נתן גושן הוא אחד האמנים המצליחים ביותר כיום בישראל. מאחוריו עומדים ארבעה אלבומים, כאשר האחרון, 'שלושים', הופיע לפני כמעט שנה וחצי. חלק משיריו, אלה הכתובים באנגלית, הפכו לסנסציות בינלאומיות, כאשר שירו thinking about it הגיע למעמד פלטינה בהולנד, ומעמד גולד בנורבגיה, שבדיה ודנמרק. השיר עצמו זכה למעל חמישים מיליון השמעות ברחבי העולם. בעקבות ההצלחה של השיר, יצא גושן לסיבוב הופעות ברחבי אירופה.
לקראת ראש השנה תשע"ח הצטרף גושן למיזם 'צמאה' של חב"ד, בו הוא שר את הניגון הידוע מיום הכיפורים "כחומר ביד היוצר". את השיר הוא שר בפעם הראשונה בסדרת אירועי צמאה 'פותחים שנה' שערך ארגון 'חב"ד בקמפוס' באוניברסיטאות ומכללות ברחבי הארץ. לכבוד חג הסוכות, החג בו אנו לומדים להתהלך ברעננות ובשמחה כבעלי תשובה טריים, הבאנו לכם דיבורים של 'צלא דמהימנותא' מהאמן שלא מפחד ללכת בדרכו שלו.
אחת אמיתית
"אגלה לך סוד, אני אישית מחכה למשיח. אני יודע שזה הולך להישמע קלישאתי מאוד אבל 'אני הקטן' ממתין לגאולה הפרטית והכללית של כל אדם. אני יודע ששיח כזה נשמע כאילו הוא רחוק ממני, או מכל אחד אחר, אבל הוא אמת. בכללי בני אדם לא מתים על קלישאות, אבל לפעמים יש בהן אמת, וזאת אחת אמיתית.
"אני מחכה לו כי אני רוצה שלא יהיה סבל בעולם. שלא יהיו חולים, ונזקקים, והרוגים ומלחמות. כל מיני אנשים אומרים את זה אחרי זכייה בתארים כאלה ואחרים, אבל אני משתוקק לזה באמת".
השיח על יהדות לא הגיע לגושן באופן טבעי. הוא נולד בלוד, עיר מסורתית בסך הכל, אבל להורים חילונים למהדרין. שמו המקורי של גושן הוא מתן מטיס. אביו שירת בזמנו כקצין קרבי וסוכן מוסד לשעבר. למרות ששם משפחתו של האב הוא "מטיס״, נתן החליט לשמר את שם האם ״גושן״ כיוון שלא היה יורש לשם הזה. בגיל ארבע־עשרה החליט גושן לחזור בתשובה, דבר שלא היה מקובל על אימו, ובעקבות כך נוצר נתק מוחלט בינו להוריו. הוא ברח לקבר רבי שמעון בר יוחאי שבהר מירון, שם שהה במשך שלושה חודשים ועסק בנגינה בגיטרה. לאחר מכן עבר לשכונת מאה שערים בירושלים, כשהוא מקורב לחסידות ברסלב. יחד עם חזרתו בתשובה, שירת בצה"ל כחייל מפקדה בגדס״ר גבעתי לאחר שנפל מהמסלול של פלחה"ן גבעתי. כשאביו הלך לעולמו שינה את שמו ממתן לנתן בעקבות המלצת רבו .
חוסר הגינות
"אם לוקחים לי את השבת אני מת פיזית. אני לא יכול לראות את החיים שלי בלי השבת. כש'גיליתי' את השבת, אני זוכר שהסתובבתי ברחובות וצעקתי על אנשים שהם עבדו עלי. לא הבנתי איך אפשר להסתיר משהו כל כך מדהים ממישהו.
"העובדה שאני יכול להתנתק לעשרים וחמש שעות, להניח את הכל בצד – זה משהו שחסר לנו כחברה כיום. כשאני הייתי ילד היה לנו את הנוקיה הישן, זה שהיה בו רק סנייק. סיימת את הסנייק וזהו. לא היה לך עוד מה לעשות עם הפלאפון. היום זה הרבה יותר מורכב ועמוס, ואנחנו זקוקים להפסקה הזאת בשביל ההסתכלות שלנו פנימה. פשוט בשביל לעצור. לדבר אחד עם השני ולהרוויח את כל הדברים המדהימים שהשבת מביאה לנו".
שמירת השבת גבתה מגושן מחיר יקר. ולא, לא מדובר על שוק המוזיקה והבמות. "הסיבה העיקרית שבגללה אני וארוסתי נפרדנו היא השבת. היינו ביחד שלוש שנים, אבל בסופו של דבר זה היה קשה מדי בשבילה. זה היה ביום שישי, ממש לפני שבת. השולחן כבר היה מסודר, הקידוש כבר היה מוכן. ממש רק חיכינו לשבת, ואז היא עזבה. זאת היתה שבת קשה מאוד בשבילי. היה לנו קשר ממש טוב וממש אהבנו אחד את השני, אבל לא הייתי מוכן לוותר על השבת. ואחרי שהיא הלכה שרתי 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' לבד ונקרע לי הלב. לא הצלחתי להסביר לעצמי מה קרה. הרי השבת היא הדבר הכי נפלא בעולם, אז איך נפרדתי הרגע מחברה שלי בגלל השבת? בסופו של דבר, יש דברים שלא אקל בהם, לא משנה מה".
גושן חי בתוך עמו. החיים שלו כאדם דתי בתוך החברה החילונית יוצרים הרבה מאוד פלונטרים, ובמיוחד בימים אלה. השיח הציבורי, שמתרחק ומתנגד לכל מה שמזכיר יהדות, גורם לו להרגיש לא בנוח, לעיתים אפילו בקרב חברים קרובים שלו.
"אני ממש לא אוהב את השיח של ה'הדתה'. מבחינתי ברגע שלמדתי מה זה שבת אני השתדרגתי. נהיה לי יותר טוב. למה שאני אמנע את הטוב הזה מכל אחד אחר? השבת היא המתנה הכי גדולה שקיבלנו כבני אדם. אני כל כך אוהב אותה עד שאני יכול להיות היחצ"ן של השבת. היא החברה הכי קרובה שיש לי".
"אני שומע את זה הרבה, אבל כאחד שגדל בחינוך החילוני אני יכול להגיד שיש הרבה חוסר הגינות בנושא. מלמדים אותנו מתמטיקה, אנגלית, היסטוריה וכל מיני מקצועות. אבל את העבר שלנו, הידע והמסורת העצומים שיש לנו, לא נותנים לנו לקרוא. לא מלמדים את זה. כשגיליתי את כל העולם הזה הרגשתי שרימו אותי. פשוט קראתי ספרים בסיסיים ביהדות ומיד הרגשתי שרימו אותי. העבר הזה הוא שלי. אבא שלי קיבל אותו מסבא שלי, והוא בתורו קיבל את זה מאבא שלו וכן הלאה. אבל אצלנו לא מחנכים לכל העושר הזה שיש לנו. לא מחנכים אותנו לסיפור האישי שלנו שמלווה אותנו הרבה שנים. בעיניי, זה שלא מחנכים אותנו לשבת זאת מציאות בעייתית מאוד, לא הפוך".
מה יצא ממך
גושן מרבה לדבר על החינוך ממנו הוא הגיע, החינוך החילוני. הוא חי בפלונטר לא קטן בכל הקשור לתפיסות העולם עליהן גדל. אבל גם הגדרות חריפות כמו "הרגשתי שרימו אותי" לא מתורגמות אצלו לכעס או טינה. "אין בי כעס, אבל הרבה מאוד שאלות כן יש לי. כבר כילד היו לי בעיות עם השיטה, וכיום, כאדם בוגר יש לי פי ארבע מאות יותר בעיות עם השיטה. אבל זה לא שאני רואה את מערכת החינוך החילונית כמקום רע. יש בה בעיות, אבל גם דברים טובים. אני תמיד אומר לעצמי שלצערי ולמזלי למדתי שם, זה לא שחור ולבן. יחד עם זה, אין לי ספק שהייתי מעדיף ללמוד בחינוך הדתי.
"אני מתכוון להרגשת המרוץ הבלתי נגמרת הזאת. אתה חייב להשיג את הציונים הגבוהים ביותר, ואז ללכת לשרת במקום הנחשב ביותר, בשביל להתקבל לאוניברסיטה הטובה ביותר, וגם שם – תואר ראשון נחשב כמו בגרות, אז ברור שחייבים לעשות תואר שני, ובשביל זה אתה צריך ציונים כמה שיותר גבוהים. וכל זה בשביל שתוכל לעבוד במקום הנחשב ביותר. בינתיים, הבן־אדם מאבד את עצמו והופך למכונה.
"אני לא הייתי מוכן להיכנס לתוך הסחרור הזה. הודעתי לאמא שלי בכיתה ט' שאני עוזב הכל והולך לעשות רק מוזיקה, ואני באמת עשיתי רק את זה מכיתה ט'. קיבלתי את כל המבטים של 'מהילד הזה לא יצא כלום', כולל מאלה שאומרים היום שכבר מגיל צעיר הם ראו את הפוטנציאל שלי ועודדו אותי. אז לא, הם לא עודדו אותי ורק בגלל שלא הייתי מוכן לשחק את המשחק הזה הפכתי למי שאני היום".
הפחד מפחיד אותי
לא פשוט לאדם כמו גושן להציג את גישתו בנושאי דת, בטח בברנז'ה בה הוא חי. בתכניות הטלוויזיה פעם אחר פעם תוקפים את העולם היהודי, ובמיוחד את אורח חייו. כל ניסיון להשחיל מילה הקשורה ליהדות זוכה לקיתונות של זעם. קמפיינים שלמים מוקדשים לייצור שיח אנטי. יחד עם זה, פעם אחר פעם אנו שומעים בראיון כזה או אחר על זמר שמתחזק. מעניין לראות איך גושן מתמודד עם תגובות שהוא מקבל מהסביבה על הדעות אותן הוא לא מפחד לומר.
"אם להיות הוגנים, יש המון פחד בחברה החילונית מפני הדתיים, או הדת בכלל. יש לי חבר טוב שלפעמים מבקש ממני לעזור לו למצוא שירים חדשים, להיטים בינלאומיים שיושמעו בלי סוף. אני בעבר עשיתי תכנית של שירים בינלאומיים לגלגלצ, והחבר שלי מאוד מעריך את הטעם המוזיקלי שלי. הוא ספציפית גם די ג'יי, כך שהוא הרבה פעמים מבקש ממני שירים חדשים. פעם אחת התחלתי לדבר איתו על דברים נוספים מהחיים, והוא פשוט לא היה מוכן לשמוע. אמרתי לו 'יש לי פה ספרייה ענקית, בוא תסתכל על משהו' והוא נרתע כל כך מזה, ברמה שזה ממש אכזב אותי. אני לא מבין איך הוא כל כך מעריך את הדעה שלי מצד אחד וכל כך מתנגד למי שאני מצד אחר.
"בכנות, כשאני הייתי ילד, הייתי מאלה שרואים דתיים שהולכים ברחוב וצועקים עליהם 'משתמטים' וכל השטויות האלה. הייתי ממש בוּר אז. רק כשהתבגרתי הבנתי יותר את המורכבות של החיים.
"דווקא הפחד של החברה החילונית הוא זה שמפחיד אותי. אני רואה את החומה שעולה אצל אנשים כשנוגעים בנושאים כאלה. כאילו אני מגיע כרגע לרשום אותם לאיזה קרקס או משהו בסגנון. את החסימה הזאת לא אני עשיתי לעצמי אלא הצד השני, וזה מה שמפחיד.
"אני חושב שלאדם חילוני הדת תמיד נתפסת כמו מי שמציג אותה. מה שמפחיד את האנשים זה איך מציגים את הדת. מגיע אדם שלבוש בצורה שמרתיעה את החילוני ואומר לו שאם הוא מאמין הוא צריך להפוך להיראות כמוהו, וזה מרחיק אנשים. אני התקרבתי דרך ספרים. אליי אף אחד לא הגיע כדי להחזיר אותי בתשובה, ויכול להיות שזאת הסיבה שאני לא מפחד מ'דת'".
"לא ישוב לחבקני"
סיפור ילדותו של גושן לא פשוט. הוריו התגרשו כשהיה ילד, תהליך חזרתו בתשובה לווה בהתנגדות של הוריו, ואם להוסיף לזה את ההחלטה לעזוב בגיל ארבע־עשרה את בית הספר, נקבל ילדות מאתגרת במיוחד.
"זה לא היה פשוט. היתה תקופה שישנתי ברחובות ועל ספסלים של חנויות בקניון" הוא מספר. "דווקא אז למדתי להעריך את אמא שלי יותר. להעריך אותה כבן אדם ולא רק כבן שלה שמושך לה בכתף ושואל כל הזמן למה לא ולמה לא. בלי קשר לזה ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילד, והמשפחה החדשה של אבא שלי הייתה מאוד מוצלחת. הם הצליחו בכל דבר בזמן שאני נכשלתי בהכל. הם סיימו את בית הספר בהצטיינות, היו בחוגים. אצלנו בלוד החלק הזה לא היה ממש מפותח… בכל אופן כשגרנו בנס ציונה, הייתי המון מתווכח עם אמא שלי. הייתי עוזב וחוזר, עוזב וחוזר. כל פעם הייתי קורא לאבא שלי שיבוא לאסוף אותי ואחרי כמה דקות הייתי רוצה לחזור כי הייתי מתגעגע הביתה. זה היה מורכב, אבל שם גם התאהבתי במוזיקה. ברכב שלו הייתי שומע שלמה ארצי, והוא היה מתופף על ההגה עם השירים, שר אותם ומתרגש מהם".
גם אחרי שנים, הגעגועים לאבא לא פוסקים. כשגושן מדבר על אביו ז"ל, רואים את ההתרגשות. "הוא נפטר עוד כשהייתי הילד שנכשל בכל דבר ושאומרים עליו שלא ייצא ממנו כלום. אני מרגיש שיש לי חוב עצום אליו, חוב שאני צריך להשלים אבל הוא לא כאן בשביל זה. את השיר 'יודע' אני שר כל פעם לעילוי נשמתו".
בחירת השיר אינה אקראית, כמובן. מילות השיר הן סוג של מסע תודעתי שגושן עובר, תוך שהוא תוהה על מהות הזמן ("אני יודע שזמן לא עוצר בשביל בני אדם" ו"יודע היטב לחכות/ הזמן לא אוהב שדוחקים בו/ יודע שאש תייצר להבות") ושוזר בו פרידה מאביו: "יודע מה אני אינני ושאבי לא ישוב לחבקני".
אין חסמים בעולם כלל
גושן מדבר הרבה מאוד על היותו אדם דתי, ועל מסע חייו שהוביל אותו לחזור בתשובה. כואב לו שאנשים לא מתעניינים ביהדות ואף מפחדים ממנה. ויחד עם כל זה – שיריו אינם מגיעים מהעולם הדתי. לא תמצאו בשיריו מילים מן המקורות או דברים בסגנון. לעומת זאת, לצד שירים כמו 'יודע' ו'חיכיתי' העמוקים, נמצא שירי אהבה שאנו רגילים לראות אצל שאר הזמרים הישראלים. את הסתירה הזו, בין השיח אותו הוא מנהל לבין השירים שלו, אני מודה שאני מתקשה לעכל.
גושן מודע לבעיה וממשיך ללכת בין הטיפות. "אני משתדל שבכל השירים שלי יהיה מסר. אני לא אשיר שיר על כלום" הוא מספר, "לי זה לא עושה טוב בנפש. אני חייב שיהיה תוכן בשיר. נכון שלפעמים יש שירים שנולדו בגלל שהיה לי חרוז טוב בפזמון. אחרי זה בראיונות שואלים אותך על מה נכתב השיר ואתה מת לספר שפשוט היה לך חרוז טוב, אבל אתה לא יכול להגיד את זה… אבל לרוב אני רוצה שהשירים שלי יעבירו מסר, יפתחו את העיניים של מי שישמע אותם, יגרמו לו לחשוב. זה מה שאני מנסה לעשות כשאני יושב וכותב שיר חדש ואין ספק שזה מקשה. בכלל כל מסלול החיים שלי מקשה. חונכתי בבית חילוני, ולמרות שאני את הילדים שלי לא אחנך ככה, מה שקיבלתי שם הוא חלק ממני. אני צריך להילחם בהרבה דברים שמגיעים לי באופן טבעי, בשביל לחיות כמו מי שאני היום. זה מצריך ממני הרבה מאוד עבודה. כשהתחלתי לכתוב כתבתי נורא פרוע, אבל לאט לאט אני מנקה את הדברים המלוכלכים מתוך הכתיבה ואני מחפש זוויות אחרות לגעת בנושאים שונים".
ושאלת השאלות לכל מי שעוסק בכתיבה, היא מה עושים כשאין 'מוזה'. "אני לא מאמין בחסמי כתיבה. מבחינתי אין דבר כזה. אני כותב המון בכל יום בתור אימון. בצורה שאני רואה את זה, מחסום כתיבה הוא משבר אמוני. היצר הרע יושב עליך ואומר לך שזה יהיר שאתה יכול לשבת פה ולכתוב שיר שכולם יכירו וכולם ישירו. אני אומר לעצמי שאני לא מתיימר לכתוב שיר שיהפוך ללהיט ענק. כל שיר שלי אני כותב בתור אימון, ולכן אני לא מחכה שתשרה עלי המוזה או שיקרה לי אירוע מיוחד. הרבה שירים שלי הם בעצם סיפור שהמצאתי כי זה מה שיצא לי באותו רגע עם המסר שרציתי לדבר עליו. אני כותב כעבודה, לא כבילוי. ואני מודה יום יום לבורא עולם שזאת העבודה שלי וזה מה שאני אוהב לעשות בחיים".
