יום אחד, לפני מספר שנים, נכנסה אישה לחנות לתשמישי קדושה של הרב דניאל פנש. החנות שוכנת עמוק בתוך השוק העירוני של העיר רמלה, בין האטליזים והבאסטות של הערבים. האישה שנכנסה הייתה יהודיה שנשואה לערבי, והיא ביקשה עזרה עבור הבן שלה, עבריין בן ערבי, שנמצא במעצר בית. הרב פנש, שהגיע לעיר רמלה מישיבת ההסדר ניר בקריית ארבע, דרך מיזם 'רבני קהילות' של 'שעלים', הבין שלא מדובר במקרה פשוט. כבר באותו יום הוא התייצב בבית המשפחה לשיחה עם הבן, בהמשך אף קבע איתו חברותא בבית שלו. כיום, שנים ספורות אחרי, הבחור שומר שבת, קובע עיתים לתורה, התחתן והקים בית יהודי כשר.
הרב עמיחי שוקרון, רב קהילת מרום נווה ברמת גן, קיבל יום אחד שיחת טלפון מפתיעה. היה זה אחד ממתפללי בית הכנסת ובפיו שאלה משונה: "תשמע, כבוד הרב. אני טס ליוון לשלושה ימים של שייט יאכטות והטיסה היא במוצאי שבת בשעה שמונה. צאת השבת בשמונה ורבע וצריך להיות בשדה התעופה כמה שעות לפני כן. זה עדיין בתוך השבת, מה עושים?".
"ידעתי שהוא לא מקפיד על שמירת שבת" מספר הרב שוקרון, "אז החזרתי אליו את השאלה: 'למה אתה שואל אותי?'. למרבה הפלא הוא ענה: 'פעם אמרת בשיעור בהלכות שבת, שלא רק שלא מניחים תפילין בשבת, אלא שהם בכלל מוקצה ואסור לטלטל אותם בשבת. אני לוקח איתי את התפילין לכל מקום וגם ליוון. תהיתי לעצמי איך אסתובב עם התפילין בשבת, הרי הם יהיו איתי בתיק בשדה התעופה וזה בכלל מוקצה'… שאלתי אותו אם אין טיסה מאוחרת יותר, אך הוא הסביר לי שאם יצא רק ביום ראשון בבוקר, הוא יפספס את הקבוצה".
פתרון לבעיה כמובן שלא נמצא, אבל הרב שוקרון בירך אותו שימצא את הטיסה הנכונה. "אמרתי לו שכשיגיע לבית הכנסת בשבת הקרובה ויעלה לתורה, אספר לכל המתפללים עד כמה שמירת השבת שלו היא הטובה ביותר מכל מי שנמצא בבית הכנסת". המילים החמות עשו את שלהן, ולבסוף היהודי דחה את הטיסה ליום ראשון והפסיד יום אחד מהטיול. "הכל בזכות הלכה קטנה שהיא לא לגמרי מדויקת. אפילו לא זכרתי שאמרתי אותה. זה רק מראה את כוח ההשפעה של השיעור, הקשר שנוצר והעובדה שהוא שהרגיש בנוח להתקשר אלי ולבקש ממני פתרון".
אלה הם שני סיפורים מפעימים המעידים על החשיבות והעוצמה הגדולה שיש לרב קהילה, כתוצאה מפרויקט רבני קהילות מבית רשת 'שעלים'.

אפילו הרמטכ"ל
הרב רחמים נסימי, יו"ר רשת הגרעינים, מספר על הסיטואציה ההזויה בה נולד הרעיון: "בעת המאבק נגד הגירוש מגוש קטיף, שהיתי לצערי בין כותלי הכלא. הפכתי לכתובת לעשרות אסירים שהיו צמאים לקשר, ליחס אישי ולאכפתיות, שמהם צומח הרצון לחיבור לקודש. שם נולד הדגם של רבני הקהילות".
מטרת מפעל הגרעינים שיזם הרב נסימי, היתה לפזר את האוכלוסיות החזקות ברחבי הארץ. לאחר שהמטרה הזאת הושגה פחות או יותר, הגיעו ב'שעלים' למסקנה כי על אף ההצלחה, נותר תחום שלם שלא טופל. "בכל גרעין הקמנו גנים, בתי ספר ומועדוניות, אך נוצר צורך בגשר אל הציבור הרחב; הרב הוא ה'מטוס המתקדם' של הגרעינים. אנו מציינים שלושים שנה לייסוד הרשת ומאמינים שכשם שיצאו עשרות גרעינים מהציבור הדתי, כך יצאו גם מאות רבנים".
הרב שמואל ששון, ראש גרעין 'הדר' בחיפה ומרכז פרויקט רבני הקהילות, מנתח את הצורך: "למרות שבדרך כלל רבים מאנשי הגרעינים הם אנשי חינוך, ובמשך השבוע פוגשים את הציבור, בשבתות הקשר מפוספס. אפשר לפגוש בבתי הכנסת בשבתות את כל מי שנמצא על הסקאלה הדתית, כולל ציבורים שנמצאים מחוץ למוסדות החינוך הממלכתי-דתי. בחזון שלנו, בכל גרעין תורני יהיו חמישה עד עשרה רבני בתי כנסת של הקהילות שליד הגרעינים התורניים" מציין הרב ששון. "כבר עשרות שנים שלא ממנים רבני שכונה חדשים ונוצר ואקום, כך שרבנות קהילה היא המענה הנכון".
מבחינתו, מדובר בסיירת של הגרעינים התורניים. "הרבנים הללו יכולים לפרוץ החוצה ולהגיע לקהלים חדשים" הוא אומר בביטחון. ב'שעלים' דואגים שהרבנים יהיו חמושים בכלים מקצועיים, שיעניקו להם את היכולת למנף את הקשר לעוד תורה, לעוד מצוות ולשאר פרויקטים חשובים כמו בר מצווה, קידושים והכנה לחתונה.
מה נדרש כדי להתקבל לסיירת?
"כל אחד שלמד לרבנות, גם אם לא ניגש לכל הבחינות, וחפץ להתמסר לקהילה בכל הגילאים – כולל ביקור חולים, גני ילדים, שמחות ואבלות – מוזמן להצטרף". חלק מהתנאים, אגב, הם לעבור ממראה של אברך מרושל ללבוש מכובד כיאה לרב קהילה.
היקף הפעילות של רבני הקהילות מרשים למדי. חברים בו רבנים מכלל ארגוני הרבנים, כמו ברקאי, מעייני הישועה, איגוד רבני הקהילות ושעלים כמובן. כך שבכל ליל שבת פוגשים רבני הקהילות קרוב לעשרת אלפים איש, שמגיעים לבתי הכנסת לקבלת שבת.
"עם ישראל נמצא בבתי הכנסת" מחדד הרב ששון, "וזה כולל אנשי ביטחון, ראשי ערים, חברי מועצה ואמנים. אפילו הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי מגיע מדי ליל שבת לבית הכנסת של אחד הרבנים שלנו. רוב הציבור מרגיש בבית בבית הכנסת והוא מחכה להנהגה אוהבת, מחבקת ומכבדת, שמתייחסת לאנשים בגובה העיניים. אנשים מחפשים את זה ומתחברים לזה".
ארגונים לא מעטים נוספים פועלים בשטח, אבל הרב ששון מסביר שיש מקום לכולם. "כמובן, אנחנו עושים את עבודתנו לצד שליחים אהובים של חב"ד שפרוסים בכל הארץ, ובתי המדרש החרדיים – שגם להם הזכויות הרבות שלהם. אם בכל שנה מאות אברכים נבחנים לרבנות, נדרש שבכל שנה לפחות מאה רבנים נוספים יצטרפו למהפכה הזאת, לא רק שיעבירו שיעורים אלא שינהיגו קהילה. אנשים מחפשים קשר והנהגה וזאת המשימה שלנו".

סוכריות עם טעם של עוד
"מתוך היכרות שלי עם הנושא בעשרות השנים האחרונות, הסוגיה של בתי הכנסת היא בבחינת 'מת מצווה' של הדור" – קובע הרב דוד תורג'מן, רב שכונה וראש הישיבה התיכונית בדימונה, מיוזמי הפרויקט. "מדובר בציבור שנמצא בהישג ידינו ואנחנו לא משקיעים בו מבחינה תורנית. סבא שמגיע לבית הכנסת, בדרך כלל בשבתות, בחגים ובימים נוראים – מגיע עם הנכדים. מתוך הניסיון שלי, הנכדים נקשרים לרב ויש לכך משמעות קריטית".
לפני כחודש קיבל הרב תורג'מן שיחת טלפון מרופא בכיר במרכז הרפואי 'אסותא' באשדוד. "הרב, אתה זוכר שהתפללתי איתך בבית הכנסת 'אור החיים' בדימונה? אני זוכר שמאוד אהבת אותי ונתת לי סוכריות. אני מתחתן בעוד מספר שבועות, אבל החתונה ליד חדרה, האם אתה תוכל לבוא לחתן אותי?". "החתן יצא מגדרו ומכליו כדי שאני אהיה זה שיעמוד איתו מתחת לחופה. ישבתי איתו ועם כלתו לפני החופה והכנתי אותם כיאות למעמד. כל זה קרה, כי היה רב בבית הכנסת".
הרב יעקב לוי מוביל ארבעה בתי כנסת של יוצאי בוכרה בקריית מלאכי. הוא יליד העיר ובוגר הכולל של הגרעין התורני, שמגיע בעצמו ממוצא בוכרי ודובר את השפה, כך שהחיבור שלו אל הקהילה המקומית יכול להגיע אל המקסימום. הוא מספר על אישה שגרה בשכונתו שהתחילה להתחזק ולבוא לשיעורי תורה, ובזכות הליווי התורני שקיבלה, כל המשפחה הלכה בעקבותיה. "אשתו של ראש הכולל אצלנו העבירה שיעור לנשים, והאישה החליטה לקבל על עצמה טהרת המשפחה".
לעומת ההתחזקות שלה, בעלה לא היה מוכן לשמוע בשום פנים ואופן על שום צעד בנושא. "חיפשנו כמה שיותר היתרים בשביל לאפשר לה להצליח", מדגים הרב לוי את המורכבות. "באותה תקופה היו להם שלושה בנים, ואחרי שהיא התחילה להקפיד על טהרה היא נכנסה להריון רביעי. היא שמחה והתרגשה. ברוך ה' תפילותיה פעלו, וכיום כל המשפחה שומרת שבת וכמובן מגיעה בקביעות לבית הכנסת בשבתות".

"כמו רבי עקיבא"
הרב ישי ודעי, בוגר ישיבת בית אל, הגיע לכהן כרב בעיר אשקלון. במסגרת שיעורי התורה שמעביר בעיר, הוא הקים בשכונה תימנית מפעל גדול של ילדים שבאים ללמוד תורה מה'מורי'. "למרות שחלק ניכר מההורים אינם שומרים על אורח חיים דתי, הם מעוניינים להמשיך את המסורת. הלימוד הקבוע מוביל לכך שהרב ודעי מקבל לא מעט פניות של הורים בשלל נושאי יהדות, שפותחים את השיחה עם המשפט 'אתה המורי שמלמד את הבן שלי'. לפני חצי שנה התקשר אליו בחור יהודי בשם דוד וביקש לברר מתי מתקיים הלימוד. "שאלתי אותו 'בן כמה הבן שלך?'. להפתעתי הוא ענה: 'זה לא בשביל הבן שלי, אני רוצה ללמוד!'. 'איזה יופי', עניתי. 'בן כמה אתה?'. 'בן שלושים' היתה התשובה". מתברר שמדובר בבחור אשכנזי שחזר בתשובה והמסורת התימנית מאוד דיברה אליו. ממש כמו רבי עקיבא, הוא בא וישב ללמוד עם הילדים הקטנים ושבר את השיניים… אחרי שנה של לימוד, הוא נפרד מאיתנו וכעת הוא עלה לירושלים ללמוד תורה במכון מאיר".

אישה סוכר
כמו בסיפור בו פתחנו, לא פעם נדרשים הרבנים לסוגיות הלכתיות מורכבות שמצריכות מהם בעיקר יצירתיות וחשיבה על פתרונות מחוץ לקופסה. כך מספר הרב יצחק לדקני, בוגר ישיבת 'אורות התורה' בבת ים ומנהיג קהילה מבוססת על גבול בת ים וראשון לציון: "לפני כמה חודשים בא אלי לייעוץ מישהו שהתחיל להתחזק, אבל למרבה הצער אשתו בכלל לא בכיוון ולא מוכנה לשמוע על טהרת המשפחה.
"התפללתי לקדוש ברוך הוא שייתן לי סייעתא דשמיא. הבחור מאוד רוצה ו'הבא להיטהר מסייעין בידו'" ממשיך הרב לדקני, "פתאום ביום שישי הוא מתקשר אלי ואומר לי: 'מאז שהתחלתי להתחזק, בכל יום שישי אני נוהג לטבול במקווה והיום אין לי זמן. יש לי ברכה בבית, האם אני יכול לטבול בברכה שבבית?' עניתי בחיוב ושאלתי אותו: 'רגע, איך התמלאו המים שבברכה?' הוא ענה שלפני החורף היא הייתה ריקה והיא התמלאה אך ורק מהגשם. כך בהשגחה פרטית מדהימה, לאחר בדיקה דקדקנית התברר שיש לו מקווה מהודר בבית. אשתו, שההיגיינה הייתה הסיבה להתנגדותה, השתכנעה והדברים באו על מקומם בשלום".
הרב לדקני ממשיך לשתף בסיפור משעשע בנושא זוגיות ושלום בית, אותו הוא מרבה לספר לזוגות שמגיעים להתייעץ איתו בנושא: "פעם בא אלי מישהו שסיפר לי שהוא רוצה להתגרש מאשתו וכבר קבע למחרת תור לרבנות. שאלתי אותו מה הבעיה, הוא ענה שיש להם כל מיני בעיות ובראשן שבכל חודש היא מבזבזת לו שלושים אלף ש"ח בקניות באינטרנט. הם לא שמרו טהרת המשפחה והתלבטתי אם לנסות להשכין ביניהם שלום בית. הרב דוד חי הכהן, איתו התייעצתי, אמר לי לעשות זאת והוסיף 'תראה שבסוף הם ישמרו'. הלכתי לאישה ודיברתי איתה והיא טענה בפניי שבעלה שקרן. 'לא בזבזתי שלושים אלף! אני יכולה להראות לך את החשבוניות, זה היה רק 25,600 ש"ח'. מפה לשם, שלום בית הושג והם גם התחילו לשמור טהרת המשפחה מיד אחרי זה. הבטחתי להם שזאת גם סגולה בדוקה לשלום בית. היום, כבר שנתיים וחצי אחרי, בכל פעם שהבעל פוגש אותי הוא מודה לי ואומר 'איזו אישה סוכר יש לי'…".
ההתחלות לא תמיד קלות, אבל עבודה נכונה ומחושבת, מוכיחה כי הסבלנות משתלמת. שבוע אחרי שנכנס הרב לדקני לתפקיד רב הקהילה, ביקש לייסד שיעור בשבת. הדבר היה לצנינים בעיני מספר מתפללים בבית הכנסת. "מה, אנחנו דוסים?" – הטיחו בפניו. "הרגעתי אותם שבסך הכל המטרה היא לקיים שיעור קצר, כרבע שעה לפני התפילה. כך אכן התחלנו, עשר דקות לפני התפילה. אחרי שבועיים, אחד מהצועקים פנה אליי ואמר שעשר דקות זה שיעור קצר מדי וכדאי להאריך. ברוך ה' הארכנו את השיעור לחצי שעה. אחרי תקופה אמרו לי שזה עדיין קצר מדי. היום השיעור הוא במשך שעה ורבע לפני מנחה של שבת. הקהילה התקדמה בצורה אדירה והכל בדרכי נועם".

לא הולכים לשום מקום!
סיפור מפעים על התוצאות הנפלאות של השקעה לא גדולה במיוחד באדם אחד, מספר הרב שמעון ביטון, המכהן כבר למעלה מעשר שנים כרב קהילה בבית שאן. "פנתה אליי משפחה שאינה שומרת מצוות וביקשה שאלמד עם הילד שלהם לבר מצווה. מתוך הלימוד נקשרו הנפשות וזכיתי ללמוד איתו, ואחרי זה עם הדוד שלו, את ספר הכוזרי. נוצר קשר נפלא עם המשפחה. כיום לומד הילד, שהפך לבחור, בישיבת ההסדר במצפה רמון. אני מסתכל ואומר: ריבונו של עולם, עשייה קטנה הצליחה להזיז יהודי לתורה ומצוות!".
לקראת ימי תשרי ובהם חג הסוכות הבאים עלינו לטובה, מבקש הרב ביטון לשתף מניסיונו, ממנו כל אחד יכול ללמוד על הפוטנציאל הגדול להשפעה רוחנית במהלך החג. "בסוכות, הסוכה פתוחה והלב פתוח. כשהגענו לעיר היו לנו שכנים שהיו נראים מאוד שונים מאיתנו. על אף החששות, החלטתי להזמין אותם לסוכה. ברגע שהם התיישבו בסוכה נפתחה שיחה לבבית וגילינו יהודים שצמאים לקשר ומלאי אהבה לאבינו שבשמיים. זהו עם ישראל. רואים מבחוץ הרבה קליפות ודברים חיצונים, אבל בסופו של דבר, הלב הוא לב יהודי חם".
מבחינתו, הוא רואה הצלחה לא פחותה במהפך שחל בתוך משפחתו שלו. "ביום הראשון שהגענו לבית שאן בתי לא הפסיקה לבכות עקב הקושי של המעבר. אחרי שנתיים התלבטנו אם להישאר או לעזוב, וערכנו שיחה עם הילדים. כל הילדים הגדולים אמרו לנו פה אחד: 'אם אתם מחליטים לעבור לגור במקום אחר, אתם יכולים. רק תדעו שאנחנו לא הולכים לשום מקום!'. כך נפל לנו אסימון גדול. הילדים רואים את עצמם כחלק מהשליחות, ובחוויות ילדותם ייצרבו זיכרונות של קדושה שלא מקבלים בשום מקום אחר". ■