אחרי מתן תורה צריך להתחיל לעבוד

אחרי מתן תורה צריך להתחיל לעבוד

הרב מאפטא, בעל ה'אוהב ישראל', היה גר במז'יבוז' בשנותיו האחרונות, ושם מקום מנוחתו כבוד. היה לו שם בית כנסת משלו, שנשאר קיים עד היום. במשך כל השנה הוא היה מתפלל בבית הכנסת שלו, אבל בשבועות הוא היה הולך להתפלל בבית הכנסת של הבעל שם טוב. אומרים בשמו, שהוא רצה ללכת להתפלל היכן ששמעו את ה"קולות וברקים|, כמו בזמן מתן תורה. כך היה מקובל אצל חסידים, שבבית הכנסת של הבעל שם טוב היו שומעים כל שנה את הקולות וברקים מחדש.

ההתגלות שהייתה בשעת מתן תורה באה מלמעלה, בלי שהייתה לנו יכולת להתכונן אליה כמו שצריך. עוד לא הייתה בידי עם ישראל אפשרות להכין את עצמם על ידי האמצעי הכי חשוב – תורה ומצוות. כמו שביציאת מצרים הקב"ה היה צריך להתחיל את הגאולה מצדו, כי עם ישראל לא היה מסוגל להתעורר מעצמו, כך היה גם במתן תורה. לכן ההתגלות של מתן תורה נמשכה לזמן מוגבל, ואילו אחרי המעמד הגדול היה צריך להתחיל לעבוד כדי לקלוט את האור. סדר העבודה מאז מתן תורה והלאה הוא קבוע על ידי מצוות ולימוד תורה.

אצל חסידי בעלז יש אמירה שמלמדת איך מתכוננים לקבל תורה. לפני מתן תורה היו כל מיני הכנות – שעבוד מצרים שהוא "כור הברזל" שתיקן את נשמות ישראל, עשר המכות, קריעת ים סוף, אכילת המן, ספירת העומר ושלושת ימי ההגבלה. אחר כך עוד הייתה אמירת "נעשה ונשמע", שהיא עניין עיקרי מאוד, ובסוף – קולות וברקים. חסידים אומרים שצריך בכל שנה לחזור ולהידמות לכל ההכנות האלה כדי לקבל את התורה. לנו יש אולי קצת בעיה להגיע למצב של "כאיש אחד בלב אחד", אבל צריך לנסות ולעשות הרבה הכנות. בכל אופן, בזמן מתן תורה בפעם הראשונה, מהצד שלנו לא הייתה שייכות ללימוד תורה, וממילא נתינת התורה הייתה במה שנקרא "אתערותא דלעילא".

בבעלז נהגו לומר, שמאז מתן תורה ואילך ההכנה הכי חשובה למתן תורה, היא לימוד התורה. זאת הסיבה שחסידי בעלז בדורות הקודמים, עוד כשהחסידות הייתה בחוץ לארץ, השקיעו הרבה כוחות כדי שההתמדה בלימוד בזמן חג השבועות תהיה חזקה מאוד. החסידים היו באים לרבי לשבועות, והיו יושבים ולומדים בהתמדה כל כך גדולה, עד שלא היה מקום לשבת בבית המדרש! הרבה חסידים ישבו על המדרגות, עם גמרות ביד, ולמדו שעות ארוכות. האמירה הזאת לא באה לשלול עבודות הכנה אחרות, אבל היא מלמדת דבר חשוב – אי אפשר להסתפק בהכנות של 'עבוידה', אלא צריך הכנה של לימוד תורה.

אדמו"ר הזקן מבאר, שהקדמת "נעשה" ל"נשמע" קשורה לאותה נקודה, אבל מכיוון אחר. עם ישראל הבינו את הסוד הגדול, שהקולות וברקים לא יישארו לתמיד, ודרושה הכנה לקבלת התורה. לכן הם הקדימו 'נעשה' ל'נשמע'. ההסבר המוכר הוא, שהקדמת נעשה לנשמע באה להעיד על נכונות לקיים את דבר ה' בכל מצב. לכן הגמרא מספרת על הכינוי שהדביקו לעם ישראל "עמא פזיזא" – כלומר, שהיהודים מתנהגים בצורה משונה, ומכריזים שהם מסכימים לקיים, בלי שהם יודעים על מה מדובר. אבל במאמרי חסידות שואלים, למה הכתרים שקיבלו ישראל הם "אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע"? לכאורה, היה צריך כתר אחד בלבד בשביל עצם ההקדמה! הרי הגמרא אומרת שהקב"ה שואל איך ישראל יודעים את הסוד של המלאכים – "מי גילה רז זה לבני?" הסוד של המלאכים היה ההקדמה של נעשה לנשמע. אז אם עיקר החידוש הוא ההקדמה – צריך להיות כתר אחד, בזכות שהם הקדימו!

לכן, בחסידות דורשים את המילים של הגמרא כך: "מי" – המדרגה של 'מי' (בגימטרייה 50), כלומר, שער החמישים שבשערי בינה, הוא זה שגילה לישראל את הסוד. אין כאן בעצם שאלה אלא זו אמירה – המדרגה של שער החמישים היא לימדה את הסוד. הרעיון הוא, שכשיש בידך את הסוד של ההקדמה, אז גם ה'נעשה' וגם ה'נשמע' נראים אחרת לגמרי, וממילא יש כתר עבור כל אחד מהם. כשהולכים לפי הסדר האמיתי, התורה והמצוות מקבלים צביון חדש. אם אדם קודם לומד תורה ורק אחר כך מקיים מצוות, דהיינו, שהוא קודם מבין ואחר כך הוא עושה – אז הלימוד והעשייה שלו לא שלמים. לעומת זאת, אם הוא מקדים את הנכונות לעשות, גם לפני שהוא עושה וגם לפני שהוא לומד, אז התורה והמצוות שלו נעלות הרבה יותר. לכן, "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע" נתנו להם שני כתרים – אחד על ה'נעשה' ואחד על ה'נשמע'. כשאדם מחויב לעשות אפילו אם הוא לא מבין, ולא בוחן כל הזמן לפי המצב אם מתאים לו להמשיך לקיים, אז זאת עשייה אמיתית ולימוד תורה אמיתי.

לרבי ה'צמח צדק' יש פתגם כזה, שאמנם באידיש נשמע יותר טוב, אבל גם בעברית אפשר להבין את הרעיון: "מי שבא לשמוע מהרבי – שומע. מי שבא לבדוק – לא שומע". יהודי כזה שבא לבחון מה קורה, מפספס את העיקר. לפני שהקב"ה נתן את התורה, הוא הציע לגויים לקבל אותה, והם שאלו קודם כל מה כתוב בה. הם רצו לבדוק… ההבדל הוא לא רק בזה שעם ישראל מוכנים לעשות והגויים לא, אלא גם הלימוד של עם ישראל, שלומדים מתוך מחויבות, מגיע הרבה יותר עמוק. יש שרשרת כזאת, שאדם שלא מחויב, מתגלגל גם לטעויות גדולות בלימוד שלו. מצד שני, יהודי שמוכן קודם כל לעשות, יכול להיות מופתע עד כמה גדול כל מעשה של מצווה. יש אדם שמקבל על עצמו להניח תפילין, בלי שאלות. אחר כך הוא לומד על התפילין והוא מתמלא התפעלות – "בכלל לא ידעתי מקודם שתפילין זה דבר כל כך גדול!" גם בצד הקדושה יש שרשרת. הנכונות מגדילה את העומק של המצווה, והעומק מעודד יותר את הנכונות.

שמעתי פעם סיפור על יהודי שהסכים לקבל על עצמו להניח תפילין, אבל כתנאי לכך הוא רצה לקבל לפני כן תשובות לכמה שאלות, אז שלחו אותו לרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל. היהודי הקשה לרב אברמסקי על פרשיית "קדש לי כל בכור". הוא לא הבין את העניין של קדושת הבכור. הרב אברמסקי אמר שהוא מסכים להסביר לו, אבל בתנאי שהוא יניח חודש אחד תפילין בלי הסברים! שיעשה בהתחלה בתמימות, ואחר כך ילמד. אחרי חודש היהודי הגיע, אבל כשהרב אברמסקי רצה להתחיל להסביר לו, הוא מיד אמר: "הרב! אני לא רוצה שהרב יסביר!" אחרי שהוא התחיל בצורה כזאת, התמימות מצאה חן בעיניו, והוא פחד שההסברים יקלקלו לו.

באמת יש לנו בעיה בנקודה הזאת. מצד אחד צריך ללמוד את כל הפנימיות ולדעת את טעמי המצוות, וכך מקבלים יותר חשק ושמחה במצוות. מצד שני, דווקא בגלל חכמה וידיעות, עלולים לאבד הכול. המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן היה אומר, שבתחום הקדושה בכלל, אין אף דבר אבסולוטי – בכל דבר יש מעלות וחסרונות. הוא אמר פעם בהתוועדות, שהחסידות עוזרת ליהודי שלפחות לא תהיה לו גאווה. אם הוא אדם פשוט שלא למד, אז ודאי שאין לו במה להתגאות, ואם הוא כן למד, החסידות לימדה שהתמימות של יהודי פשוט יותר חשובה מכל הלמדנות. יוצא שהחסידות לא משאירה מקום לגאווה. אבל בכל זאת, יש מעלה בלימוד ויש מעלה בפשטות ובתמימות. אין דבר אבסולוטי.

לחיים.

במאמרים של אדמו"ר הזקן יש עוד הסבר לעניין של 'נעשה' ו'נשמע'. הוא אומר ש'נעשה' שייך לקיום מצוות, ו'נשמע' ללימוד תורה. הרעיון הוא, שאי אפשר לזכות לתורה כמו שצריך בלי להקדים לה קיום מצוות מעשיות. בדרך כלל, אדם לומד ויודע דבר מסוים, ואחר כך הוא ניגש לעשות. כשישראל הקדימו 'נעשה' ל'נשמע' הם לא רק הביעו נכונות, אלא קיימו עשיה בפועל לפני הלימוד. אבותינו ידעו שהסדר לדורות עולם צריך להיות כזה, שקודם מקיימים מצוות ורק אחר כך לומדים תורה. אם לא פועלים ככה, אז אין התגלות אלוקות בתורה. זאת הכוונה בדברים של חז"ל שאמרו "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו". יהודי שרוצה תורה בלי מצוות, גם תורה בעצם אין לו. כדי שהתורה תהיה תורת ה', חייבים להקדים קיום מצוות. לצערנו, ידוע על כאלה יהודים שנהגו ככה בצורה קיצונית ביותר – למדו וממש נהנו מהשכל של תורה, אבל לא קיימו מצוות ולא רצו שום קשר לקדושה. בוודאי שזאת לא תורה.

עם ישראל שעמדו ליד הר סיני הבינו שלא כל יום ה' ירד אליהם בקולות וברקים. כדי לקבל את התורה כך שהיא תישאר אצלם גם אחרי הר סיני, הם הקדימו נעשה לנשמע. לפי זה, הסוד הגדול שישראל הבינו היה איך להעביר את התורה לדורות. למרות הגילוי האדיר וכל מה שמסביב, הם דאגו לדורות הבאים, ולכן הם קיבלו על עצמם קודם כל את המצוות.

אתם יודעים, היו לא מעט יהודים שהשמיעו לרבי טענות על מבצע תפילין. הם הקשו, למה הרבי החליט להתחיל את ההתקרבות ליהדות על ידי תפילין? למה לא להתחיל על ידי לימוד תורה? אמנם אומרים כמה מילים על יהדות, אבל לא מסבירים ליהודי שמניח מה זה אומר להניח תפילין וכמה זה חשוב. אומרים שהרבי ענה, שהוא לא מפריע לאף אחד לעשות מה שהוא מבין. אם מישהו רוצה לפעול בדרך של לימוד והסברה, שילך לעשות ככה, אבל הרבי חשב אחרת. אני יכול לספר שפגשתי פעם יהודי בשם הרב דוד ברגמן, שהיה מגיד שיעור בישיבת אור שמח. הוא בדק בין החוזרים בתשובה שהגיעו לשם, כמה אחוזים מהם התחילו את השלב הראשון של ההתקרבות ליהדות על ידי הנחת תפילין. אני לא זוכר את המספר המדויק, אבל הוא דיבר על משהו בין 80 ל-90 אחוז! מה שהכי תפס אותם היו המצוות מעשיות. אמנם היו אחר כך כל מיני דרכים להתקרב עוד, אבל המפגש הראשון שלהם היה דרך מצווה מעשית. מי שאומר שצריך להתחיל עם תורה, לא מבין את הסוד הראשוני.

אמנם, בנוסף חשוב לדעת שיש כמה וכמה סוגי סודות. הסוד השני שצריך להכיר הוא ה'נשמע', כי באמת אחרי המעשה צריך גם לשמוע. אי אפשר להישאר רק עם 'נעשה' לבד. אי אפשר שיהיה זה בלי זה. יש כיום הסכמה פה אחד מכל השלוחים של חב"ד בעולם – כולם מודים שכדי ליצור בעלי תשובה אמיתיים חייבים מלבד מבצע תפילין גם 'מבצע תורה'. כדי שבעל תשובה יהיה שלם ברוחו ודעתו, עד כדי שהוא ישנה ממש את החיים שלו, הוא חייב ללמוד תורה בצורה קבועה ומסודרת.

בשנים האחרונות פתחו בכמה מקומות – באמריקה וברוסיה ועוד – פרויקטים שלמים של לימוד תורה ייעודי למתחילים דווקא. אחד הילדים שלי שנמצאים בשליחות סיפר לי, שבאחת הערים ברוסיה הגיע ללמוד בפרויקט כזה יהודי שהתברר למפרע כנין ונכד של האר"י הקדוש. הוא ממש בן אחר בן, ונקרא אפילו בשם משפחה 'לוריא'! יש להם כתב ייחוס במשפחה שהם שומרים עליו. לא עלינו, היהודי הזה, למרות שקודם לכן כבר התחיל להתקרב והיה בקשר עם השלוחים, עמד להתחתן עם גויה. הם ניסו לשכנע אותו בכל מיני דרכים להימנע מזה, אבל שום דבר לא הזיז אותו. באותו זמן יצא לדרך הפרויקט של לימוד התורה ברוסיה, היהודי נכנס למסגרת הלימוד ותוך זמן קצר עזב את הגויה. בהמשך הוא התחתן עם יהודיה כשרה, שומר על טהרת המשפחה, ולא מזמן נולד להם בן בכור. לפדיון הבן הם רצו להזמין את החסיד הצדיק הרב יצחק כגן ממוסקבה. הבעיה הייתה שכדי להגיע לאותו מקום היה צריך לטוס במיוחד והרב כגן לא רצה, אבל כשאמרו לו שמדובר על יהודי שהוא בן אחר בן מהאריז"ל הוא מיד הסכים לבוא!

בכל אופן, הבן שלי מספר, שהוכח שיהודים מתקרבים בצורה מלאה ופנימית דווקא על ידי תורה. לעומת המצוות שממשיכות 'אור מקיף' ויוצרות ליהודי אווירה של קדושה שמקלה עליו להתקרב, התורה היא 'המשכה פנימית'. התורה משנה את היהודי מבפנים. נכון שגם מצוות פועלות – הבן שלי סיפר על יהודי אחר, שהוא עשיר ומסוגל לתת הרבה צדקה, אבל לא היה תורם כל כך לפעילות היהודית. במקרה שלו, ראו ממש איך מצווה גוררת מצווה: באחת ההתוועדויות, אחרי קצת 'לחיים' ודברי התעוררות, הצליחו להשפיע עליו שיתחיל להניח תפילין כל יום, ומאותו יום הוא התחיל לתת הרבה יותר צדקה!

לענייננו, זה בולט מאוד שכשלומדים עם יהודי תורה, הוא מקבל קשר פנימי ליהדות. המסקנה הפשוטה היא, שצריך גם מעשה וגם לימוד. אי אפשר אף פעם לשבת במנוחה. אי אפשר לומר שאני פועל רק בעניין אחד. הקב"ה רוצה שנתעסק גם ברוחניות וגם בגשמיות.

לחיים! שנזכה לקבל תורה, בפנימיות ובשמחה! 

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן