"אל תספר לאלוקים כמה הצרות שלך גדולות, ספר לצרות שלך כמה אלוקים גדול!"

"אל תספר לאלוקים כמה הצרות שלך גדולות, ספר לצרות שלך כמה אלוקים גדול!"

לחיים, לחיים! אנחנו זוכים לקרוא השבוע בתורה על יציאת מצרים וקריעת ים סוף. לאחר שנאמר לפרעה "כי ברח העם", הוא יוצא למרדף אחרי בני ישראל כשיחד איתו "שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו".

בני ישראל מסתכלים אחורה, ולחרדתם רואים את פרעה וצבאו קרבים אליהם בצעדי ענק. הם נמצאים במצוקה אמיתית. הם תקועים! ים סוף לפניהם, הצבא המצרי נושף בעורפם והמצב כולו נראה מייאש וחסר תקווה. ניתן לשער איך בתסכול ובחוסר אונים הם החליפו ביניהם משפטים כמו "רק הרגע יצאנו משעבוד של מאתיים ועשר שנים, והנה שוב אנחנו בצרות! מה קרה, לא מגיעה לנו קצת חירות ושלווה?! אנחנו לא זכאים לכמה ימי חסד על האדמה הזו?!" 

משה רבנו שהיה ער למצוקה וחש היטב את החרדה שאחזה בעם, נעמד ונשא תפילה לפני ה'. אבל בתגובה, "ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי?! דבר אל בני ישראל ויסעו!" משה מזדרז ועושה כמצוות ה', הים נבקע ובני ישראל הולכים בתוך הים ביבשה. אחריהם נכנסים גם המצרים לתוך הים, אלא שאז – כשהם נמצאים בין בתריו של ים סוף – מורה ה' למשה בשנית: "נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים, על רכבו ועל פרשיו".

מה קרה באותו רגע דרמטי? "ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בוקר לאיתנו… וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים, לא נשאר בהם עד אחד!". הים היה למלכודת מוות לפרעה וחייליו, וכך בבת אחת הסיר ה' מעל בני ישראל את הסכנה שהתרגשה לבוא עליהם. וכדי לוודא שלא נותר בלבם שמץ פחד מהמצרים, פלט הים את גופותיהם אל שפתו, ואז "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

כעת, משהאויב הושמד כליל, חשו בני ישראל לראשונה בני חורין אמיתיים.

אבל קריעת ים סוף היא לא היסטוריה, ממש לא.

שמעתי מהרב ליפשיץ, משליחי חב"ד באוקראינה, סיפור אישי שממש השפיע עליי. הוא מחזיק במקום שליחותו בית חב"ד מפואר ובית ספר גדול שהחזקתם השוטפת עולה הון. אלו שסייעו לו לעמוד בעלויות הגבוהות היו עשרה יהודים בעלי ממון שעמדו אתו בקשר קרוב, וכל אחד מהם תרם למפעליו מדי חודש בחדשו 18 אלף דולר!

לפני כמה שנים – סיפר לי הרב ליפשיץ – התרחשה בפרק זמן קצר שרשרת אירועים בלתי צפויה, עד שנראה היה שהכל עומד לקרוס. אחד התורמים עלה לארץ, השני חווה קשיים בעסקיו, השלישי התגרש מאשתו ובזיקה לכך הפסיק את תרומתו, ובקיצור: הרב ליפשיץ נותר רק עם שניים מעשרת התורמים הגדולים שלו…

כשהגיעו מים עד נפש והחובות הלכו ותפחו, הבין הרב ליפשיץ שאין מנוס מלצאת למסע גיוס כספים בארצות הברית. עוד בהיותו באוקראינה הוא עמל על הכנת רשימה מסודרת של גבירים, כתובות מדויקות שלהם ומספרי טלפון חשובים, ולאחר שהשלים את הרשימה העביר אותה מהמחשב שבביתו אל הטלפון הנייד שלו.

למרבה הצער, עם הגעתו לארצות הברית גילה הרב ליפשיץ שהטלפון שלו שבק חיים. ברגע הראשון הוא הוכה בשוק ודימה שכל עמלו בהכנת רשימת התורמים הפוטנציאליים היה לשווא, אך ברגע הבא נזכר שכל הרשימות מגובות במחשב שהשאיר בביתו. הוא הזדרז להתקשר לאשתו כדי לבקש ממנה שתשלח לו את הרשימות שבמחשב לכתובת מייל כלשהי, אך מיד בראשית השיחה היא סיפרה לו ש"המחשב שלנו הפסיק לעבוד". היא אפילו לא שיערה מה המשמעות של המילים הללו עבורו… הרב ליפשיץ תפס את ראשו בין שתי ידיו והיה אובד עצות.

אם בכך לא די, כמה שעות לאחר מכן טלפן אליו סוכן נסיעות מניו יורק וביקש ממנו שיסור למשרדו כדי להסדיר תשלום עבור עשרים כרטיסי הטיסה שביקש שיזמין עבורו. היו אלה כרטיסי טיסה לעשרים בחורים שעתידים היו להגיע אליו לאוקראינה בשביל לערוך עשרה 'סדרים' ציבוריים בחג הפסח הקרב ובא. הרב ליפשיץ התבייש לומר לסוכן בטלפון שאין לו מאומה לתת לו, אך לא יכול היה להשיב את פניו ריקם. הוא יצא אל סוכן הנסיעות, ובדרכו פנה אל ה' בתחינה: ריבונו של עולם, טאטע, אם אתה רוצה שלילדים שלך יהיה היכן לערוך את ה'סדר', שלח נא חבילה מלאה בכסף. אחרת, זה לא יוכל לקרות!

הרב ליפשיץ נכנס ללובי של המשרד, והמזכירה של סוכן הנסיעות ביקשה ממנו להמתין מעט. בזמן ההמתנה הוא סקר את החדר, ולפתע צדה עינו משפט שמוסגר ונתלה על אחד מקירות המשרד: "אל תספר לאלוקים כמה הצרות שלך גדולות, ספר לצרות שלך כמה אלוקים גדול!"

המשפט הזה היה עבורו מסר שמיימי ומדויק, כמים קרים על נפש עייפה. מצב רוחו השתנה באחת, ואת רוח הנכאים החליפה עתה רוח של אופטימיות ואמונה חזקה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

כשנכנס לסוכן הנסיעות, אמר לו הרב ליפשיץ בביטחון מלא שאמנם כרגע אין לו כיצד לשלם על הכרטיסים, אך בעז"ה בקרוב הוא יוכל להעביר לו את מלוא הסכום. ביטחונו הדביק גם את הסוכן והוא נעתר לרכוש עבורו את עשרים הכרטיסים בהקפה.

את המשך המסע בארצות הברית עשה הרב ליפשיץ ברוח אחרת לגמרי מזו שבה התחיל אותו. הוא התמלא בביטחון בה' ושלוות נפשו חזרה אליו. הוא הצליח לגייס סכומי כסף נאים וחזר הביתה ולפעילותו הרבה, כשהוא שב ומזכיר לעצמו: ספר לאתגרים שלך כמה ה' גדול.

מה עומד מאחורי הביטחון הזה שהכל יסתדר לטובה?

כשהקב"ה ברא את העולם, "הוא אמר ויהי", מאַין ליש. הוא לא נזקק לחומר גלם, אלא ברא את העולם כולו "בעשרה מאמרות". באותם מאמרות לא נתן הקב"ה לנברא רק את החומר המרכיב אותו, אלא גם את האנרגיה שלו, ובמילים של פנימיות התורה – את הנפש והחיות הרוחנית, שהיא התכלית והמטרה לשמה הוא נברא.

אין דבר בעולם שנברא לבטלה, בלי תפקיד ומשמעות. אפילו דברים הנראים כמיותרים, הם רק נראים כך בשל קוצר דעתנו. האפנדיציט, לדוגמה, נחשב במשך שנים בקהילייה הרפואית מיותר וחסר משמעות לחלוטין לבריאות גופנו. הגדילו לעשות הלשונאים העבריים וקראו לו 'תוספתן', לאמור: הוא איננו אלא תוספת מיותרת לגופנו. רק ברבות השנים למדו להכיר בכך שיש לו תפקיד חשוב. בשעה שיש דלקת מעיים, התוספתן מהווה מקלט לחיידקים טובים לבל ייפגעו, והם שבים ומתרבים כשוך הסערה והדלקת, ואין זה מן הנמנע שבעתיד יתבררו תרומות נוספות שלו לבריאותנו. 

ומהי המטרה הכללית לשמה ברא ה' את עולמו? "בראשית ברא" – "בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית'". העולם כולו נברא עבור ולמען התורה ועם ישראל.

כשהקב"ה ברא את הים ואת המים בכלל, הוא נטע בהם את התכונות הפיזיות שלהם, ובנוסף הוא גם הגדיר להם את ייעודם הרוחני. למשל, על הפסוק "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו", אמרו חז"ל: לאיתנו – לתנאו. כלומר, הקב"ה ערך תנאי כביכול עם הים שייבקע לפני עם ישראל כשיזדקקו לכך בעת שייצאו ממצרים, משום שזו התכלית לשמה נברא – "בשביל ישראל שנקראו ראשית". דע לך, אמר כביכול ה' לים, כל ההצדקה לקיומך היא רק בהיותך משרת את עם ישראל ואת שליחותם בעולם, ולכן עליך להיקרע בבוא העת.

במילים אחרות: ה' לא התנה עם הים שייקרע משום שאילולא כן הוא לא היה נשמע לו… אלא ה' התנה עמו את קריעתו כחלק מתהליך בריאתו, כי קריעתו היא חלק מובנה ממהותו כים! זוהי ההגדרת היצרן שלו. למעשה, אם כן, הקריעה לא הייתה יציאה מדרך הטבע, אלא חלק אינטגרלי מתכונותיו. כשם שטבע המים להיות נוזלים, כך גם קריעתם בעת שישראל נזקקו לכך הייתה חלק מטבעם! 

לכן גם נרמז "תנאו" זה של הקב"ה עם הים במילה "איתנו": כשהים נבקע, הוא בעצם מילא את ייעודו העיקרי כים, ולפיכך הוא נעשה אז "איתן". באותו רגע הוא הגשים את עצמו ואת שליחותו!

כשאנחנו מפנימים את המסר העמוק שקריעת ים סוף מלמדת אותנו, שכל הנבראים לא נבראו אלא בשביל עם ישראל וכעזר למילוי שליחותם, אנחנו יכולים להסתכל על רגעים של קושי והסתר פנים באור אחר. אנחנו יודעים שגם הם שלבים בעבודת ה' שלנו והם נועדו לרומם אותנו. אחרת, הם לא היו בעלי זכות קיום!

את הפסוק המפורסם "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" פירש הבעש"ט בדרך נפלאה ומחודשת: הפירוש הפשוט של הפסוק הוא ש"דימיתי ושמתי את ה' לנגדי תמיד", אך הבעש"ט פירש את המילה "שיוויתי" במשמעות של שוויון. כלומר, הפסוק תובע מאיתנו עבודת ה' שווה וזהה גם במציאות משתנה! על אף שהאדם חווה במהלך חייו עליות ומורדות, גאות ושפל, הצלחה וכישלון, בשורות טובות ובשורות קשות – עליו לעבוד את ה' בכולן בשווה! בכל עונה ובכל מזג אוויר – ה' לנגדי בשווה!

איך זה אפשרי? איך ניתן לצפות שנעבוד את ה' בזמן שהכל נראה 'תקוע', מול ים סוף כשהמצרים בעורף, בדיוק כמו בזמן שהכל הולך לנו בקלות ובטוב?

נכון, זה מורכב, ולכן את העבודה הזאת ניתן לעשות רק על ידי ההכרה והאמונה שיהודי באמת אף פעם לא תקוע, ואין זאת אלא שכעת העבודה שלו היא בכיוון אחר ומאתגר יותר, אבל אין ספק שכשעובדים – מצליחים לבקוע את הים או החומה.

זה הסוד שלימדו אותנו רבותינו: חשוב טוב – יהיה טוב. אדם יכול לגייס את הכוחות שלו למשימת הביטחון בה', עד שהוא נשען רק עליו – "השלך על ה' יהבך", וכשאנחנו משליכים את עצמנו על ה' הוא לא נשאר חייב. הוא מרים אותנו מעל הטבע.

בכל שנה בחג החנוכה אנחנו מעמידים חנוכייה ציבורית גדולה ליד בניין הבורסה הנודעת באנטוורפן. באחת השנים, ברוח ימי החנוכה המספרים על מסירות הנפש והניסים הגדולים, הצמדנו שלט לחנוכיה ועליו התנוסס המשפט המיוחד הזה: "אל תספר לאלוקים כמה הצרות שלך גדולות, ספר לצרות שלך כמה אלוקים גדול!". רבים מהעוברים ושבים שעצרו להתבונן בחנוכייה ובשלט שעליה, הגיבו במילים שונות ובתוכן זהה: "החנוכייה ממש יפה, אבל המשפט שעליה – משהו-משהו!"

זה הסוד של עם ישראל. מדור לדור אנחנו יודעים שעם ישראל קשור לה' בקשר אמיץ, קשר של אב לילדיו, וממילא שום דבר לא יכול לעצור אותנו, ואם יש צורך בכך – גם הים ייקרע.

זה הלימוד הגדול שמלמדת אותנו קריעת ים סוף: בחיים של כל אחד מאיתנו יש מצבים הנראים כמחסום. לא פעם אנו נצבים בתווך – בין ים סוער מלפנים לאויב אכזר מאחור, ונדמה שהכל סוגר עלינו. אנו חוששים שמציאות החיים המשתנה תמנע מאיתנו למלא את שליחותנו וייעודנו.

באה קריעת ים סוף ומרגיעה: לא ייתכן שהעולם באמת ימנע ממך את מילוי שליחותך! לא ייתכן שנברא כזה או אחר יעמוד בדרכך! הרי ה' התנה עם כל הבריאה כולה שהיא תמיד תעמוד לצורך כל אחד ואחד מישראל. ולכן, אין לך מה להתרשם מהניסיונות וההפרעות. "דבר אל בני ישראל – ויסעו!"

לחיים, לחיים ולברכה!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן