לפני כמה שנים אפינו מצות ב'חבורה', וזירזנו את העובדים שוב ושוב שיכוונו לשם מצות מצווה. פתאום, אחד העובדים התרגז ואמר: "לא באתי לכאן בשביל להכין לכם מצות מצווה – באתי לכאן להרוויח כסף!", ולא נחה דעתו עד שהכריז בקול רם: "הריני מכוון לעשות את מלאכתי לשם הכסף!". נעשה לנו חושך בעיניים. תכף עוד יגידו שכל המצות פסולות (למרות שמעיקר הדין די בזה שאומרים בבוקר שזה לשם מצת מצווה, וזה מספיק לכל היום). גערנו בו, אך הוא בשלו: "מה זאת אומרת? אני אומר את האמת – באתי לעבוד בשביל הכסף!". רק בסוף, לאחר הפצרות רבות, הסכים בלית ברירה לומר שהוא עובד "לשם מצת מצווה".
לאחר מכן ישבנו יחד לדון בזה. לכאורה האיש צדק. הוא בא לעבוד רק לשם קבלת השכר. אם כן, איך נצא ידי חובה באכילת המצות הללו שמבחינתו לא נעשו לשם מצווה אלא לשם הכסף?!
אלא שלאמיתו של דבר יש כאן ערבוב הגדרות בין כוונת המחשבה וכוונת הלב. בשביל 'לשם מצות מצווה', די בכוונת המחשבה. אילו היה נדרש שעשיית המצה תהיה מתוך רצון למצות מצווה, באמת לא היה ניתן להעסיק עובדים שבאים רק בשביל הכסף. אך מאחר שדי בכוונת המחשבה, לכן, למרות שהרצון של אותו יהודי הוא הכסף, אין כל בעיה שכוונת המחשבה שלו תהיה לשם מצות מצווה.
על אותו משקל יש מקום לדון במושג לימוד התורה 'לשמה'. לכאורה, מה הפירוש 'לשמה'? האם מדובר בכוונת המחשבה, או ברצון הלב? האם מספיק רק לחשוב שלומדים תורה לשם התורה, או שצריך שהרצון הפנימי יהיה לדבוק בקדוש ברוך הוא על־ידי לימוד התורה?
ייתכן מאוד, שזהו אחד היסודות שעליהם נסבה בשעתו המחלוקת על החסידות. כידוע, אחד ממוקדי הפולמוס בדורות הראשונים לחסידות, היה סביב נושא זה של לימוד תורה לשמה. בספרי החסידות הראשונים יש על כך דגש מאוד חזק, ומאידך בספר 'נפש החיים' (לר' חיים מוולוז'ין) יש דיון ארוך על המשמעות של 'תורה לשמה'. ונראה שהוויכוח היה סביב הנקודה הזאת: האם 'לשמה' צריך להיות דווקא ברצון הלב, או שדי במחשבה בעלמא שלומדים לשם התורה. בתניא (פרק ד־ה) כתוב ש'לשמה' היינו רצון הלב. אדמו"ר הזקן מבאר שאי אפשר ללמוד תורה לשמה באמת ללא אהבת ה' ויראתו. בתניא (פרק מ) מובאים בהקשר זה דברי הזוהר "אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא" – היינו שלימוד תורה בלי אהבה ויראה אינו עולה למעלה, וכעוף בלי כנפיים. וברור הדבר, שאהבת ה' ויראתו הן רגשות שבלב, שהרי אין חולק על כך שאי אפשר לאהוב במחשבה בלבד…
ועל דרך זה בנוגע לכוונת כל המצוות. חז"ל אומרים "מצוות צריכות כוונה". הלכתית נראה שנדרשת כוונת המחשבה בלבד, אבל לאמיתו של דבר, כשמגיעים לדרגה יותר עמוקה, מבינים שכוונת המצוות פירושה שלאדם יש רצון אמיתי גם ברגש הלב לקיים את המצווה. ועל כוונת הלב צריכים לעבוד כדי שהיא תתפתח! לא שייך לומר שאדם קצת יתנדנד, יעצום חזק את עיניו, יעשה תנועות חזקות בידיים ועל־ידי כך יתעורר בו רצון הלב. ברור שבשביל לעורר את הלב צריכים להשקיע מאמצים רבים.
חז"ל אומרים "איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה". לא כתוב שזאת עבודה שבמחשבה או במוח, אלא 'עבודה שבלב'. מדובר כאן על רצון, על כוונת הלב. בתפילה לא מספיקה המחשבה לבדה. אם ישלמו לבני אדם כסף על מנת שיתפללו בעבודה שבלב, וכל מטרת תפלתם תהיה בשביל קבלת הכסף – זה לא ייקרא תפילה בכוונה… כוונת התפילה צריכה להיות ברעותא דלבא, בפנימיות. אולי בכדי לצאת ידי חובת המינימום המתבקש לפי ההלכה מספיק שמכוונים בשמונה עשרה בברכת אבות, אבל בשביל שזו תהיה 'עבודה שבלב' – לא די במחשבה כזאת אלא דרושה כוונת הלב.
בכדי לעורר את כוונת הלב, את הרצון הפנימי של האדם, יש צורך בהתבוננות. האדמו"ר האמצעי מבאר במאמריו שהתבוננות פירושה לחשוב ולחזור ולחשוב על אותו עניין שלמדתי בחסידות, להסביר לעצמי מה זה אומר לי באופן אישי. אז יתעוררו האהבה והרצון לדבוק בה' והיראה מפניו. והזמן המתאים ביותר להשקיע בכדי לעורר כוונת הלב אמיתית בקיום המצוות ודבקות בה' – הוא בתפילה.
לכן התפילה היא עמוד מרכזי הנוגע לכל המצוות. היא הפנימיות של כל המצוות, בדוגמת חוט השדרה שהוא הפנימיות והמעמיד של הגוף כולו. הפנימיות של כל המצוות היא כוונת הלב, והדרך להגיע לכך היא על־ידי התפילה.
אם נשווה את התפילה למצוות אחרות, נמצא שדרישת החסידות להכנות לתפילה אינה דומה כלל לדרישה להכנות למצוות אחרות. לימוד חסידות, טבילה במקווה ונתינת צדקה לפני התפילה, וכל זה עוד לפני ההתבוננות. למה?
בגלל שהתורה והמצוות הן 'יצירה' של הקדוש ברוך הוא, בעוד התפילה היא 'יצירה' של האדם. התורה היא חכמתו יתברך והמצוות הן רצונו יתברך, והאדם רק ממשיך ומביא עניינים אלוקיים אלו אל תוכו; מה שאין כן התפילה, כל עניינה הוא התעוררות ההתקשרות של האדם לקדוש ברוך הוא. ומכאן נובע ההבדל מבחינת ההכנות: ההמשכה האלוקית שמגיעה על־ידי התורה והמצוות אינה תלויה כל כך באדם עצמו, ולכן אין צורך בהכנות רבות כדי לקבל אותה. מספיק שהאדם יושיט את ידו ויקבל מה שנותנים לו מלמעלה; מה שאין כן עניינה של התפילה הוא – התעוררות ורצון מצד האדם. כדי ליצור את הרצון המבוקש, על האדם להתכונן, להשקיע הרבה ולעבוד עם עצמו. אם האדם לא 'יזיז' שום דבר בעצמו, מדוע שתהיה בו התעוררות רוחנית אמיתית?
איך אוכל לדעת מה מצבי הרוחני באמת? – אבן הבוחן לכך היא התפילה. עניינה של התפילה הוא התעוררות של האדם לאלוקות, לכן אם התפילה 'הולכת' טוב, סימן שהמצב הוא טוב. זהו סימן שלאדם יש שייכות כלשהי לרוחניות, עד שהוא מצליח לעורר בעצמו רגש של התקרבות והתפעלות מאלוקות. אולם אם התפילה אינה כדבעי, הרי זהו סימן שהמצב הרוחני ירוד. אך זהו אינו המדד היחיד. ייתכן שהסיבה שהאדם לא מרגיש התעוררות בתפילה, היא מפני שמנסים אותו מלמעלה ורוצים להביאו להתעוררות נעלית יותר.
זו גם הסיבה לכך שדברים שאינם מפריעים ללימוד התורה, מפריעים לתפילה. בלימוד התורה, העניין מתיישב בכליו של האדם וממילא מעטים הם הדברים שמסוגלים להפריע לכך. אבל בתפילה, מאחר והיא התעוררות נפשית, האור עדין ונעלה יותר, עד שגם דבר קטן יכול להפריע. ככל שהדבר עדין יותר, כך זקוקים ליתר זהירות לגביו. לכן התפילה באה רק לאחר הכנה רבה מצד האדם.
לכן גם חסידים שמים דגש רב על הטבילה במקווה לפני התפילה. הטבילה מוסיפה טהרה לאדם, ולכן גם אם אינו צריך לטבול בגלל תקנת עזרא, כדאי ורצוי לטבול. וכאשר מבינים את החשיבות שבזה – הזמן לכך יימצא מאליו.
המשפיע רבי שלמה חיים קסלמן ע"ה היה מספר, שבליובאוויטש מישהו בא פעם בבוקר בבהלה אל המשפיע ר' שמואל גרונם ע"ה והתאונן שנופלים לו הרהורי כפירה במחשבתו. אמר לו ר' שמואל גרונם: "מסתמא היה לך פגם בלילה, לך למקווה". הוא שמע בקולו של המשפיע והלך למקווה, וכשחזר מהמקווה אמר שכל הרהורי הכפירה עזבו אותו. יש אנשים שסובלים מאוד מהרהורי כפירה, ולמרות שהם עצמם יודעים שאלו הרהורי שטות, בכל זאת ההרהורים מבלבלים אותם, וההליכה למקווה היא אחת הסגולות הכי טובות לבטל את ההרהורים הללו.
לכן הטבילה מסייעת לתפילה. הטבילה מוסיפה בטהרת האמונה ובהירותה, והדברים שהאדם אומר וחושב בתפילה מתיישבים יותר בלבו.
אומרים בשם רבי אהרן הגדול מקרלין זצ"ל, שעצבות אינה עבירה, אבל העבירות שעצבות גורמת להן – שום עבירה לא יכולה לגרום להן…; ולאידך, טבילת אנשים במקווה אינה מצווה, אבל המצוות שהטבילה תגרום להן – שום מצווה לא יכולה לגרום…
יש שואלים: אם הטבילה במקווה כל כך חשובה, למה לא ראינו בדורות קודמים שהקפידו על זה? האם בימינו זקוקים למקווה יותר מאשר בדורות שלפנינו?
אפשר להמחיש זאת קצת מהשינוי שחל בענייני ניקיון הגוף בדור האחרון. בילדותי, אנשים היו מתרחצים פעם בשבוע. כמה משפחות היו גרות בבית משותף, ובקושי הייתה אפשרות לחמם מים בכמות גדולה. לכן הייתה תורנות בין המשפחות, וכך יצא שפעם בשבוע היו מתרחצים. ובכל זאת – האנשים לא היו אז מלוכלכים. מקלחת אחת בשבוע הספיקה כדי שהגוף יהיה נקי. ואילו כיום אנשים מתרחצים כל יום עם סבון, ובכל זאת אם אדם לא יתקלח יומיים, הוא יהיה מלוכלך ומזיע. פעם זה לא היה חיוני להתרחץ כל יום, ואילו בתקופתנו זה באמת חיוני.
ייתכן שאחד ההסברים נעוץ בכך, שאוויר העולם נהיה הרבה יותר מזוהם מהעשן שפולטים כלי הרכב. גם האוכל מורכב כיום מכל מיני רעלים וכימיקלים וכיו"ב, ואחת הדרכים שבהן הגוף מתגבר על הזיהום היא על־ידי הזיעה שפולטת את הרעלים. זאת אומרת, שככל שהאוויר ברחוב נהיה יותר מזוהם וספוג ברעלים, כך צריכים לנקות את הגוף בתדירות גבוהה יותר.
וכך גם ברוחניות: בדורות קודמים היה אפשר 'להסתדר' גם בלי טבילה במקווה כל יום, כיוון שהאוויר ברחוב היה עדין וטהור יותר. ואילו כיום, האוויר ברחוב מורעל מבחינה רוחנית. עצם ההליכה ברחוב מחייבת את האדם להשפיל את עיניו, וכולי האי ואולי יצליח שלא לראות מה שאסור לראות. במצב רוחני ירוד שכזה – אין ברירה. כמו שזקוקים למקלחת בכל יום, כך זקוקים לטבילה במקווה בכל יום.
באחד המאמרים של הרבי הריי"צ נ"ע מבואר, שכאשר אדם מתפלל בהתלהבות, ופתאום באמצע התפילה נעלם הרגש והוא מרגיש קרירות – עליו להמשיך להתפלל בלי רגש, ומובטח לו שלא יארך זמן רב, והרגש יחזור אליו. מדוע? מפני שהיצר הרע הוא זה שצינן את הרגש כדי לגרום לו להפסיק להתפלל. לכן, אם האדם ימשיך להתפלל בכוונה למרות שהרגש נעלם, זו תהיה מכה חזקה ליצר הרע.
כאשר האדם עושה עניין של קדושה כתוצאה מהרגשתו, העניין מורכב וקשור עם מציאותו. דווקא כאשר האדם עוסק בעבודת התפילה גם בלי שמרגיש שום דבר, היצר הרע מקבל מכת מוות. מתעלמים ממנו לחלוטין. או אז הוא יחזיר לאדם את רגש ההתלהבות ויאמר לו: "נעם דיר דעם רגש און לאז מיר אפ" [הא לך הרגש, ועזוב אותי]!
יסוד התפילה הוא – להתפלל ולהתבטל לאלוקות, לא לחפש רגשות. האדמו"ר הזקן אומר שאדם שמחפש את הרגש, אזי גם אם יש לו רגש – זה לא מחזיק מעמד ולא פועל את פעולתו. דווקא כאשר האדם אינו מחפש את הרגש, אלא מטרתו היא לדבוק ולהתבטל לה' גם אם אינו מרגיש התרוממות מכך – הרגש יבוא מעצמו, והוא יהיה בר קיימא ויפעל את פעולתו.
כאשר האדם מחפש בעיקר את הרגשת ההתעלות הנפלאה שבתפילה, ולא את הביטול לאלוקות שבה, ייתכן שתהיה מכך 'יניקת החיצונים'.
כאשר מחפשים רגש לשם רגש, הרגש עלול לעבור לתחומים אחרים. בשעת התפילה הוא התרגש והתלהב מאלוקות, אבל כיוון שעיקר העניין אצלו הוא הרגש, אזי אחר כך, כאשר יבוא לידיו דבר שיש בו רגש והתלהבות מצד נפשו הבהמית, הוא יתרגש גם מזה ולא יצליח להתנזר ממנו. אם הדגש הוא על הרגש, אזי קיים מכנה משותף בין רגש אלוקי לרגש גשמי. זו המשמעות של המושג 'יניקת החיצונים': לצד הקדושה יש רגש, וגם לצד ה'קליפה' יש רגש, ולפעמים מרגש הקדושה האדם יכול ליפול לרגש של 'קליפה'. לכן צריכים זהירות מיוחדת כאשר האדם עסוק ברגש של קדושה. כאשר בשעת התפילה מחפשים את הביטול לאלוקות, או אז לא ייתכן שמרגש זה ייפול האדם לרגש של 'קליפה'. כל מהותה של ה'קליפה' היא 'ישות', וכאשר יהיה ביטול לא תהיה שום נתינת מקום ל'ישות' ו'קליפה'.
דוגמה ממחישה לכך אפשר להביא מהחזנות. איך התחיל כל המושג של שמיעת קטעי חזנות? בתחילה יהודים רצו לעורר את הלב לעבודת ה' בתפילה, ולכן בחרו בעל תפילה עם קול המעורר את הכוונה. המטרה הייתה להוסיף בביטול ודבקות בה' בזמן התפילה, ולכן חיפשו דרכים לעורר יותר את הכוונה וההתלהבות בתפילה. אבל במשך הזמן ההתלהבות שבחזנות תפסה את המקום העיקרי, עד שיש שנשארו רק עם החזנות בלי הביטול. עד כדי כך, שבדורות האחרונים חלק מהחזנים אחזו בדרגה רוחנית נחותה ביותר. ייתכן למצוא מצב שיהודים באים ממרחקים לשמוע את תפילתם של חזנים מפורסמים, בה בשעה שהחזנים עצמם רחוקים מיראת שמים הדרושה לבעל תפילה. יש חזנים המסלסלים בנעימות רבה את תפילות יום הכיפורים, אבל יחד עם זאת על התענית אינם שומרים!
זו דוגמה לכך, שכאשר לוקחים את ההרגשה האישית שבתפילה ועושים מזה עניין בפני עצמו, אפשר להתרחק לגמרי מהנקודה הפנימית של התפילה – הביטול והדבקות בה'.
אמנם לרגש ההתלהבות בתפילה יש בהחלט מקום חשוב בתפילה, אבל צריך לזכור שאין זה העיקר. עיקר המבוקש בתפילה הוא הביטול לקדוש ברוך הוא, לעמוד "כעבדא קמיה מריה" ולהתבטל, לא הרגשת ההתרוממות האישית שיש מכך. אסור לשכוח מהי המטרה.
יעזור השם יתברך שנתחזק באמונה, בהכנות לתפילה – טבילה במקווה, נתינת צדקה ולימוד חסידות, ועל ידי זה גם התפילה תהיה כדבעי, וממילא לימוד התורה וקיום כל המצוות יהיה גם הוא כדבעי – עם נשמה וחיות חסידית.
