לחיים לחיים. אחיי ורעיי, תארו לעצמכם שיש לכם חשבון בנק המזכה אתכם בכל בוקר בסכום של של 86,400 שקלים! היתרה אינה עוברת מיום אחד ליום שאחריו. בכל לילה נמחק כל הסכום שלא נוצל על ידכם, אך בבוקר החשבון חוזר ומתחדש בסכום של 86,400 שקלים…
מה הייתם עושים עם הכסף? מן הסתם מוציאים כל שקל!
האמת היא, שלכל אחד מאיתנו יש בנק כזה. שמו הוא בנק הזמן. בכל בוקר אנחנו מקבלים במתנה 86,400 שניות ליממה הקרובה, ובכל לילה מה שלא נוצל יורד לטמיון. היתרה אינה נשמרת בצד ואינה עוברת ליום המחרת. אם לא השתמשתי במה שהיה בחשבון – ההפסד שלי. אי אפשר לחזור לאחור, וגם אי אפשר למשוך היום על חשבון מחר. מוכרחים לחיות בהווה, על חשבון הזמן שניתן לנו ליום זה.
אנשים אומרים שהמורה הוותיק ביותר – שכבר האריך ימים יותר מכל תלמידיו – הוא הזמן. אין עוד מורה כמוהו. אי אפשר לספור את כמות הדברים שאנחנו למדים ככל שהזמן הולך וחולף. "אין חכם כבעל הניסיון", אך לרוב מה שיש לו יותר מאחרים זו העובדה שהוא בסך הכל בילה בעולם הזה יותר זמן מהם… הזמן מלמד אותנו יותר מכל מורה או שיעור, מפני שזהו הלימוד החווייתי ביותר שניתן לתאר. אין מדובר על לימוד במתכונתו המוכרת, אלא על חוויית החיים המחכימה והנצרבת בבשרנו, והרבה פעמים מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל…
יחד עם זאת, יש תכונה נוספת לזמן, שאין לו סבלנות. הוא לא ממתין לאף אחד, לא משנה מה ואיך אתה מרגיש היום, אם התחלת את יומך בזריזות ובמרץ או בשאננות ובדחיינות, הוא ממשיך בשלו. השעון מתקתק.
ידידיי, אם העבר אַין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: איך מתמודדים ופועלים בתוך המסגרת של הגורם המופשט והתובעני הזה שנקרא 'זמן'?
ברוך שהחיינו והגיענו לשבת מברכים החודש ניסן, פרשת החודש! בלב כל ישראל מתרוננת כבר תחושה של חירות מדאגות החומר והרוח, וכולנו מרגישים בנפש רצון חזק לגאולה.
זכורני שיחה שאמר הרבי זי"ע בה ציטט את המדרש הידוע על הפסוק "החודש הזה לכם ראש חודשים": "מִשֶּׁבָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, קָבַע בּוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׁנִים, וּכְשֶׁבָּחַר בְּיַעֲקֹב וּבָנָיו קָבַע בּוֹ רֹאשׁ חֳדָשִׁים שֶׁל גְּאֻלָּה".
המדרש המופלא הזה – הסביר הרבי – מגלה לנו שלושה סוגי חוויות של זמן. אלו שלוש דרכים שבהן יכולים בני-אנוש לצעוד על רצף הזמן השוטף.
לפעמים אנחנו פוגשים באנשים שמניחים לחיים שלהם לעבור ללא מטרות. כל יום הוא הזמנה לבזבוז עוד ועוד שעות עד שגם הוא כחלום יעוף. מבחינתם, הזמן הוא רק זרימה אקראית אינסופית שאינה פוסקת. יום בא והולך ועוד יום בא והולך, כל יום זהה לקודמו וכולם מסתכמים בלא כלום. זהו זמן ריק מתוכן ונטול כל עניין. הזמן כפי שהוא בפני עצמו, ללא יוזמה ויצירתיות אנושית, חסר צורה. זו חוויה ראשונה ודי מדכאת של הזמן…
מספרים על אדם שתמיד איחר לעבודה, לא משנה כמה גערו בו ואיימו עליו – הוא מעולם לא הצליח להגיע למשרד בזמן. כשהגיעו מים עד נפש הלך מיודענו לרופא שהחליט שכנראה האיש לא ישן טוב בלילה, ולשם כך עליו לקחת כדור שינה כדי שיוכל להירדם בקלות ולקום בבוקר רענן ובזריזות.
כך היה, האיש לקח את הכדור וישן היטב. שנתו ערבה לו, והוא התעורר לפני עלות השחר והגיע למשרד מלא מרץ, חצי שעה לפני מועד התחלת העבודה. מאושר הוא פנה אל הבוס וסיפר לו על עצת הרופא והביצוע המוצלח. הבוס הנהן בראשו והגיב: "זה מצוין, אבל איפה היית אתמול?!…."
לעומתם בא המדרש ואומר: "מִשֶּׁבָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, קָבַע בּוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׁנִים". כלומר, כדי שהעולם יהפוך למקום נבחר, לאתר של צמיחה וגדילה רצויה, מקום שכדאי לחיות בו – מפני שה' לא רק ברא אותו אלא בחר בו – אנחנו צריכים להעניק לזרימת הזמן האינסופית תכלית. לכל יום צריך להיות יעד מועיל, לכל חודש – מטרה משמעותית, לכל שנה – קצב של עשייה. העולם שבחר הקב"ה וחפץ בו הוא עולם שבו האנושות לומדת להעניק משמעות להילוך הזמן, לנצל אותו לעשייה בונה ומועילה. חיים משמעותיים הם חיים בהם כל יום מלא בבחירות ובחוויות משמעותיות, המנוצלות לקידום טוב ותועלת, צדק ויושר.
לכן, לשם תכנון הזמן נכונה ולמטרת יציקת התוכן לתוך מסגרת הזמן, "קבע בו ראשי חדשים ושנים". צריך להעמיד 'ראש' לזמן. כידוע, הראש מכוון את כל אברי הגוף ונותן לכל חלק ולכל פרט את הרוח הנכונה, המטרה והתכלית. ראש האדם מרכז בתוכו את כל חיות האדם לפרטיה והוא אחראי על כל תפקודי האברים, להכניס בהם סדר, משמעת וכיוון לכל תא שבגוף.
כך הוא גם עניינו של ראש השנה וראש חודש: ראש השנה הוא ה'ראש' המנהיג את כל השנה, וכך גם ראש חודש מנהיג את כל ימי החודש. כדי שלכל יום יהיה תכלית ומטרה, צריך שיהיה 'ראש' שיכוון וינווט את החודש ואת השנה. זו החוויה השנייה של הזמן – חיים של עשייה, משמעות ויצירה.
אחר כך זה מוסיף המדרש ובונה קומה עליונה לזמן – חוויה שלישית של זמן, והוא זמן של גאולה.
אתם יודעים, ניתן לחיות חיים מלאי יצירה, לסמן את הימים ביעדים ראויים וליצור מסגרת חיובית לזמן – ועדיין נהיה מוגבלים בתחום האנושי, הסופי והשברירי. הרי הזמן אץ-רץ לו לדרכו ולא ניתן לתפוס אותו ולעצור אותו. אמנם נכון, בתוך המבנה המוגבל של חיינו אנחנו יכולים לנצל את הזמן בצורה יעילה ככל הניתן, אבל עם זאת אנחנו לא יכולים לשחרר את עצמנו מהיותנו בני תמותה. גם מי שניצל את כל זמנו היטב, לא יימלט מהזדקנות. ובכלל, בכל רגע יכול לקרות משהו שיזעזע ויהרוס את כל המבנה והקצב של החיים.
הרבה פעמים בזמנים מיוחדים, כמו בשמחה משפחתית כשהאווירה חמה ונעימה, אנחנו אומרים לעצמנו: הלוואי שהרגעים הללו לא יסתיימו לעולם… אנחנו רוצים שהזמן יעצור מלכת, אך בתוכנו אנחנו יודעים שזו מחשבת הבל, כל עוד אין בכוחנו לחולל נס כמו "שמש בגבעון דום".
אבל הדברים הללו אינם סוף פסוק. הם נכונים, אבל אינם מגבילים את ישראל קדושים.
כאן פותח לנו המדרש ממד אחר של זמן: "וּכְשֶׁבָּחַר בְּיַעֲקֹב וּבָנָיו קָבַע בּוֹ רֹאשׁ חֳדָשִׁים שֶׁל גְּאֻלָּה". בשלב הזה מוכנס הסיפור היהודי אל ההיסטוריה. הקב"ה בחסדיו נתן לנו יכולת לשחרר את עצמנו מהמציאות הטבעית ולהתחבר אל האינסוף האלוקי; לא רק להיות "עבדי זמן" יעילים, אלא להעניק לכל רגע התעלות אל למעלה מהזמן. להעניק לו משמעות של נצח, לשחרר את השעה מכבלי הגבלתה.
כשאנחנו מעניקים לרגע אחד תוכן אלקי, הרגע האחד והיחיד הזה הופך לענין אלוקי שהוא "חי לעד וקיים לנצח". בכך אנחנו מחברים את הזמן ליוצר הזמן, את "מעשה בראשית" ל"יוצר בראשית". ובכך הוא הופך לנצח בלי מנוצח. במקום שהזמן יהיה מדד ההתקרבות אל הסוף, מכשיר המודד כמה זמן נותר לנו לפני שתם זמננו, הזמן יכול להיות הכלי דרכו אנחנו מגיעים אל האין סוף.
אלה הם דבריו הנפלאים של אדמו"ר הזקן בספר התניא, כשהוא מתאר את ההתאחדות הנוצרת בין האדם והקב"ה על ידי קיום מצוה: "וְיִחוּד זֶה לְמַעְלָה הוּא נִצְחִי לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ וּרְצוֹנוֹ לְמַעְלָה מֵהַזְּמָן. וְכֵן גִּלּוּי רְצוֹנוֹ שֶׁבְּדִבּוּרוֹ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, הוּא נִצְחִי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב 'וּדְבַר אֱ־לֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם', 'וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּמִים כו" 'וְלֹא יַחֲלִיף וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים וכו". אֶלָּא שֶׁלְּמַטָּה הוּא תַּחַת הַזְּמָן, וּבְאוֹתָה שָׁעָה לְבַדָּהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ בַּתּוֹרָה אוֹ בַּמִּצְוָה".
כיון שהקב"ה הוא למעלה מהזמן, הרי כשאני מתחבר עם הקב"ה, אפילו אם זה בזמן קיום מצוה במשך חמש דקות, הייחוד הזה "הוא נצחי לעולם ועד". מכך מובנת העוצמה הנפלאה שישנה כשיהודי מקיים מצוה אחת אפילו פעם אחת בחייו, וממילא אנחנו יכולים לשער מעט מן המעט את הזכות העצומה שיש בהשפעה על יהודי אחר להתחזק בדבר מצוה. וכי קלה היא בעינינו שיהודי יתייחד עם הקב"ה לעולם ועד?! ואפילו אם מצד קטנות עיני הבשר שלנו נראה שהדבר לא נמשך אלא לרגעים אחדים, זה רק במסגרת התחתונה שלנו.
לכן, כשבחר הקב"ה ביעקב ובניו קבע במחזור הזמן ראש חודש של גאולה. הבחירה בישראל העניקה לנו יכולת שלא מן העולם הזה – לא רק להעניק מסגרת ותוכן חיובי לזמן, אלא ליצור זמן של גאולה, זמן שפורץ את כל המדידות והגבלות של עולמנו זה ומבקיע דרך אל הנצח.
זהו תוכנו של "ראש חודש של גאולה", ראש חודש ניסן, החודש שבו יצאנו משעבוד לגאולה. לא רק משעבוד מצרים, אלא – כפי שביאר המהר"ל בספרו גבורת ה' – מכל שעבוד ועבדות אפשרית עתידית. בחודש זה נתחדש בעולם הכוח לצאת מ"מצרים" – מלשון מֵצרים וגבולים, כולל המצרים של עצם קיומנו בתוך עולם מוגבל, זמן מוגבל המשועבד לחוקים מוגבלים.
זמן שבו אנחנו לומדים תורה הוא לא רק זמן מנוצל היטב, אלא הוא זמן שנשאר לנצח. שעה שבה קיימנו מצוה אינה רק שעה שעשינו בה מעשה טוב, אלא שעה שתישאר איתנו ועם הקב"ה לעולם ועד. כשמשתמשים בזמן לעשיית רצון הבורא, הזמן כבר אינו רק הזדמנות להיות אנשים מועילים ויצרניים, אלא הזדמנות להיגאל מכבלי הטבע שלנו. הזמן הוא מקפצה לדבקות באור אין סוף ברוך הוא.
שני אנשים מביטים על זריחת השמש בשעת בוקר. האחד רואה מראה מרהיב ביופיו, השני רואה זמן קריאת שמע… אין זו סתירה, אין אלו שני קווים מנוגדים. אדרבה, יופי הזריחה נעשה על ידי מי שציווה על קריאת שמע. אבל אם אני בוחר להסתכל על הזריחה המדהימה ביופייה, הרגע הזה כלה ומסתיים די מהר. לעומת זאת, אם ברגעים לפני זריחת השמש אני מקיים מצות קריאת שמע ומכריז "שמע ישראל ה' אלקינו אחד", במו פי אני מחדיר בתוך המראה משובב הנפש משמעות אין סופית. קיום מצות ה' מעניק לרגע הזריחה יכולת לצאת מהטבע המשועבד לזמן החולף ולהתאחד עם הקב"ה לנצח.
בטח אתם מכירים את הספר הראשון של הרבי – יצא לאור בשנת תש"ג – שנקרא 'לוח היום יום', ובו חיבר יחד פתגמים ומנהגים מתורת אדמו"רי חב"ד לכל יום מימות השנה. חותנו הרבי הריי"צ זי"ע, שהורה לו ליטול על עצמו את מלאכת החיבור, התבטא ואמר: "היום יום" פירושו "אז דער טאג איז א טאג", שהיום יהיה יום באמת.
כך נכתב שם באחד הפתגמים:
צריך לשמור על הזמן, צריך לקבל עולה של תורה. כל זמן, כל יום שחולף, זהו לא רק יום אלא עניין בחיים. הימים הולכים, כמאמר (ירושלמי ברכות פ"א ה"א) 'יוֹם נִכְנַס וְיוֹם יוֹצֵא. שַׁבָּת נִכְנַס וְשַׁבָּת יוֹצֵא. חוֹדֶשׁ נִכְנַס וְחוֹדֶשׁ יוֹצֵא. שָנָה נִכְנַס וְשָׁנָה יוֹצְאָה'. אבא [כ"ק אדמו"ר הרש"ב זי"ע] אמר בשם רבינו הזקן: "א זומערדיגער טאג און א ווינטערדיגע נאכט איז א יאהר". יום קייצי ולילה חורפי – זו שנה שלימה!
לחיים, לחיים ולברכה. יהודים יקרים, כל אחד מאיתנו יכול לבחור באיזה 'אזור זמן' הוא יחיה. האם ב'זמן אפור', כשהוא נותן לימיו ולילותיו לחלוף ללא משמעות; האם הוא מרומם את הימים ויוצק בהם תועלת ויצירה; או שהוא אחד מבני יעקב, אלו המסוגלים להפוך כל יום לחוויה של גאולה.
