ד ניאל (33) ואורית (30) הירש מתגוררים עם ארבעת ילדיהם בכרמיאל. אם תשאלו אותם כמה אנשים יש בקהילתם, תקבלו את התשובה "יש לנו קהילה של שישים אלף איש". מבחינתם, כל העיר היא קהילה אחת, והם רואים את עצמם שייכים לכל גווניה ורבדיה.
הם הגיעו אל העיר הצפונית יחד עם הדודים של אורית, נתנאל ונטע לדרברג. "עברנו לכאן מתוך שאיפה להקים מקום שישלב תורה עם תרבות. החלום שלנו הצטרף לחלומה של נטע להקים מדרשה לבנות, מקום בו התורה צומחת ומתהווה מתוך חיבור מתמיד לחיי המעשה, ויחד פתחנו את המדרשה. נטע, שהיא ראש בית המדרש כיום, העלתה את החלום שלה להקים בית מדרש לנשים שמכין את הבנות לחיים. בית המדרש פועל זו השנה השנייה, כשהקונספט שלו ומה שמיוחד בו שכל התחזוקה של המקום, קרי, הניקיון, הבישול וכל הנדרש הוא באחריות הבנות עצמן. אין מנקה, אין מבשלת, ממש כמו בחיים. כפי שהחיים תובעים ממני ללמוד תורה גם כשהבית דורש התייחסות, כך גם הבנות לומדות לתמרן", מסביר דניאל ומוסיף "זה יושב על רעיון של תורה שצומחת מתוך החיים, שלא מפסיקה ברגע שאני נדרש להתפנות לצרכי שעה".
האם לא חששתם שזה ירתיע בנות? שהן תעדפנה את הנוחות שהן יכולות לקבל במקומות אחרים?
"היה חשש מסוים, אך בפועל נרשמו עשרים ושתיים בנות, שמעבר לאחריות שלהן על קיומן הן גם פעילות בקהילה בכל מיני שטחים. הן לא חיות בבועה שעלולה להתנפץ כשתסתיים השנה". למדרשה ניתן השם "מתת" על שם מתת רוזנפלד הי"ד, שהייתה תלמידה של נטע ונרצחה בפיגוע בצומת הגוש לפני כאחת־עשרה שנה.
מה משך אתכם דווקא אל העיר כרמיאל?
"מי שסייע לנו להגיע דווקא לכרמיאל היה ספי חוטר, שהקים את הגרעין המשימתי בראשית בעיר. הגענו לעיר וראינו שהיא מזמינה ומוארת, שיש בה מרחב נקי ומסודר, נחת וזרימה טובה, ובחרנו להישאר. בכרמיאל אין בעל הבית. אתה לא צריך להתיישר לפני פרופיל מסוים", מסביר דניאל. "זו עיר של אינדיווידואליים ואני מאד אוהב את זה".
רעשי רקע אותנטיים
אורית היא בוגרת החוג למחול במכללת אלקנה, וכוריאוגרפית בנשמתה. היא מנהלת בפסטיבל המחולות בכרמיאל הופעות נשים לנשים בלבד. דניאל כותב, מלחין ומקליט מוסיקה. "היצירה, ממש כמו התורה שאנחנו לומדים, מכוונת למקום אינטימי. את המוסיקה שלי אני לא מפרסם כרגע ברשות הרבים, על מנת לשמור אינטימיות עם היצירה. בדיוק מאותו מקום שאני ניגש לזוגיות ולהורות". את השירים שהוא כותב, מלחין, שר ומנגן, מקליט דניאל בביתו וחולק עם אנשים קרובים לליבו. "לא הכול נשמע נקי, סטרילי, אבל זה עניין אידאולוגי שנוגע לכל שטחי החיים, לעשות את הדברים באופן עצמאי. לרוב, התפיסה של האמן את עצמו היא שהוא במרכז העניינים, אבל בתפיסה שלי הבית והמשפחה הם המרכז". את קטעי הכינור הוא מקליט לאחר שהילדים נרדמים וההקלטה נמשכת עד אחת עשרה בלילה בכדי שלא להפריע לשכנים, מה שלא מותיר לו זמן רב. "אני אוהב את רעשי הרקע ולא אוהב את הניקוי המלאכותי שיוצר העיבוד. זה נותן מימד של אנושיות ליצירה. כיום לשמחתי ישנה חזרה למקום מאוד אותנטי".
דניאל מנגן על כלים רבים, כך שהיצירה כולה היא שכבות שכבות של עבודה פרטית שלו. "יש לי רצון שהמוסיקה שלי תשמח אנשים", מסביר דניאל ומוסיף "אני יודע שאם אהיה טוב, אז יישאר זיכרון, וזיכרון משאיר געגוע, וגעגוע יוצר חיפוש. הגליל מלא באנשי רוח וביניהם גם מוסיקאים רבים. אני נפגש עם כמה וכמה מעגלים שונים של מוזיקאים תושבי הסביבה כולה. יושבים יחד ומנגנים בחברותא. מה שאני מחפש בחיים זה ליצור עם אנשים, ליצור קשר, ליצור עניין. לצערי, במציאות שלנו אם לא הקלטת ופרסמת זה לא נחשב. אני רוצה להתייחס אל המוזיקה כאל דבר קדוש. כמו שלא עושים יום כיפור בכל יום, כך לא שמים את השיר ביוטיוב…" הוא מהרהר קצת ומוסיף: "זה גם עניין של גיל, של שלב בחיים, של הבשלה… אולי פעם ארגיש אחרת".
תורה אינטימית
בתחילת דרכו הלחין דניאל שירים שכתב באנגלית דווקא. "הייתי שומע רוק ופולק אמריקאי בעיקר ולא הרגשתי שלעברית יש את הניגון הנכון להשתלב בסוגי המוסיקה האלה. השינוי קרה בסדנא של אביתר בנאי. אביתר חיבר אותי פעם ראשונה למילים העבריות. הגעתי לסדנא הראשונה עם שיר באנגלית, ואביתר אמר לי שהוא לא מרשה לי להגיע שוב עם שיר באנגלית. התגובה הראשונה שלי הייתה כעס ותחושת חוסר אונים, אך ברגע שניסיתי, התמכרתי" אומר דניאל וצוחק.
אחרי התיכון למד דניאל במכינה הקדם צבאית 'אלישע' שבנווה צוף. "הרגשתי קדושה, קסם ומשפחתיות. קבלות שבת עמוקות. לא נשארתי במקום אחד, למדתי ברמת גן, בתקוע, אצל הרב שג"ר זצ"ל, שיעורים של הרב טאו וגם בברסלב. לא חיפשתי כיוון אחד, אלא אהבתי ללמוד מהרבה סוגי אנשים, לכן אני בא מתפיסות של כמה בתי מדרש. במסע הזה שבין בתי המדרש השונים, ניסיתי לקחת את כל הדברים הטובים. התגייסתי במסגרת ההסדר ולמדתי בישיבת ההסדר בנתיבות שם פגשתי את הרבי שלי, הרב ישראל פרידמן מגילה, שהוא ענף לחסידות רוז'ין, וצאצא של המגיד ממזריטש. ממנו קבלתי את הרצון ליצור תורה אינטימית, קרובה לליבו של אדם. אני משתדל לא להיות שייך לאף אחד, חוץ מלרבי שלי, והוא מחנך לאינדיווידואליזם וחירות מוחלטת. הוא מאד תמך והתפלל על ההחלטה שלנו להגיע לכרמיאל ולהקים את המדרשה".
דניאל משתדל ללכת לכל דבר תרבותי שמזדמן. "נחשפתי לסוגים רבים של אומנויות, אבל מחול תמיד הרתיע אותי ואפילו בזתי לו. הגעתי לחוג יוגה, בכדי לתחזק את הגוף ושם פגשתי את אורן טישלר, שהפך להיות המורה שלי לריקוד. כיום הוא חב"דניק, אך בעברו היה במחוזות התל־אביבים, ובחר לחזור לכרמיאל ולפתוח חוג לריקוד רק לגברים. נוצר ביני לבין אורן קשר מאד מיוחד ועכשיו יש לנו מופע שאנחנו קוראים לו 'בבות'. אני מנגן את ניגון ארבע הבבות (הניגון החשוב ביותר של חסידות חב"ד) בגיטרה, בסגנון של פלמנקו והוא רוקד אותו".
עיסוקיו המגוונים כוללים בין היתר ניקוי חלונות של מבני ציבור, "אספקלריא בהירה" הוא אומר בחיוך ומוסיף, "ניקוי חלונות זה המקום של האיש הפשוט שלי. רוב המוסיקה הטובה, היפנית, האירית, באה מהשדות, זו מוסיקה של עבדים, של מלחמות ושל כאב, אבל כאב שמכיל הרבה אור".
"הקונספט במדרשה הוא הוראה בזוג, נטע ונתנאל, ואני ואשתי. זה מאד משפחתי, כי אנחנו מלמדים כזוג. הנוכחות שלי ושל אשתי יחד היא מדהימה ועם זאת לא פשוטה. אנחנו יכולים לסתור את זה, אבל זה בריא מאד לבנות. גם הילדים יוצאים נשכרים מלראות את ההורים לומדים ומלמדים כזוג. זו דרך העברה שראינו בביתם של הרב פרומן זצ"ל, שהיה מעביר שיעורים אל תוך הלילה יחד עם הדסה. זה קשה ולפעמים נוצרים חילוקי דעות, אבל זה כל כך נכון בעיני. זו תורת חיים, שצומחת יחד".
האם יש לך חלום לעשייה אמנותית יחד עם אשתך?
"בוודאי, אבל אנחנו כבר עושים עשייה אמנותית, בכך שאנחנו מלמדים תורה ביחד ועצם העובדה שאנחנו בזוגיות והורות, אין אמנות גדולה מזו. אני מרגיש שאנחנו דור אושא. הם היו אחרי מרד ביתר והרב הגדול שלהם נהרג והם ברחו לצפון. רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי התחילו ליצור תורה חדשה אחרי חורבן עצום. הגליל מלא פנימיות בזכות מי שדרך פה קודם. יש אצלנו התרחשות אבל היא שקטה ופנימית, צומחת ממקום שמחובר לחיים".