"בזוהר הקדוש ישנו ביטוי חריף מאוד, ביחס ליהודי שחושב רק על עצמו בתפילות ראש השנה", מחדד הרב מרדכי גרינברג את הכנת הלב הדרושה לימים הנוראים: "הוא מדמה אותם לכלבים שנובחים 'הב הב'! 'הב לן בני!' 'הב לן מזוני!' 'הב לן סליחה וכפרה!'. אפילו כשיהודי מבקש סליחה וכפרה על חטאיו, אבל הכל סובב סביב עצמו, הצווחה שלו דומה לצווחה של חיה שלא מבינה כלום ביחס לקשר עם הקב"ה. אנחנו צריכים, באופן כללי, לחנך ולהתחנך על אכפתיות לכלל ישראל! זאת המטרה שלנו".

כשהרב גרינברג, מזקני ראשי הישיבות בציבור הדתי לאומי, מדבר על החיבור לכלל ישראל, הוא לא רק נאה דורש, אלא גם חי את החיבור הזה באופן עמוק, שבא לידי ביטוי בחיי היום יום. באופן מפתיע ומעורר השראה, לאחר שישים שנה (!!) בישיבת כרם ביבנה, כשהוא כבר מתקרב לגבורות, יצא הרב בשנה האחרונה לדרך חדשה של שליחות ומסירות למען עם ישראל. יחד עם רעייתו, הם עזבו את ביתם, וירדו דרומה אל שדרות – לטובת חיזוק הרוח של תושבי המקום, והעצמת קול התורה בעיר המותקפת תדיר בידי אויבי ישראל. לרגל השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, פנינו אל הרב בבקשה לספר מעט על מצב הרוח בשדרות, ועל היכולת לשנות ולהתחיל מחדש. כאמור, הנקודה המרכזית שמטעינה את הרב בכוחות להוסיף ולעשות, היא נקודת החיבור השורשי לעם ישראל.

גמרא עם 'קצות' בכיתה ג'

היסודות התורניים שהרב גרינברג חי ומלמד, התחילו להתגבש אצלו מילדות: "גדלתי בתל אביב הישנה, ולמדתי בבית ספר שנקרא 'יסודי התורה'. זה היה מקום שלימדו בו תלמידי חכמים גדולים, ושלא כמו היום, התחלנו ללמוד גמרא כבר בכיתה ג'. למדנו אז פרקי גמרא שלמים בעל פה". נזכר הרב בימי בראשית. "כשקמה המדינה הייתי בכיתה א', ואני זוכר מאז בעיקר את ההפגזות הכבדות. בכל אופן, עיקר תורתי למדתי בשנים המאוחרות יותר בישיבת היישוב החדש. הרבנים בישיבה שמו דגש חזק על למדנות ולימוד רציני מאוד, וגם אינטנסיבי וקפדני. הר"מים כולם היו תלמידי חכמים גדולים, שמאוחר יותר כולם נעשו דיינים וראשי ישיבות גדולות. פעם ביקר אצלי בבית המפקח הראשי מטעם משרד החינוך על לימוד התלמוד, והוצאתי לו מהארון מחברת סיכומים על מאה דפי גמרא שלמדנו בשנה ג'. הוא התקשה להאמין לראות את הסיכומים שיש בהם ראשונים ואחרונים, עם 'קצות', 'נתיבות' ורבי עקיבא איגר, לצערי כיום לא כל כך רואים בישיבות תיכוניות דברים כאלה".

מי הם אותם רבנים שלימדו אז בישיבה?

"ראש הישיבה היה הרב קולדצקי, שהיה תלמיד קרוב לר' שמעון שקאפ זצ"ל. אחד הר"מים היה הגאון הרב אפרים בורודיאנסקי, שהיה אחר כך ראש ישיבת באר יעקב, והעורך הראשי של האנציקלופדיה התלמודית. הרב קולדצקי היה כל כך קשור לר' שמעון שקופ, עד שאנחנו, התלמידים בישיבה ממש חיינו לאורו. הרב קולדצקי נהג לומר: "כשאני מתלבט בשאלה מסוימת מה לעשות, אני עוצר וחושב – מה ר' שמעון היה אומר?" היו לו עוד מימרות חינוכיות חריפות מאוד. כמה פעמים הוא אמר, שבהתלבטויות שונות, הוא מנסה לחשוב איך הוא היה רואה את המצב אחרי שהוא יהיה בקבר. ככה הוא יחליט איך לנהוג גם עכשיו".

משם הרב כבר המשיך לכרם ביבנה?

"כן, הגעתי אז לכרם ביבנה שהייתה ממש בתחילת דרכה. ראש הישיבה, הרב גולדוויכט זצ"ל, היה תלמידם של שתי דמויות שונות מאוד אחת מהשנייה – הגרי"ז מבריסק והחזון אי"ש. החזון אי"ש הוא זה שייעץ לו ללכת לכרם ביבנה. באותם ימים לא היו בציבור שלנו אנשים שהיו מסוגלים לכהן כר"מים וראשי ישיבות. פנו אז לרב גולדויכט, והחזון אי"ש יעץ לו לקבל את ההצעה. לעומת זאת, הרב מבריסק מאוד כעס עליו, כי הוא התנגד בחריפות לציבור שלנו, ולא רצה שראש הישיבה ילך לעזור בהקמת ישיבה ציונית. ראש הישיבה סבל כל החיים שלו מהמחשבות על כך שהוא הלך בניגוד לדעת הרב מבריסק, וגם נאלץ לנתק איתו את הקשרים. בכל זאת הייתה לו נחמה בעולם התורה שכל כך התפתח במהלך השנים מהענפים של כרם ביבנה. הוא אמר לי לא פעם: "נו, בכל זאת עשינו משהו בחיים…"

"בנוסף לכל רבותיי הללו, הייתי קשור מאוד לרב צבי יהודה זצ"ל", מסביר הרב את המקור למנוע האמוני שממשיך ודוחף אותו כיום. "היינו קבוצה של אברכים מכרם ביבנה, שנסעו כל שבוע לבית של הרצי"ה. מראש הישיבה שמענו יותר רעיונות של חסידות – ר' צדוק ושפת אמת. היו לו שיעורים נפלאים במדרש, שהיו כמו שיעור כללי של פלפול והעמדת מערכות גדולות במדרש ואגדה. לעומת זאת, את השקפת העולם של לאומיות יהודית אמיתית, וחיבור לכלל ישראל, קיבלנו מהרב צבי יהודה".

שישים שנות ישיבה

כאמור, עד למעבר של הרב גרינברג למקום תורה חדש, עברו שנים רבות: "המון שנים שאני ב"ה בכרם ביבנה", אומר הרב בחיוך. "כבר יותר משישים שנה, שכמעט ולא עזבתי את ד' אמותיה של הישיבה. מתלמיד מן המניין עברתי להיות ר"ם בישיבה, לאחר מכן שימשתי כראש כולל ההלכה, ראש הכולל לדיינות, ובסופו של דבר בראשות הישיבה. אמנם יצאתי באמצע – במשך כשנתיים לימדתי בישיבת מעלה אדומים שהתחילה אז את דרכה. בשלב מסוים קראו לי בחזרה לדגל, לראשות הישיבה בכרם ביבנה".

אז איך קרה בסופו של דבר המעבר הנוכחי לשדרות?

"אפשר לומר שיצאתי לפנסיה באופן רשמי כבר לפני עשר שנים, אבל עד שנמצאו ראשי ישיבה חדשים לכרם ביבנה עברו עוד חמש שנים", מתאר הרב את התפנית בעלילה. "למעשה, כשלוש שנים שאני בפועל כבר לא ראש ישיבה. המעבר לשדרות, התחיל בכלל דרך הגרעין התורני בלוד. אחרי שומר החומות, הם פרסמו מודעות על חיפוש אנשים שיבואו לחזק את המקום, למשך תקופה של שנה. הצעתי לאשתי, שהיות ואנחנו כבר משוחררים מעול הישיבה, שנלך לתרום במקום אחר. היינו שם שבת שלימה, שבה התרוצצנו כל השבת למסור שיעורים, אבל בסופה קיבלנו דווקא פנייה משדרות שם שמעו על הנכונות שלנו לתרום. אמרו לי שיש בשדרות המון עבודה, וכך הגענו הנה. ראש הישיבה, הרב פנדל, רץ לכל מיני מתווכים כדי למצוא לנו דירה וב"ה הדברים הסתדרו, ואנחנו פה כבר שנה שלימה, זוכים לתת שירות לאומי".

ממש עברתם דירה באופן סופי?

"האמת היא שחיפשנו דירה מרוהטת, כדי שבאמת לא נצטרך להביא איתנו הכל, והעברנו רק דברים שאנחנו צריכים", מספר הרב. "הדירה כאן מספיקה לצרכים שלנו ביום יום, וגם לטובת אירוח של הילדים. המצב הוא באמת כפי שתיארו לנו בהתחלה – יש הרבה עבודה! בהתחלה העברנו שיעורים בשדרות, ובהמשך הרחבנו את הפעילות לכל הפריפריה – כפר מימון, שוקדה ונתיבות. כאן בשדרות עצמה יש שתי ישיבות הסדר – הישיבה הגדולה והשלוחה שלה – שבשתיהן אני נותן שיעורים. בנוסף, יש כאן שלוש מדרשות לבנות ונשים, וכמה כוללים לבעלי בתים. גם בשבתות ב"ה מארגנים לי שיעורים ודרשות, כל פעם בבית כנסת אחר. למרות שלא תמיד רגילים לסגנון שלי, הביקוש גבוה, ואנשים באים לשמוע ונהנים".

הכוונה היא שאנשים לא רגילים לסגנון ישיבתי-למדני?

"החידוש הוא יותר מבחינת ענייני השקפה", מסביר הרב. "הם רגילים יותר לדרשנות שעוסקת יותר בעניינים פרטיים. כשפתאום מדברים איתם על כלל ישראל, זה חידוש גדול עבורם. ב"ה שגם מזה יהודים נהנים ומקבלים. אחת מהנשים במדרשה של הפנסיונריות אמרה לי, שכל סעודות השבת שלהם השתנו, כי היא מספרת בבית על מה שהיא שמעה בשיעורים. כך זוכים ורואים גם פירות טובים".

כאשר יענו אותו

לצער הלב, חלק בלתי נפרד מהשגרה בשדרות, הם הטילים שנורים לעבר העיר פעמים רבות מספור. הפחד שחווים היושבים בשאר חלקי הארץ מידי פעם, מכרסם בעיר הדרומית דרך קבע. למרבה הפליאה, הרב גרינברג מתאר את שדרות כעיר מלאה חוסן, שדווקא עולה ופורחת:

"מצד אחד המצב כאן לא פשוט, ורק לא מזמן היו הרבה הפגזות במבצע הקצר של עלות השחר", אומר הרב. "האמת היא שדווקא ביום שישי שבו התחיל המבצע לא שמעתי חדשות, ולא ידעתי כלום. בערך בחמש לקראת שבת, הילדים התקשרו ואמרו לי – 'אבא תבואו מהר אלינו לשבת, כי יהיה בלאגן אצלכם. אמרתי להם שאנחנו לא נברח מפה, ולא נעבור על האיסור של "לא ימס את לבב אחיו". אם היינו יוצאים בזמן הלחימה, הייתה יכולה להיות לזה השפעה לא טובה. השבת ותשעה באב היו לא כל כך נעימים, אבל גם לא נורא. מאז שהקב"ה נתן דעת לצבא איך לבנות את כיפת הברזל, אז המצב יותר טוב".

"צריך להבין, שלא כל כך מהר יצליחו לפגוע בעיר הזאת! שדרות מאוד השתנתה בשנים האחרונות יותר ויותר לטובה!", ממשיך הרב גרינברג בלהט. "לפני הרבה שנים, כשרק התחילו להתעופף פה קסאמים, באנו לכאן עם כל הישיבה לשבת, כדי לחזק את התושבים. ראינו אז ברחוב וילה גדולה, עם שלט למכירה ב400 אלף ש"ח בסך הכל. התחושה אז הייתה שהעיר נמצאת במכירת חיסול. אבל היום? "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". פשוט לא יאומן איך העיר הזאת נבנית! האמת היא שלא רק פה, אלא גם בנתיבות ובכל המושבים שמסביב. כמעט ואין עזיבה של תושבים מהאזור, ושמעתי מאיש בטחון בכיר, שהערבים משתגעים מזה. חלק משמעותי במלחמה שלהם ממוקד נגד התושבים כדי שיסתלקו מפה. כשהם רואים שהתושבים לא נשברים, ועוד בונים ובאים תושבים חדשים, הם יוצאים מהכלים. הלב ממש מתרחב לראות עיר גדולה שבונים בה פארקים ומתקני משחקים לילדים. הולכים ברחובות, ורואים תושבים שמחים ובכלל לא מסכנים".

מי ינצח?

לעומת המלחמה הפיזית, שתחת רישומה פועל הרב גרינברג בשנה האחרונה, הרי שבתור ראש ישיבה ותיק, הוא עומד בחזית של המלחמה הרוחנית – בין עולם התורה לתרבות הכללית, במשך שנים רבות.

הרב שימש הרבה שנים כראש ישיבה, ומכיר את עולם הישיבות מקרוב. איך הרב רואה את המצב של הישיבות כיום? מצד אחד יש תחושה שהאינטרנט והסמארטפונים מציפים אותנו בתרבות מקולקלת, אבל מצד שני, מדברים על גידול רחב מאוד בעולם הישיבות. שיעורי א' בישיבות הגדולות ממש מלאים עד אפס מקום. אז מה המצב שלנו – אנחנו בעלייה או בירידה?

"למי שחי בדור שלנו, שבצעירותינו ראינו עולם אחר לגמרי, אין שאלה בכלל", אומר הרב בנחרצות, ומסביר בהרחבה "כשהגעתי בתור בחור לכרם ביבנה, לא הייתה שום ישיבה נוספת לציבור שלנו. כרם ביבנה הייתה ישיבת ההסדר היחידה. למען האמת, אפילו עוד לא היה שום הסדר עם הצבא. היינו צריכים להצטרף כשותפים לגרעין נח"ל של בני עקיבא. משרד הביטחון אז לא הכיר בנו, ולכן נאלצנו ללכת לפי המסלול של בני עקיבא, שהחבר'ה שם היו הולכים אחרי טירונות לעבודה ביישוב חדש. אנחנו במקביל, חזרנו לישיבה לכמה חודשים עד לאימון המתקדם. אחר כך כמות הבחורים הלכה וגדלה עד שהצבא ביקש שהשירות יעשה ברצף, וכך קם ההסדר. בכל אופן, באותם שנים היינו ישיבה יחידה. כיום יש עשרות ישיבות מלאות בתלמידים! ההתפתחות של עולם התורה היא חסרת תקדים, ולכן השאלה לא מתחילה בכלל".

מהסיפורים של הרב על אותם ימים מסתבר, שלא רק שכרם ביבנה הייתה ישיבה יחידה, אלא כל המצב של שמירת תורה ומצוות היה נחשב חריג למדי. "שמעתי פעם מהרב נריה זצ"ל, שכשהבחורים מכפר הרא"ה היו נוסעים לשבת הביתה, הם היו יורדים בתחנה מרכזית, ומיד שמים את הכיפה בכיס. הם פשוט היו מתביישים ללכת ברחובות תל אביב עם כיפה. צריך לדעת שבמהלך השנים התרחש שינוי נפלא – לא רק בריבוי הישיבות והבחורים. הגידול הכמותי משנה את כל האווירה בעם ישראל. כיום יש גאוות יחידה להיות דתי . בזמננו בצבא כמעט לא ראינו אנשים עם כיפות, ובטח שלא מפקדים, והיום זה מראה נפוץ. הדברים בהחלט משתנים לטובה".

הריבוי הכמותי הזה לא גורם יותר לירידה באיכות? אם בחור בא לתקופה קצרה בישיבה, אולי עדיף שילך למכינה.

"צריך להבין שהשהות של כל בחור בישיבה, היא חשובה הרבה יותר מהאיכות שהוא מצליח לייצר בפועל. הסיבה שבאים עוד ועוד תלמידים לישיבות היא, כי כולם מבינים שהמסלול של הישיבה נותן תרומה מאוד משמעותית לחיי תורה. הרב גולדוויכט, ראש הישיבה אמר פעם שהישיבה היא חלון הראוה של היהדות, ששמים בו דוגמיות, ומהן לומדים על השאר. כך גם בישיבה. כשבחור מתפלל בישיבה זאת תפילה אחרת! אחר כך, כל החיים הוא יוכל לינוק מהעוצמות הרוחניות של התקופה הזאת, ובעזרתן גם להתרומם מעל חיי היום יום. אתן לך דוגמה – פעם הגיעו אלינו לישיבה חבר'ה מהקיבוץ הדתי לתקופה של כחצי שנה. בימי הסליחות, הם לא הסתדרו עם התפילה של הישיבה, כי היו רגילים לגמור הכל תוך בכמה דקות. הם באו לראש הישיבה בבקשה לארגן מניין עצמאי לממהרים. הרב גולדוויכט זצ"ל ענה להם שבישיבה חיים במדרגה הרוחנית הכי גבוהה שיכולה להיות".

"נכון שרוב הבחורים, אחרי שהם יוצאים לעבודה ולימודים, וצריכים לפרנס משפחה, יש ירידה במתח הדתי", ממשיך הרב להסביר. "אבל ראש הישיבה הסביר שהעיקר הוא שתהיה לך נקודת אחיזה. יהודי צריך אפשרות להיזכר איך הוא היה חי בימיו בישיבה. כך הוא יינצל מהידרדרות יתירה".

"בהקשר הזה, חסידים מספרים על גביר גדול שכאשר הוא היה נוסע ליריד, הוא היה לובש בגדים מודרניים, אבל כשהוא היה בא לרבי שלו לפני החגים, הוא היה מתלבש כמו חסיד. פעם אחת הוא אחד הוא החליט שלא לעשות שקר בנפשו, ובא לרבי לבוש בבגדים מודרניים. כשהרבי שאל אותו מה קרה, הוא ענה שנמאס לו להיות צבוע. הוא רוצה להיות אמיתי. הרבי אמר לו: 'אבל אתה האמיתי זה מי שבא אלי לבוש כחסיד!' לכן חשוב מאד שבחורים יעברו מסלול של חמש שנים לפחות בישיבה, כי כך מקבלים זהות תורנית. גם אם מדובר בבחור שלא חושב להיות תלמיד חכם, ואולי אפילו סתם בא לישיבה בעקבות החברים, הרי שחודרים בו הרבה מוטיבים של תורה, והוא לא יכול לשכוח אותם".

"אולי אפשר לחשוב שהבחירה ללכת לישיבה נעשתה משהו המוני כזה ולא אמיתי – אבל זאת מחשבה לא נכונה. הערך של שנות הישיבה הוא גדול מאוד. עצם ההימצאות כמה שנים בישיבה, מחדירה לאדם אמיתות של תורה. בסופו של דבר, שגם אם הוא אחר כך יורד ממדרגתו, נשאר בו בכל זאת ריח של תורה, והחיים שלו הם במדרגה אחרת לגמרי".

אם מסתכלים על הדור בכללותו – אז מי הולך לנצח, התורה או הרחוב?

"תראה, אנחנו לא יודעים להתנבא כמה זמן זה יקח, אבל אנחנו יודעים שבסופו של דבר התורה תנצח. אפשר לראות היום בכל מקום, שלמרות כל הקילקולים של התרבות, הרבה אנשים הולכים ומתקרבים לאמת של התורה".

"אם תשאל איך מקרבים את הניצחון, אז הרי שעיקר החינוך הוא העמקה בתורה שמאירה את כל האישיות. הקב"ה מבטיח לאברהם אבינו שיהיה לו 'גוי גדול'. אין הכוונה להרבה מליונים של אנשים. חז"ל אומרים בפירוש – עם ישראל הוא לא האומה השבעים ואחת. גוי גדול הוא כזה: "אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קוראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת". לאברהם אבינו הובטח שיצא ממנו עם שקשור לאלוקים ויש לו תורה מן השמים. השלב הבא הוא: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". רש"י מפרש את פשט הפסוק הזה, שכל הגויים יסתכלו על יהודי ומרות התפעלות יאמרו: 'ככה אני רוצה שהילדים שלי יהיו'. זאת המטרה של עם ישראל, ולכן החינוך שלנו צריך להיות כזה שהתלמידים יהיו ברמה כזאת שהם מקדשים שם שמים. שכל אחד שיראה אותו ירצה ילדים כמוהו".

הרב מכיר דוגמאות כאלה?

"בוודאי! יש כיום הרבה מאוד הורים ששולחים את הילדים לחינוך דתי למרות שהם לא שומרים מצוות בעצמם. הם רואים את הכבוד של ילדים להורים שלהם והם רוצים לחיות כך. הדברים מפורשים בגמרא בסוף מסכת יומא, שם מתואר מהו קידוש ה': "שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמד‏ תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו" ובתנא דבי אליהו מוסיף עוד משפט, שאז כל מי שרואה אותו אומר – 'אם זו התוצרת של התורה, גם אני שולח את הבן שלי ללמוד תורה'. לצער הלב יש גם את הצד ההפוך – אדם שלומד תורה, אבל מרמה בעבודה ובעסקים וכדומה, הוא גורם להתרחקות חלילה".

"אתן לך עוד דוגמה. לפני כמה זמן ראיתי ציטוט של יהורם גאון שדיבר על כך שהוא היה בחתונה של 'סרוגים'. הוא ממש השתפך ואמר כמה הוא לא אוהב להיות בחתונות בדרך כלל. הרעש וההתנהגות של האנשים דוחים אותו. לעומת זאת באותה חתונה, הוא היה מוקסם מההתנהגות של האנשים, ולא רצה ללכת. הוא ראה את הריקודים והנעימות בין האנשים ונשבה בקסמם. אני לא כל כך יודע איך המנהג במקומות שהוא מכיר, אבל הוא גם התפעל מזה שהכלה לא החליפה שמלה באמצע החתונה. בכל אופן, הדרך ארץ כלפי הרב, וההקשבה של כולם לנעשה בחופה הרשימו אותו מאוד. זאת דוגמה לקידוש ה' שאליו צריך לשאוף בחינוך שלנו".

 וידע כל פעול

בכיוון קצת אחר – האם הרב יכול לתת הכוונה כיצד להתכונן לימים הנוראים?

"אני חושב שההכנה הטובה ביותר, קשורה מאוד למה שדיברנו עד עכשיו", מקשר הרב בין החוליות של השיחה. "החינוך לתורה צריך להיות רחב יותר מאשר המובן האישי והפרטי. ממילא, כשניגשים ליום הדין, צריכים לחשוב על כלל ישראל, ועל כל העולם כולו. ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו". הרמב"ם אומר, שהפורש מדרכי ציבור, דהיינו שלמרות שהוא צדיק ומדקדק על ההלכה, אבל לא מצטער בצערם של ישראל, ולא מרגיש חלק מהם – אין לו חלק לעולם הבא. הייתה פעם תנועה כזאת של גרמנים בני דת משה. כשהיה פעם מפקד אוכלוסין בהונגריה למשל, הייתה מחלוקת גדולה בין הרבנים – מה לכתוב בסעיף הלאום, יהודים או הונגרים. זאת הייתה מלחמה גדולה. היה שם רב בשם הרב גלזנר, שהיה אחד מגדולי הרבנים בהונגריה. הוא אמר שיהודי שמתכחש, וכותב לאום 'הונגרי', עובר על איסור שהוא באופן עקרוני בגדר ייהרג ואל יעבור. יהודי לא יכול לחיות לעצמו, אלא רק כחלק מהאומה".

"לר' שמעון שקופ, יש הקדמה מאוד מעניינת לספר שלו – שערי יושר. הספר הוא מאוד למדני, אבל מעניין שבהקדמה הוא מדבר על נושא אמוני מובהק. שם הוא אומר שתכלית המגמה של החיים היא להיות מחובר עם הכלל. ר' שמעון עצמו, כשהגיע לגיל שמונים (!) פתח ישיבה חדשה. כשכולם מסביב שאלו אותו למה שלא ישב ללמוד לעצמו בגיל כזה, הוא ענה על פי הסיפור בגמרא, שהיו כהנים שידעו את הסודות של לחם הפנים והקטורת ולא גילו לאף אחד. אמנם לימדו עליהם זכות שהם לא רצו שהדברים הללו לא יפלו בידיים, אבל בכל זאת זוכרים אותם לגנאי. הם הסתגרו בתוך עצמם ולא פעלו בשביל הכלל. ר' שמעון אמר: "ה' חנן אותי בתכונות של מחנך ומעמיד תלמידים – אז שאני אשמור את היכולות האלו לעצמי?".

"סיפור דומה יש גם על הרבי מחב"ד", מוסיף הרב גרינברג דוגמא. "כשהוא הגיע לגבורות, אחד הגבאים שלו הציע לצמצם את הפעילות, ואת זמן קבלת הקהל… הרבי ענה לו שאדרבה, מעכשיו צריך להוסיף עוד יותר! צריך לחיות בשביל הכלל!" .

הרב למעשה מסביר למה הגעתם לשדרות?

"כן נכון, הדברים הללו מאוד השפיעו עלי. חשבתי על כך, שלמרות הפנסיה והעובדה שאני כמעט בן שמונים, לא ייתכן שאפסיק לפעול למען עם ישראל. אדרבה, כל עוד אפשר אז מוסיפים באמת יש לי תחושה שכיום אני נותן יותר שיעורים ממה שנתתי בישיבה".

"המעלה של החיבור לכלל ישראל וההשקעה למענו, עולה על הכל. מספרים על אחד מאדמו"רי צ'רנוביל, שבערב יום הכיפורים לא הספיק לטבול במקווה, בגלל שעסק בקבלת הקהל. קהל רב הצטופף סביב הבית, כשבפי כולם בקשות לברכה – כל אחד במצטרך לו. כשהשמש כבר הייתה קרובה לשקוע, ראה הרבי שהוא כבר לא יספיק לטבול במקווה. הוא לפתע מפתח הבית נכנס לתוך הקהל הרב של היהודים, וכופף את קומתו שלוש פעמים כדרך שעושים בשעת הטבילה. תוך כדי, הוא קרא ואמר "מקווה ישראל ה'". הוא טבל בתוך כלל ישראל, וזו הטבילה הכי טובה".

"בעצם יש גם חילונים שמבינים היטב את העניין הזה. הרמטכ"ל לשעבר, בוגי יעלון, סיפר על כך שהוא פתאום שם לב לכך, שחלק גדול מהמפקדים הבכירים ביותר בצבא, הם ילידי קריית חיים. כשהוא חשב מה מיוחד בקריית חיים, הוא הגיע למסקנה ששם החינוך היה ברור – האדם לא חי לעצמו! הוא הביא שם דוגמה מעצמו. אמא שלו ציפתה שהוא יהיה רופא או מהנדס. בכל זאת, בסוף השירות הסדיר שלו, כשהוא כבר היה רשום לאוניברסיטה, ביקשו ממנו לחזור לצבא, והוא הסכים. הוא הלך בחיל ורעדה לספר לאמא שלו, אבל היא בכלל לא התרגשה מביטול התכניות שלה. היא אמרה לו חד משמעית: "אם צריכים אותך – תלך!".

"מעניין שהוא מספר שם, איך הוא בא פעם לבקו"ם ביום של גיוס, ושאל את המתגייסים הטריים של הצנחנים למה הם התנדבו דווקא לצנחנים. אחד החבר'ה ענה לו, שהוא התנדב בגלל שהחברה שלו חושבת שהכומתה האדומה הולמת אותו. בוגי מספר שהוא כמעט התעלף… הפרטיות המנותקת ממש בעייתית".

"הראי"ה זצ"ל כותב, שאצל הגויים היה מקובל להביא קרוב לשדה הקרב את המשפחה והילדים. הם רצו לחזק את הלוחמים שלא יכנעו בשום אופן, כי אז המשפחות שלהם יהיו בסכנה. לעומת זאת בעם ישראל החשיבה הפוכה. ידוע מה שכותב הרמב"ם שבשעת מלחמה מתנתקים מכל קשר אישי ומשפחתי, והופכים להיות חיילים של הקב"ה ושל כלל ישראל. הרב רונצקי זצ"ל סיפר לי פעם, שהוא השתתף בישיבת מטכ"ל, והקריא שם את דברי הרמב"ם הללו. הוא אמר שנהייתה שם מהומת אלוקים! הם לא היו מסוגלים להבין את ההתמסרות הזאת. הקב"ה מצפה מאתנו להתמסר לטובת הכלל, ולהאיר את העולם".

אם נחזור להקשר של ראש השנה הקרב ובא, איך הרעיונות הללו באים לידי ביטוי בתפילות של החג? במה צריכה להתמקד כוונת הלב?

"פשוט לשים לב, שבעצם כל התפילות שבמחזור הם כאלה – 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך', 'שמחה לארצך וששון לעירך', ועוד ועוד. בזוהר הקדוש ישנה דרשה נוספת לראש השנה, ובה הוא משייך את דברי האישה השונמית לאלישע: "בתוך עמי אנוכי יושבת", לתפילות של ראש השנה. שם אלישע שואל אותה: "היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא?", והיא עונה שאין לה מה לבקש אצל ראשי השילטון, שכן היא אחת מתוך שאר העם. הרב פישר זצ"ל אמר פעם, שהיו כאלה שפירשו בטעות, שהזוהר בא לומר שאדם צריך להיזהר לא להתבלט בראש השנה, כדי שמידת הדין לא תחפש אותו יותר מדי. באמת היו תלמידי חכמים כאלה שלא רצו לשבת בימים נוראים במזרח, ולא לקבל עליה לתורה כדי שלא יקראו את השם שלהם. ברור שכוונת הזוהר היא אחרת לגמרי. אפשר להתחמק מרבונו של עולם? גם אם הם היו מתחבאים מתחת לספלים זה לא ממש היה עוזר… הכוונה של הזוהר היא, שאדם מקבל על עצמו להתחבר עם כלל ישראל. הוא לא מבקש רק עצמו אלא על כל כלל ישראל. החיבור הזה הוא ההצלה האמיתית מאימת הדין".

נשמח לקראת השנה החדשה, לשמוע מה הרב מאחל לעם ישראל לקראת השנה החדשה.

"הברכה הגדולה היא, שנזכה לקדש שם שמים, ונזכה להאיר לכלל ישראל, ומתוך כך גם או לגויים. שתתקיים בנו הברכה לאברהם אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". שזכה לכוחות גדולים, להצליח להוציא לאור עולם את הפוטנציאל שלנו כעם הנבחר. בנוסף, אני רוצה לשלוח ברכה מיוחדת לתושבי שדרות היקרים: שהקב"ה יפרוס עליכם ועל כל הערים אשר סביבותיכם, סוכת רחמים וחיים ושלום. שיקויים בכם – "כן ירבה וכן יפרוץ", כמו שכבר ברוך ה' רואים כיום, וכל מקומות מושבותיכם יפרו וירבו, ומתוך כך: "ויראו כל אפסי ארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". שנה טובה ומתוקה!

 +++++++++++++++

המקווה בשדרות

שיחה עם שולמית קורצוויל

כחלק מתנופת הבנייה והפיתוח בשדרות, בימים אלו ממש מסתיימת בעיר בנייתו של מבנה ראשון מסוגו – מקווה טהרה ממוגן. הגברת שולמית קורצוויל משדרות, היוזמת והמקימה של הפרויקט הייחודי, משתפת בתהליך שהוביל להקמת המקווה, ובמענה הרחב שהוא עתיד לתת לציבור בעיר ובסביבתה.

"הרעיון של המקווה נולד במהלך מבצע צוק איתן", נזכרת שולמית בתחילת הדרך. "תוך כדי זמן הלחימה, הבנתי שההליכה למקווה והשהייה הארוכה בו דורשות מנשים מסירות נפש של ממש. לא היה אז אף מקווה ממוגן. התובנה הזאת הבשילה אצלי, כאשר בסוף הלחימה יצאתי עם קבוצה של נשים שעבדו כאן בחירום, לחוויה של רגיעה בגבעת שמואל. שם היה מקווה בשם 'עבריה' – מקווה ברמה גבוהה מאוד, ששילב בתוכו שירותים מגוונים של ספא, ג'קוזי, סאונה ועוד, וגם – בשעות היום – מועברות בו סדנאות מפנקות לנשים. כשנכנסתי לשם הייתי מלאת התפעלות, עד שבשלב מסוים אמרתי לעצמי: 'אין שום סיבה שנשים משדרות יצטרכו לנסוע עד גבעת שמואל בשביל להירגע! צריך להקים מקום כזה בשדרות!' לא ידעתי כל כך איך לממש את הרעיון, עד שיום אחד סיפרתי לאחי – הרב משה שילת – על הרצון והצורך במקווה ממוגן, שיפעל גם כמרכז לטהרת המשפחה, שישמש את כל המגזרים בשדרות והסביבה. כשהוא שמע את הרעיון, הוא לא היסס. הוא אמר שהרעיון נהדר ושהוא יעזור לי לדחוף את העניין, בעיקר בתחום שלא ידעתי אפילו איך להתחיל בו – גיוס הכספים".

במקביל להבשלת הרעיון אצל שולמית, נבחרו לראשות העיר והמועצה הדתית שני חברים מהגרעין התורני בשדרות, שנתנו דחיפה משמעותית לפרויקט: "אלון דוידי, שמכהן עד היום כראש העיר, ואריה כהן שהתמנה אז ליו"ר המועצה הדתית בעיר. שניהם עודדו אותי להתחיל, והבטיחו שהם יעזרו לגלגל את העניין קדימה".

אחרי גיוס ראשוני של 50 אלף ₪ ותכנון ראשוני של אדריכלית מהשורה הראשונה, העירייה הקצתה שטח למבנה, והחלום התחיל לקרום עור וגידים. "הכל קרה בהתחלה די מהר. למרות שלא היה ברור אם בכלל יצא מזה משהו, הייתי באמונה שלימה שבסוף זה יצליח" מספרת שולמית. "הרבה דברים קרו במהלך שמונה השנים הללו, ועברו על הפרויקט מהמורות לא פשוטות. קודם כל, גיוס הכספים שנדרשים לבנייה היקרה. בגלל המיגון העלות זינקה, ובסופו של דבר העלות הכוללת של המקום מגיעה לשבעה וחצי מיליון (!) שקלים. אמנם הושקעו גם כספים כדי שהמקום יהיה ברמה גבוהה אבל עיקר הכסף הלך על המיגון. מעבר לכך, נדרשו אישורים מיוחדים לבנייה של מבנה ממוגן, ובסייעתא דשמיא אנחנו כיום בשלבי סיום ובשאיפה לפתוח אותו, לפחות באופן חלקי, כבר בתחילת השנה הקרובה הבאה עלינו לטובה".

איך עומדים בסכומים כל כך גבוהים? הכל מתרומות של אנשים פרטיים?

"האמת היא, שבסופו של יום, את חלק הארי נתנה העירייה. ראש העיר אלון דוידי התמסר להבאת תקציבים – דרך משרד הדתות ומשרדים נוספים ועוד, כך שהחלק שלו במקום גדול מאוד. בסך הכל, החצי השני של הכסף הגיע מגורמים פרטיים. יש עוד צורך בגיוס סכומים אחרונים, כדי שהמקום יהיה באמת ברמה הגבוהה שאנחנו שואפים אליה, ויענה על הציפיות שלנו".

מה כולל המבנה בתוכו בסופו של דבר?

"המבנה עתיד להיקרא בעזרת ה' 'שבעה עולמות – מרחב להתחדשות נשית', והוא בעל שתי קומות. בקומה הראשונה נמצא המקווה עצמו שיהיה פעיל בשעות הערב, ובנוסף יהיו באותה קומה גם כל האפשרויות לשירותי ספא וקוסמטיקה למיניהם בשעות היום. הקומה השנייה מיועדת להיות פעילה בעיקר בשעות היום, לטובת סדנאות לחיבור ולהתחדשות אישית ושמירה על טהרת המשפחה לציבור הנשים. הרעיון הוא לחזק את התודעה של הנשים ביחס למרכזיות של התפקיד שלהן בבית היהודי. הנשים יעברו כאן תהליך של הפנמה, איך החוסן הפנימי שלהן הוא היסוד שמחזיק את הבית, ומתוך כך מקרין על חיי המשפחה, הקהילה ועם ישראל כולו. המבנה הזה, שממוגן באופן פיזי, בא לתת מרחב לפיתוח החוסן הנשי-יהודי. אפשר לומר שזהו מקום לפיתוח כיפת ברזל רוחנית. יהיה בו חיזוק של חוסן, שיקרין כוח לכל הסביבה.

"באופן מעשי, השאיפה היא שיגיעו לכאן קבוצות נשים מכל רחבי הארץ לימי עיון, כמו גם לימי כיף וחוויה. פונקציה נוספת שהקומה העליונה עתידה לשמש, היא מקום לחגיגות של טבילה, שמקובלות מאוד בעדות המזרח. כאן בשדרות יש הרבה משפחות שחוגגות לכלה שטובלת בפעם הראשונה – אירועים עם הפרשת חלה ועוד. כדי לא להפריע לטובלות האחרות, האירועים האלו יתקיימו למעלה, כך שכל אחת תוכל לחגוג לפי טעמה ורצונה".

במבנה גם יוקצה מתחם ייחודי לכלה שתוכל להתארגן בו ביום חתונתה (מסג', איפור, תסרוקת ותמונות עם מלוות כמובן…).

למרות הרושם שעשוי להתקבל, שולמית לא עוסקת לפרנסתה בתחום הטהרה והמקוואות: "ביום יום אני מנהלת מרכז שמלווה אנשים בתהליך הפרישה שלהם לפנסיה", היא מסבירה בחיוך. "בהכשרתי למדתי בכלל מדעי המחשב ומנהל עסקים. הזמן שמוקדש לפרויקט הנפלא הזה הוא ממש משעות הפנאי שלי. פשוט הרגשתי שהטיפול בנושא הזה הוא חשוב מאוד, הוא יהיה טוב לכולם וטוב גם לי. אם אני יכולה לעשות ולפעול טוב למען יהודים אחרים, זאת זכות גדולה. הבנתי שאם אני לא אדאג למקווה הזה, אולי אף אחד לא ידאג לו. בסופו של דבר, באנו לגרעין התורני בשדרות לפני כעשרים שנה כדי לעשות טוב לכולנו. ברוך ה', זאת התרומה שלנו לחיים יותר קדושים וטובים לכולם".