אתם יודעים רבותי, פסח שני הוא חג חסידי, א חסידישע יום-טוב. אלה שהם לא חסידים, לא יודעים בכלל מה יש בפסח שני חוץ מזה שהם לא אומרים תחנון. מכיוון שכתוב כך בשולחן ערוך הם באמת לא אומרים תחנון, אבל חוץ מזה אין שום סממן משמעותי אצלם ליום הזה. אפילו המנהג שמקובל בכמה מקומות לאכול מצה, לא מובא בשולחן ערוך. לכן אומרים שפסח שני הוא חג חסידי.
הרי בעצם איך נוצר פסח שני? יהודים באו וטענו: "למה ניגרע?" גם אנחנו רוצים להקריב קרבן ולהתקרב לה', גם אנחנו רוצים לפסוח ולדלג. גם אנחנו רוצים לצאת ממצרים, מהמֵצרים וההגבלות של היצר הרע. והזעקה שלהם התקבלה ונוצר חג. מישהו אחר היה אומר: טוב, עבר פסח, אבוד לנו. ניפגש אולי בשנה הבאה. אבל פסח שני מלמד שאין אבוד, אל תתייאש. ה' מחכה לך גם אם איחרת את המועד. והמסר הזה הוא ממש חסידי.
האמת היא שחודש אייר בכלל הוא חסידי, ולכן גם ל"ג בעומר וגם פסח שני הם חגים חסידיים. בכל אופן, אצל חסידים, פסח שני היה משהו מיוחד. שמעתי לא מזמן שהרבי מנדבורנה עושה בפסח שני ממש סדר עם מצות וארבע כוסות!
יש מהרבי הריי"צ פתגם חשוב ביחס ליום הזה. הוא אומר כך: "כשיש את 'הנפש השנית', יחד עם 'החדר השני', אז יש פסח שני!"
מה הכוונה? 'הנפש השנית', כפי שמופיע בתניא, זאת הנשמה. 'החדר השני' הוא החדר הנוסף שקיים צמוד לבית הכנסת. לחדר הזה נכנסים כדי להתפלל מתוך התבוננות ועבודה פנימית. באולם הגדול מתפללים בציבור. לעומת זאת, צריך שיהיה גם חדר שני, שבו מתפללים אולי ביחידות, אבל עם עבודת התבוננות. באידיש קוראים לחדר השני "חב"דניצע חדר". חסידים אומרים בשם האדמו"ר האמצעי, שבית כנסת בלי "חב"דניצע חדר" – אסור להתפלל בו!
אומר הרבי הריי"צ: אם יהודי לוקח את הנפש השנית – הנשמה, ונכנס איתה אל החדר השני, אז נהיה פסח שני! כשהוא אומר שנהיה פסח שני, הכוונה היא שאין שום דבר אבוד. עם העבודה הזאת, אפשר לתקן הכל. הרי באופן כללי, הבעיה הגדולה בעבודת ה' היא שלבן אדם אין יישוב הדעת. אין פנאי נפשי לעבודה. כשיהודי נכנס לחדר-שני, ושם הוא סגור ומנותק מכל העולם, יש לו אפשרות לתקן הכל, ובעצם לחגוג פסח שני.
כידוע, פירוש המילה 'פסח' הוא לדלג, ודילוג הוא פעולה של חסידים – א חסידישע מעשה. ישנו קונטרס חסידי מתקופת הרבי הצמח-צדק, שנקרא קונטרס 'הויכוח והשלום'. יש אומרים שהרבי הצמח-צדק בעצמו כתב אותו, ויש אומרים שאחד מתלמידיו כתב אותו, ושם מוסבר מה ההבדל בין דרך החסידות לבין דרכים אחרות.
הוא מבאר, שהחסידות היא דרך של בעלי תשובה. הדרכים שאינן בשיטת החסידות אלה דרכים של צדיקים – צדיק במובן הזה שהוא צודק. כל דבר, היהודים הללו עושים בצדק. הם קמים בזמן, מתפללים בזמן, וגם גומרים את התפילה בזמן, אוכלים וישנים בזמן. הכל נעשה בצדק, כמו שצריך.
לעומת זאת אצל חסידים… חסידים הם בעלי תשובה! בתחילת החסידות, אחד השמות שקראו לחסידים היה 'בעלי תשובה'. בעלי תשובה פועלים "בחילא יתיר" כלשון הזוהר, כלומר בכוחות גדולים, שגורמים לכך שפועלים לא לפי חשבון ולא על פי סדרים.
כדוגמה לדרך של בעלי התשובה, מובא בקונטרס הזה הסיפור מהגמרא על אותו כובס שהיה מגיע כל יום לרבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, ומשמש אותו. דווקא ביום שרבנו הקדוש הסתלק הוא לא הגיע, והיה לו צער כל כך גדול על שהוא לא היה בהלוויה, ומרוב צער הוא עלה לגג והפיל את עצמו למטה. יצאה בת קול ואמרה שכל מי שהיה בהלוויה של רבינו הקדוש מזומן לחיי העולם הבא, וגם אותו כובס מזומן לחיי העולם הבא.
ברור שאם הכובס היה בא לשאול הלכה, האם מותר לו להפיל את עצמו מהגג, היו אומרים לו שזה איסור חמור, והוא נקרא מאבד עצמו לדעת. למה אם כן הוא מזומן לחיי העולם הבא? מוסבר שם בקונטרס, שיש עולם הבא של בעלי תשובה. אלה שפועלים בחילא יתיר ובדילוגים, יש להם עולם הבא אחר.
אמנם צריך מאוד להיזהר כשמדלגים, כי אז כבר אי אפשר לדעת אם עושים דבר נכון. בסדר הרגיל, יש שולחן ערוך. מובן שאדם לא יכול לבחור בעצמו להפוך להיות בעל תשובה. רק אם כבר קורה משהו, אז יהודי נעשה בעל תשובה, ובסוף גם תצא בת קול שתכריז על צדקתו. שוב, למרות שאם הוא היה בא קודם לשאול היו אוסרים עליו, בכל זאת יש דרך כזאת של דילוגים. זאת היא דרך החסידות, וזהו גם העניין של פסח, ובעיקר פסח שני. כל העניין של פסח שני נועד בשביל מי שלא קיים פסח ראשון! פסח שני בא רק כדי לתקן תיקונים. הוא בא לתת פתח לבעלי תשובה. בפסח מדלגים, ואפילו מי שהיה בבעיה, יכול עדיין לחזור בו ולתקן.
לחיים.
בפסח ראשון יש מצווה של אכילת מצה, גם בנפרד מקרבן פסח. לעומת זאת בפסח שני גם יש מצווה לאכול מצה, אבל רק ביחד עם הקרבן. ולכן כיום שאין לנו קרבן פסח, אין מצווה לאכול מצה בפסח שני. מה עומד מאחורי ההלכה הזו? למה הפסח דווקא צריך איתו מצה?
באופן כללי, המצה מבטאת ביטול וענווה, ואילו פסח מבטא את הדילוגים. כאשר אנחנו פועלים בדרך של דילוגים, יש תנאי לכך – אפשר לדלג רק יחד עם מצה, כלומר יחד עם ביטול. אבל אם אין מצב של דילוגים, גם לא חייבים מצה.
זאת אומרת: מצד אחד, גם הדילוגים מבטאים ביטול. כשאתה פועל בלי שום הגבלות, לא בגשמיות ולא ברוחניות, אתה בעצם נשען רק על ה'. אלא שאז יש סכנה שבאותו זמן, למרות שההצלחה של האדם היא בכלל לא לפי היכולות שלו וברור שהכל מה', האדם עלול לחשוב שבאמת הוא מלאך…
בשביל לאזן את המחשבה הזאת, יש מצה. המצה שמראה על שפלות מזכירה לנו את הצורך בזהירות גדולה לא להיכנס לעמדה של גאווה וישות.
שמעתי פעם סיפור שמאוד ממחיש את הצורך בביטול כדי לראות בצורה נכונה את עבודת ה'. הרבי ר' יששכר בער, הסבא מרדושיץ, היה בצעירותו עני מרוד, ולא היה לו שום דבר לפסח. הוא קיבל על עצמו שלא לבקש כלום מאחרים, ולכן לא היה לו שום דבר לליל הסדר. הוא הלך לבית הכנסת לקראת כניסת החג, ואחרי שנגמרה התפילה הוא חזר הביתה, וכבר מרחוק ראה שהבית מואר וחגיגי. כשנכנס הביתה, הוא ראה שולחן גדול מלא ב'כל טוב סלה', מוכן לכבוד ליל הסדר.
מה קרה? איזה יהודי עשיר הגיע עם כניסת החג לאשתו של הרבי, ואמר לה שהוא רוצה להיות אצלם בסדר. למעשה, התברר שהחוזה מלובלין, רבו של הסבא מרדושיץ, שלח אותו להיות שם בליל הסדר, ושיביא איתו עבורם כל טוב.
מרוב שמחה והודיה לקב"ה שהביא לו את כל השפע והטוב הזה, ר' יששכר בער היה שרוי בליל הסדר בהתעוררות גדולה, עד שהוא אמר את ההגדה בהתלהבות נפלאה ולא הלך לישון כל הלילה! גם למחרת הוא לא ישן בכלל, ורק לפני ליל הסדר השני של גלויות, אחרי יום כזה מרגש, הוא רצה לנוח קצת. למעשה הוא נרדם יתר על המידה, וכשהוא התעורר, הוא ראה שכבר ממש מאוחר ועוד מעט חצות. בלית ברירה הוא התיישב וערך את הסדר בחיפזון גדול, כדי שלא לאכול אחרי חצות, אבל בגלל החיפזון הזה הוא היה מדוכדך, ועשה את הכל מתוך שברון לב גדול.
אחרי זמן, כשהוא הגיע אל רבו החוזה מלובלין, החוזה אמר לו: "בוא נבדוק את הסדרים שהיו לך…" החוזה אמר, שאמנם הסדר הראשון היה מרומם מאוד, אבל דווקא הסדר השני שהיה בשברון לב, הוא העיקרי… כך מצרפים את המרור והמצה עם הפסח.
סיפור אחר ששמעתי נוגע לעניין של פסח שני, שממנו לומדים על כך ששום דבר לא אבוד. לפני כמה שנים נפטר באוסטרליה הרב איצ'ה גרונר. הוא היה יהודי מיוחד – תלמיד חכם גדול ודרשן מופלג. הוא יצא בזמנו בשליחות הרבי לאוסטרליה, שם הקים הרבה מוסדות חינוך ומפעלי שליחות גדולים. כבר באמריקה הוא היה מאוד פעיל, ובאוסטרליה הוא הרחיב עוד יותר את הפעילות וזכה לחנך דורות של תלמידים.
ר' איצ'ה היה מגיע מאוסטרליה אל הרבי פעם בשנה-שנתיים. באחת הפעמים, כשהוא היה ב'יחידות' אצל הרבי, לפני שהוא יצא, הרבי הפתיע אותו ואמר: "כשאתה נוסע חזרה לאוסטרליה, סע בבקשה דרך הודו". אמנם כדי לחזור לאוסטרליה צריך בכל מקרה טיסת קונקשן, אבל הכרטיס שכבר היה לר' איצ'ה היה מתוכנן לעבור דרך מדינה אחרת. בכל זאת, הוא אפילו לא שאל למה. אם הרבי אמר, ברור שיש לזה סיבה טובה.
לפני שיצא לדרך הוא ניגש למשרד של הוועד להפצת השיחות של הרבי, וביקש לדבר עם המנהל של הוועד – חסיד בשם ר' שניאור זלמן חאנין (שבסופו של דבר, הוא זה שסיפר לימים את הסיפור). הוא סיפר לו מה אמר הרבי, וביקש שלמרות שהוא לא יודע מה בדיוק הוא יצטרך לעשות בהודו, מן הסתם כדאי שיהיו לו כמה עותקים של שיחות הרבי באנגלית, שהוא יוכל לתת למי שצריך. נתנו לו כמה עותקים והוא יצא לדרך, כמובן בנסיעה דרך הודו.
כשנחת בהודו, עדיין לא היה לו מושג מה הוא צריך לעשות, אז הוא החליט לחפש בית כנסת, כדי ללמד תורה יהודים. הוא עצר מונית, וביקש מהנהג שייקח אותו ל'סינגוגה' – בית כנסת. כשהביאו אותו לבית הכנסת הוא פגש שם כמה יהודים, והוא שוחח איתם בדברי תורה והתעוררות. לפני שיצא חזרה לשדה התעופה, הוא השאיר באותו בית כנסת את הדפים עם השיחות של הרבי.
כעבור זמן – שבועות ואולי חודשים – קיבל הרב חאנין שיחת טלפון מיהודייה שגרה באריזונה. היא התחילה לספר לו על הבן שלה שנסע להודו כבר לפני יותר משנה. עוד לפני כן הוא עזב את הבית בכעס, בלי להודיע מה אתו ואיפה הוא. הם רק ידעו שהוא נסע להודו ונעלם. לפני כמה ימים הגיע פתאום מכתב ממנו, ושם הוא מספר לאמו כך: יום אחד הוא הלך להתרחץ בנהר, ובגלל שהייתה שמש חזקה הוא חיפש משהו לכסות איתו את הראש. הוא מצא כמה ניירות שהתגלגלו שם על האדמה, וכשהרים אותם ראה שכתוב עליהם אותיות באנגלית.
הוא התפלא מאוד, איך הגיע דף באנגלית לאמצע שום מקום כזה בהודו? הוא קרא מה כתוב שם וגילה שזאת שיחה של הרבי מלובביץ'… הנושא של השיחה היה פסח שני, ושם הרבי הסביר שעניינו של פסח שני הוא ניצחון על הייאוש, וההבנה שלעולם אין דבר כזה יהודי אבוד לגמרי. תמיד אפשר לעשות תשובה ולתקן.
הבחור התחיל לחשוב לעצמו מה באמת הוא בכלל עושה בהודו, והגיע למסקנה שאם אין שום דבר אבוד בעולם, אז הוא יחזור ליהדות. כמובן שהוא עוד לא חשב על חזרה בתשובה ממש, ולא בטוח שהוא ידע בכלל מה זה אומר. הוא רק ידע שהוא יהודי, ומבחינתו הוא התחיל לחפש. הוא כתב לאמו מכתב, בו הוא סיפר לה את כל העניין, וביקש ממנה למצוא לו מישהו שיעזור לו. הוא רצה שיהיה לו רב שאפשר לשאול אותו שאלות, ובהודו הוא לא מצא אף אחד כזה. במכתב הוא הוסיף וכתב לאמא שלו את המספר של הוועד להפצת השיחות, שהופיע על הדפים שהוא מצא, כי זו היתה מבחינתו הכתובת היחידה שהוא יכול היה לחשוב כדי לפנות אליה.
זה מה שהביא את האמא להתקשר אל הרב חאנין ולשאול בשם הבן, אם אפשר למסור להם שם של מישהו שנמצא בהודו ויכול לעזור לו.
הסיפור הזה היה כמובן לפני די הרבה שנים, ואז עוד לא היה שום שליח בכל הודו. כיום יש ברוך ה' עשרים בתי חב"ד בהודו, אבל אז לא היה אף אחד. הרב חאנין אמר לה שאין לו שום כתובת מקומית, אבל הוא יכול לתת כתובות של בתי חב"ד שקרובים יחסית לשם. הוא נתן לה שמות וטלפונים והשיחה הסתיימה.
אחרי זמן מה אותה אמא שלחה מכתב נרגש לרב חאנין, בו היא כתבה שאין לה מילים להודות לו. הבחור הבין בסופו של דבר שאין לו מה לחפש בהודו, והחליט לחזור הביתה. הוא יצר קשר עם בית חב"ד במקום מגוריהם באריזונה והוא הולך ומתקדם, והכל בזכות השיחה של הרבי.
כשהרב חאנין קרא את המכתב, הוא התחיל לשחזר שבעצם זאת כנראה השיחה שר' איצ'ה גרונר לקח איתו להודו. בפעם הבאה שהרב גרונר בא לביקור אצל הרבי, הרב חאנין פגש אותו ואמר לו: "אולי אתה עדיין לא יודע מה הייתה השליחות שלך בהודו, אז אני אספר לך מה הייתה המטרה האמיתית של אותה נסיעה!"
לחיים, לחיים ולברכה. שנזכה כולנו לפסח שני אמיתי.
