהודים, רק לפני חודש נלחמתי לצדך במלחמת סיני. למרות זאת אנו שייכים לשני עולמות מנותקים לחלוטין זה מזה. מדוע זה צריך להיות כך? הבה נכיר זה את זה. אנשים אחים אנחנו".
רכז התרבות לא ידע מה להשיב. מעולם לא הופנתה אליו בקשה שכזו. הוא הבטיח שיביא את ההצעה לפני חברי מזכירות הקיבוץ וישאל לדעתם. בסופו של דבר הם הסכימו. כך גם נבחרו עוד שני קיבוצים של מפא"י בהם היו לדמיאל קשרים – פלמחים ועיינות.
לשבת הראשונה וההיסטורית יצאו שלושה זוגות אברכים: ר' מרדכי גרוזמן ור' שמואל בליזנסקי לגן שלמה, ר' יצחק גנזבורג ור' בנימין לוין לקיבוץ עיינות, ור' זלמן אבלסקי עם ר' אלעזר גורליק לקיבוץ פלמחים.
הציפיות היו נמוכות. כיצד תהיה קבלת הפנים? האם יהיו מוכנים חברי הקיבוץ להקשיב לחסידים? למרבה העניין, בפלמחים החליט המזכיר לאפשר לחסידים להופיע בליל שבת לפני החברים.
"מזכיר הקיבוץ", סיפר אחר כך ר' שמואל, "בישר לי כי היות ובליל שבת בדרך כלל מופיעים בפני החברים אנשים שונים, הוא תלה מודעה בכניסה לחדר האוכל בה נכתב כי השבוע יתקיים ערב עם חסידי חב"ד. הוא הוסיף והדגיש בפניי כי אינו יודע כמה יבואו, אם בכלל. אך למרבה התדהמה של מזכיר הקיבוץ, כל חברי הקיבוץ, מבוגרים כצעירים, הגיעו".
ההרצאה עברה בהצלחה גדולה. הצלחה נרשמה גם בשני הקיבוצים האחרים, שגם בהם הוזמנו האורחים לדבר בפני כלל התושבים. ההצלחה הפיגה חששות רבים מצד החסידים. כך גם התוצאות לא איחרו לבוא. בחג הפורים, שבועיים בלבד לאחר תחילת המבצע, הגיעו כל חברי קיבוץ פלמחים לביקור מרגש בכפר חב"ד.
הרבי ביקש להמשיך לטוות את החוט שנוצר, וביקש לשלוח מצות שמורות עבודת יד לכל הקיבוצים שבהם ביקרו החב"דניקים. "כמובן עשינו כהוראת הרבי", מספר ר' שמואל, "ולאחר הפסח הגיעה תגובה מפתיעה מקיבוץ גן שלמה". מזכיר הקיבוץ כתב: "כשקיבלתי את המצות, אספתי את כל חברי הקיבוץ והסברתי להם שהשנה לא נוכל לנהוג כבכל שנה, שאוכלים חמץ ומצה יחד. השנה יש לנו מצה שמורה, ואותה אי אפשר לאכול יחד עם החמץ. מי שיחליט לאכול רק מצה בליל הסדר, יקבל חתיכת מצה שמורה. בו במקום החליטו כולם שבליל הסדר השנה לא יאכלו חמץ בקיבוץ". כעבור זמן מה אף נפתח בקיבוץ מטבח כשר, ולאחר זמן נוסף גם בית כנסת.
גם בשני הקיבוצים האחרים אירעו דברים דומים. שבתות האירוח נחלו הצלחה גדולה ופשטו לקיבוצים נוספים. התוכנית של דמיאל פעלה יפה.
התכנית נולדה
בהמשך לכך, התעצבה תכנית 'ערבי חב"ד בקיבוצים' שהתגבשה למתכונת קבע של צוות חסידים, שאחד מהם ידע פרק בשירה, אחר ידע להרצות כהלכה, ויחד עם מצטרפים נוספים היו יוצאים לקיבוצים לערבים עשירי תוכן.
חברי הקיבוץ היו מתכנסים אחרי ארוחת הערב בחדר האוכל, אנשים, נשים וטף. התכנית כללה בדרך כלל דברי פתיחה קצרים, שירה של ניגוני חב"ד עתיקים וחדשים מפי 'בעל המנגן', והרצאה שלאחריה חלק של שאלות ותשובות. כל ערב כזה נמשך שעות ארוכות, וגם בסיומו נותרו לעיתים קיבוצניקים שסבבו את החסידים והפנו אליהם שאלות משאלות שונות.
עבור הקיבוצים היה אלה מעין ערבים של פולקלור חסידי, אבל בסופו של דבר הם הובילו לחריש עמוק בלב המשתתפים. שמם של הערבים הללו הלך לפניהם, וכעבור תקופה החלו להגיע לצא"ח פניות יזומות מקיבוצים נוספים ששמעו מחברי הקיבוץ השכן על "הערב הנפלא של חב"ד", והביעו את רצונם שגם אצלם יאורגן ערב כזה. משלחות שכאלה יצאו בשנות החמישים-שישים מדי שבוע וידם של החסידים הייתה עמוסה.
למעשה הייתה זו הפעילות הראשונה בכרוניקת היחסים בין הציבור החרדי לאחיו המתנכרים, שבמסגרתה יצאו אברכים לפעילות של קירוב. היום אולי זה נשמע טבעי ופשוט, אך באותם ימים היו כאלה שביקרו את האופי של הפעילות ותמהו עליה. אם חסיד מגיע לבקר בקיבוץ של כופרים ומחללי שבת, מוטל עליו להוכיחם על דרכם המוטעית, טענו אלה.
אבל הרבי הורה את הדרך הנכונה עבור זמננו זה, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", שכיום הזה כבר מובנת מאליה.
אחד מפעילי אותם ימים היה החסיד רבי צבי גרינוולד ז"ל. הוא סיפר: "היו לי חברים מחוגים ירושלמיים שהביעו תמיהה על אופי הפעילות הזו בקיבוצים. 'אתה כביכול מתחנף אליהם, מלטף אותם ומספר להם על הבעל שם טוב ועל אהבת ישראל', טענו חבריי. 'תן להם על הראש, תגיד להם מי הם ומה הם באמת, תוכיח אותם על הריקנות שלהם מתורה ומצוות'.
"בביקור הבא שלי אצל הרבי, כשנכנסתי ל'יחידות', כתבתי בין היתר גם את השאלה הזו. כשהרבי הגיע לשאלה זו הזדקף לפתע, ואמר בפנים מאוד רציניות: 'הם הרי לא באים אליך כדי לשאול מי הם, ומה יש להם או אין להם; הם באים לשאול אותך: מה יש לך – לחסידות – לתת לנו? אם תבוא אליהם בתוכחות, אתה מעמיד חומה בינך לבינם – כבר לא יהיה לך בכלל עם מי לדבר'".
גם באשר לתוכן ולמסרים, הורה הרבי את דרכו. וכפי שהעיד הרב אליהו כי-טוב, אמר לו הרבי: "טעמו וראו כי טוב ה', תנו להם לטעום מהנעימות והערבות של התורה", והשאר כבר יבוא מאליו.
להקפיד על ההלכה
עוד אחת מהנקודות עליה שם הרבי דגש בהנחיותיו לפעילים היא שההשפעה תהיה חד-סטרית – מהחסידים אל הקיבוצניקים, ולא חלילה להפך. הרבי אף קבע כלל חיוני שבאותם ימים נשמע לאוזן רבים כמעט בלתי אפשרי לביצוע: הקפדה שאינה מתפשרת להופעה על פי כללי ההלכה, תוך שמירה על כללי הצניעות וההפרדה.
למרבה הפלא, צוותי החסידים הצליחו במלאכתם לקדש שם שמים כדת וכהלכה, בחן ובחסד, וכלשונו של הרבי "בדרכי נועם ובתוקף המתאים". כזה, למשל, היה אחד מהמרצים הבולטים באותם 'ערבי חב"ד', הלא הוא החסיד רבי ראובן דונין ז"ל, שהיה לאגדה בחייו ונודע בכינויו 'החב"דניק הטרקטוריסט'.
הרב דונין נולד למשפחה חרדית, בצעירותו ירד מדרך התורה ולמד לעבוד כנהג של כלים כבדים. כשבגר התקרב לאורו של הרבי, חזר בתשובה והשתקע בחיפה בה פעל בהפצת היהדות. הרבי הורה לו להמשיך במקביל בעבודתו כטרקטוריסט "במקום שיראו אותך כמה שיותר אנשים", כיוון שכך יוכל להשפיע עליהם בענייני תורה ומצוות.
בהוראת הרבי, הרבה לצאת לביקורים בקיבוצי הגליל, ובשפתו הישירה ונטולת הגינונים היה כובש את לבבות השומעים. הוא היה מדבר אליהם בגובה העיניים ובעיקר מתוך הלב, וגם ידע להיחלץ מכל שאלה כשידו על העליונה. כאשר העיר לו אחד המשתתפים: "זו לא חכמה שאתה מנצח תמיד, כי יש לך תשובה מוכנה לכל שאלה", ר' ראובן ענה לו מיד: "זכותך לבוא גם אתה עם תשובות מוכנות"…
שפתו הפשוטה והישירה ולשונו המחוספסת סללה מסילות ללב המארחים, וכאשר הופיע בערב שכזה נהג לפתוח בבקשה לערוך הפרדה בין גברים לנשים, ולעיתים הוסיף – ספק ברצינות ספק בצחוק: "רבותיי, אני מגיע אחרי יום עבודה קשה על הטרקטור, אני עייף ולא כדאי לכם להרגיז אותי…". הפנייה הישירה ואזכור האגב של עמל כפיו עשו את שלהם, והקיבוצניקים שהזדהו על נקלה עם הטרקטוריסט, תמיד נענו לבקשתו.
אחיו של ר' ראובן היה ר' אברהם דונין ז"ל, חסיד מחבל תענך שבאזור עמק יזרעאל. גם הוא נהג לפקוד את הקיבוצים השכנים, וחברו לפעילות, יבלחט"א החסיד ר' חיים שלום סגל, שליח הרבי בעפולה, זוכר זאת היטב. "הייתי אז אברך צעיר. היינו יוצאים לקיבוצים באזור – בית אלפא, גן נר, ואפילו קיבוץ מזרע שנודע כמקום בו מגדלים 'דבר אחר'", הוא נזכר. גם הוא זוכר היטב איך בתחילת הדרך התלבטו כיצד להשליט את ההפרדה בערבי חב"ד ועצת הרבי ניווטה את דרכם.
"הנה מעשה שהיה: באותה עת ביקרתי בבית רפואה באזור", נזכר הרב סגל, "ניגשה אלי אשה והציגה עצמה כמזכירת קיבוץ בית אלפא, וביקשה שנערוך ערב חב"ד בקיבוץ. היא שאלה אותי מהם התנאים. אמרתי לה שנבוא ללא כל תמורה, אבל עליהם לדאוג לנו להסעה, לבקבוק 'משקה' ולמצב רוח טוב, ויש גם תנאי שהאירוע צריך להיות בהפרדה.
"זמן מה אחר כך המזכירה טלפנה אליי ואמרה לי: 'הכל בסדר. אפשר לארגן את הערב, אבל החברים מסרבים לכך שהאירוע יהיה בהפרדה'. לא ידענו מה לעשות. יצרנו קשר עם הרב לייבוב שהעביר את השאלה לרבי. תשובת הרבי הגיעה מיד למחרת. הרבי אמר שעלינו לברר האם יש לחברי הקיבוץ התנגדות לכך שאנו נבקש את ההפרדה ולא שמזכירות הקיבוץ דורשת זאת.
"התקשרתי למזכירות ושאלתי אם תהיה להם התנגדות לכך שאנחנו נהיה אלה שנבקש מהציבור לשבת בהפרדה. היא אמרה שזכותנו לבקש מה שנרצה, אבל הם לא יכולים לקבוע את זה לחברים. הסכמנו.
"הגענו לאותו ערב יחד עם הרב דונין", מספר הרב סגל, "אנו היינו מודאגים אבל הרב דונין היה רגוע. הגיעו כמה מאות חברים, והתחלנו את הערב בשיר שהוא בעצם שיר חסידי ותיק, שהחלוצים בקיבוצים אימצו ו'הלבישו' עליו את המילים 'הבה נגילה'. הקהל חייך והקרח נשבר.
"אחר כך פתחנו ואמרנו להם שאנו מאוד שמחים להיות עימם ומודים להם על כך שהגיעו לערב זה והם מארחים אותנו, אבל יש לנו בקשה. נהוג שהמארח דואג לכך שהאורח יחוש בנוח, ולכן הבקשה שלנו כאורחים היא שכאשר אנו נמצאים יחד נשב בהפרדה, ואחר כך נסביר מדוע. ואכן הם הסכימו. כל הציבור שגדש את חדר האוכל קמו והתיישבו בהפרדה, חוץ מזוג אחד שקם ויצא.
"אחר כך הסברנו להם שבזמן שבית המקדש היה קיים, שכל עם ישראל עלה לירושלים, למקום הקדוש ביותר לעם היהודי, ההתכנסות הייתה בהפרדה בין עזרת נשים לעזרת גברים. משם אנו למדים שבכל מקום קדוש שבו מתכנסים יהודים, ראוי שזה יהיה בהפרדה. כיום, כשאין לנו בית מקדש ובתי כנסת הם המקום הקדוש ביותר לנו, גם בהם יושבים בהפרדה. ומאחר ופה בקיבוץ אין בית כנסת, המקום הקדוש עתה הוא חדר האוכל שבו אנו יושבים כדי להיות יחד ולשמוע על יהדות, ולכן ראוי שגם אנו נשב בהפרדה. הדברים התקבלו על הלב ולערב הייתה הצלחה גדולה מאוד".
כשהלבבות נפתחו
חלק השאלות והתשובות היה מרכזם של הערבים הללו, והוא שהוביל בסופו של דבר לקשר ארוך שנים עם קיבוצניקים שהתעורר בהם הזיק היהודי.
"זכור לי מקרה אחד" מספר הרב סגל, "בו קם בחור צעיר וסיפר לנו על ויכוח שהיה לו עם ערבים בשאלה מה זכותנו על הארץ ומה ההצדקה למלחמות שלנו נגדם. אמרנו לו: זה בדיוק העניין. הזכות שלנו בארץ ישראל היא על סמך מה שכתוב בתורה. לכן עלינו לשים לב לדברים האחרים שכתוב בתורה. התורה מחייבת אותנו לקיים מצוות כדי להיות בארץ ישראל. הדברים הללו עשו את שלהם.
"זכורני מקרה אחר שהייתה לו גם השפעה ארוכת טווח. היה זה כאשר קם קיבוצניק צעיר באחד הערבים שקיימנו ושאל: 'מה זה ה'מיסות' הללו שהרבנים נושאים על היהדות? זה מזכיר לי את הכמרים של הנוצרים. למה הרבנים עושים אותו דבר?'. אמרנו לו: מי קדם למי? הנצרות ליהדות או היהדות לנצרות? ביהדות מקובל שהרב מנסה לקרב את לב שומעיו. זה שהנוצרים לקחו מאתנו דברים רבים, מה בכך? אנחנו השורש, אנחנו היסוד של הכל. כל שאלה כזו הובילה לתשובה שהובילה להרהור עמוק וקשר שהמשיך גם לאחר תום הערב".
לפי הוראת הרבי, הערבים נוצלו כדי לגרום לאנשי הקיבוצים לקיים מצוות. כך למשל נהג הרב דונין להביא עמו מזוזות והיה אומר בסיום הערב: "כשנכנסנו למקום בו אין בו מזוזה, היה זה בלית ברירה. אבל לצאת מפתח שאין בו מזוזה – איך אפשר? או שנקבע מזוזה או שנישאר כאן כל הלילה…". כך נקבעו עשרות רבות של מזוזות בקיבוצים, ונשלחו אליהם גם ארבעה מינים ומצות שמורות במועדם.
"כשהיינו במזרע", מספר הרב סגל, "לא אמרנו להם מילה על כך שהם מגדלים דבר אחר. השתדלנו רק לעודד את החיובי כמה שיותר. בהמשך הם הקימו סוכה ואף רכשו ארבעת המינים. בסופו של דבר הדבר הוכיח את עצמו והייתה הצלחה גדולה. רבים הכירו כך את היהדות ושבו בתשובה. עד היום, חלק מחברי קהילת חב"ד בעיר עפולה, למשל, הם קיבוצניקים לשעבר". לא אחת, חלק מהשומעים שהתקרבו ליהדות והחליטו לעזוב את הקיבוץ, שהו בביתם של השלוחים תקופות ארוכות עד שהסתדרו בחייהם.
לאחר מלחמת יום הכיפורים חלה התעוררות גדולה בכל קצות העם, והזרזיף של
החוזרים בתשובה הפך לזרם. במקביל, עם השנים נוסדו בתי חב"ד
בערים וביישובים שונים כולל בקיבוצים, והפעילות שינתה את פניה ואת דרכה. היוזמה של ערבי חב"ד בקיבוצים הלכה והתייתרה, אך רישומן של אותן פעולות ראשונות
נותר עד היום הזה. אותה מלחמת תנופה אכן הבקיעה את מסך הברזל של
הקיבוצים. זה היה הצעד הראשון, הסדק הראשון בחברה הישראלית דרכו נכנס
האור של היהדות עד היום הזה.
