מי ש"נמצא בפורים" לא צריך יין. את היין לוגמים כדי להיכנס לפורים. כדי לאפשר לפנימיות הזו לצאת אל הגילוי.
מכירים את המשל על בן המלך? למלך גדול היה בן יחיד. הבן היה יקר מאוד לאביו המלך והוא הפקיד את חינוכו בידי טובי המחנכים והמורים. הבן מצידו היה תלמיד חרוץ ומקשיב, למד בשקידה, וכשהתבגר היה לאחד מחכמי חצר המלכות. הוא גם הצטיין במידותיו הטובות. בקיצור, בן שהמלך היה גאה בו; הכול היללוהו.
אולם המלך תהה אם התנהגותו ודרכו של בנו אכן משקפות את מהותו הפנימית האמיתית, או שהוא נוהג כך רק מפני שהוא שוהה תחת המסגרת של חצר המלכות. החליט המלך להעמיד את בנו בניסיון.
הוא קרא לו וסיפר לו כי בקצה תחום מלכותו יש חבל ארץ אשר האנשים שם פשוטים מאוד. הם אנשים גסים וחומריים ועד כה כל נסיון להסביר להם את העובדה שעליהם להיות כפופים למלך נידון לכישלון. "אתה, בני, הלוא הנך חכם מופלג", אמר המלך, "וברצוני לשלוח אותך לאותה מדינה, כדי שתקרב את אנשיה אליי ותשפיע עליהם לקבל את עול מלכותי".
בצער ובדמעות נפרד בן המלך מאביו ויצא לאותה שליחות קשה וארוכה. הוא הגיע לאותו חבל ארץ בהחלטה נחושה להתחיל מיד לפעול כדי למלא את שליחותו. חדור בעוז זה החל לדבר עם האנשים, אולם מה עמוקה הייתה אכזבתו. הוא נוכח כי אין כל אפשרות לדבר עמם. אזניהם היו אטומות ועיניהם טחו מראות. כל מאמציו להסביר להם כי יש מלך וארמון מלכות ושרי מלכות המארגנים את ניהול הממלכה וכו' וכו' עלו בתוהו. גסותם וחומריותם הייתה עצומה והם הביטו עליו כעל אדם שלקה בנפשו.
הבין בן המלך כי כדי להשפיע עליהם יהיה עליו להתאזר בסבלנות גדולה. יהיה עליו להתחבר לחבר'ה, לשבת במסיבותיהם, להאזין להבליהם, וכך אט אט לנסות לדבר אתם במושגים שלהם וללמדם על־דבר קיומו של המלך. והוא אכן החל לנהוג כך. הוא התערב ביניהם והיה כאחד מהם. מפעם לפעם ניסה להשחיל איזו מילה על המלך ועל מלכותו, אולם אז החלו האנשים לפעור עליו עיניים תמהות, עד שעם עבור הזמן התייאש בן המלך מהסיכוי למלא את המשימה שהוטלה עליו.
הוא לא חש איך במשך הזמן החל להיות מושפע יותר ויותר ממנהגיהם ומדרך מחשבתם. גם התנהגותו שלו החלה להיות גסה יותר ויותר. הוא התלהב כמותם מהבליהם, צחק מבדיחותיהם והתענג ממשחקיהם הילדותיים. הוא הפך להיות כאחד מהם. את עובדת היותו בן מלך החל לשכוח בהדרגה. שליחותו פרחה מראשו וחייו נעשו פשוטים וגסים.
חלפו השנים, והנה, יום אחד הגיע לפתע איש זר למקום וחיפש אחר בן המלך. כשמצאו, מסר לו מכתב חתום בטבעת המלך. בבת אחת הלמה בבן המחשבה – הוא נזכר בעובדת היותו בנו של המלך, בשליחות שהוטלה עליו. צער עמוק מילא את ליבו לנוכח הידרדרותו ולנוכח המצב שאליו נקלע. הוא פתח את המכתב ומצא בו דברי עידוד מאביו. המלך כתב לו, כי בוודאי הוא מתקדם בשליחותו וכי הוא כבר מצפה ליום שבו יבשר לו על הצלחתו, שאז יוכל להשיבו אל חצר המלכות.
בדמעות שליש בכה בן המלך על מצבו האומלל. הוא החליט כי מכאן ואילך שוב לא יאפשר לעצמו לשכוח את תפקידו. החלטה זו ודברי העידוד של אביו במכתבו מילאו את ליבו בשמחה. הוא חש את אושרו על כי אחרי ככלות הכול אין הוא חלק מאותם אנשים חומריים ומגושמים; על כי הוא בנו של המלך! הוא חש צורך עז לצאת במחול מרוב שמחה, אולם הוא חשש כי יחשבוהו למשוגע כשיראוהו רוקד לבדו באמצע היום.
מה עשה? הלך וקנה חבית יי"ש וזימן את כל מכריו וידידיו למסיבה. במסיבה השקה את כולם במשקה, וכשהכול היו מבוסמים ועליזים, החלו לרקוד מרוב שמחה. גם בן המלך רקד ושמח כאחד מהם. הוא שמח על היותו בן המלך, והם שמחו על היי"ש שבמעיהם. כך היה יכול לרקוד ולשמוח באין מפריע.
אם הבנתם את הנמשל, סימן שעדיין לא שתיתם מספיק. ואם עדיין לא הבנתם את הנמשל, אז ברור שעדיין לא שתיתם מספיק. הנשמה האלוקית היא בן המלך. היא ירדה מרום מעלתה אל תוך גוף גשמי וחומרי, ומטרת ירידתה היא להעלות את הגוף הגשמי ואת העולם שמסביבה לקדושה. אך קורה שהגסות והחומריות של הגוף והעולם משקיעות אותה בהבליהם ומשכיחות ממנה מי היא ומה שליחותה.
כשיושבים במשתה פורים ונזכרים מהי האמת, מה תפקידה האמיתי של הנשמה בעולם, מתעוררים ברגשי חרטה, ומצד שני בשמחה גדולה של "אשרינו מה טוב חלקנו". אולם יש כאן בסופו של דבר גוף גשמי העסוק בהבלים והוא מפריע לנשמה האלוקית לשמוח בשמחתה. מה עושים? משקים אותו ב'משקה'. או אז הגוף שמח בגלל ה'משקה' ואנו יכולים לשמוח על שאנו יהודים, בנים של מלך.
הדבר הזה נכון בכל התוועדות, אבל מתאים עוד יותר למצווה "לבסומי עד דלא ידע". בפורים מתגלה בחינה נעלית ביותר של הקשר בין היהודי לקב"ה, קשר עצמי שמעל לכל עניין של טעם ודעת ושל חשבון. אלא שסוף־סוף קשה להיכנס באמת לפורים… כששותים קצת יין, המעטה שהגוף מכסה בו את הנשמה מתמוסס.
היין גם מגלה סוד, וכאשר הנפש הבהמית אינה מפריעה, מתגלה הסוד האמיתי, האמת הפנימית הגדולה, שגם במצב הכי שפל, גם בחושך של גלות רוחנית גדולה ומרה – אנחנו והקב"ה קשורים בקשר עצמותי. בעזרת מעט יין, "לבסומי", מגלים את הקשר שבין יהודי לה' שלמעלה מטעם ודעת, "דלא ידע", ואיזו שמחה גדולה יותר מזה?
לחיים!!
שלא תדע
בפורים אנחנו חותרים למגע עם ה"עד דלא ידע". ידיעה היא דבר חיצוני שהתווסף לו לאדם על־ידי חושי ההכרה ובצירוף יכולות הפרשנות והעיבוד של המחשבה. כל ידיעה על דבר שאיננו מצוי בתוך תוכו, על האדם לרכוש באחת מן הדרכים הפרושות בפניו (ראיה, שמיעה, הבנת דבר מתוך דבר, וכיוצא).
אולם יש דברים שהאדם לא צריך "לדעת". האדם אינו צריך ללמוד שהוא נמצא ואין הוא נדרש להוכחות כדי לוודא שאכן הוא קיים. זה הוא עצמו.
בדרך זו מסביר הרבי זי"ע מהי המהות של אמונה. יש החושבים שאמונה משמעותה קבלה שלא על־פי שכל של יסודות שלא ניתן להשיגם באופן תבוני, ולכן מקבלים אותם בבחינת "שתוק כך עלה במחשבה". אסור לדבר על זה ואסור להרהר על זה, ככה זה וזהו. לפי כזאת תפיסה אכן האמונה נחותה מן הידיעה; אדם שהבין איזשהו רעיון או ראה איזשהו מראה משוכנע בצורה הרבה יותר עמוקה מן המאמין בדרך הזאת.
אבל האמת היא שהאמונה הרבה יותר נעלית מידיעה. כאמור, ידיעה תיתכן בדבר שהוא מחוץ לאדם ועל האדם להכירו באמצעות כוחות ההכרה המתווכים לאדם את העולם החיצוני לו. אבל אמונה משמעותה היא שהאדם מגיע לשלב בו "המצב הטבעי האמיתי שלו" מתגלה; הנשמה הקדושה, שהיא היא חלק אלוקה ממעל ממש, נמצאת ומאירה אצלו בגילוי. כאשר הנשמה מתגלה, איזה עוד צורך יש לאדם ללכת ו"להכיר" את ה' כדבר החיצוני לו ח"ו? הלוא הוא עצמו יש לו נשמה קדושה שהיא חלק אלוקה ממעל! וכשזה הוא בעצמו, האם הוא צריך לידיעה כדי להיות משוכנע בכך?!
זאת המשמעות של להיות בבחינת "לא ידע": זוהי ודאות שמעל הידיעה, התגלות הקשר העצמי בין הקב"ה לבין היהודי.
לחיים!!
על דברי חז"ל "הקורא את המגילה למפרע לא יצא" (שאם קרא את המגילה שלא כסדרה, שהקדים את המאוחר ואיחר את המוקדם, לא יצא ידי חובת קריאת המגילה) אמר הבעל שם טוב: הקורא את המגילה למפרע – כאילו היא דבר ששייך לעבר, סיפור היסטורי – לא יצא, הוא פספס את כל העניין. את המגילה צריך לקרוא באופן עכשווי, לחיות אותה לפי עומקה הפנימי כאן ועכשיו.
פורים הוא היחיד מכל החגים שמוזכרים בתנ"ך שאירע בזמן הגלות. כל מאורעות דברי ימי הפורים אירעו בפרס, ובמדינות האחרות שתחת מלכות אחשורוש, לשם הגיעו היהודים שהוגלו מארץ הקודש אחר חורבן הבית הראשון.
פורים מלמד אותנו מהי עבודת ה' במצב של גלות. ומהי גלות? כאשר משהו מסתיר את הקשר שלי לקב"ה. כאשר אני לא מצליח להתגבר על יצרי, וכאשר הקדוש ברוך הוא מסתתר ממני.
עצם הנשמה
בזמן ההתרחשות של מאורעות נס פורים, המצב הרוחני הגלוי של עם ישראל היה ירוד. הייתה התבוללות וטמיעה בתרבות נכר, זלזול בקיום תורה ומצוות ושקיעה בענייני חומריות עד צוואר. כאשר המן החל לעלות לגדולה ותבע את תביעותיו, ראה את מרדכי שלא קם ולא זע ממנו. המן הבין שהמוכנות הזאת של מרדכי להיכנס לסיכון כה גבוה בעיניים פקוחות מעידה על עוצמת נפש ועל דבקות עוצמתית באמונתו בה'.
הדבר כמובן העלה את חמתו של המן, אך מלכתחילה סבר שתכונה כזאת לבטח מצויה רק אצל יחידי סגולה בעלי שיעור קומה. אולם עד מהרה התברר לו שטעות היא בידו: "וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו וימלא המן חמה. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי". להמן התברר כי אותה תכונה נעלית של דביקות בלתי מתפשרת עד כדי כניסה לסיכון מוחשי ומהותי איננה מאפיין של יחיד סגולה, איש נעלה, אלא של כל העם. "עם מרדכי" – כל העם הוא בבחינת מרדכי.
למרות שבני ישראל לא היו באותה תקופה בשיאם מבחינה רוחנית, בלשון המעטה, אבל כאשר כלתה אליהם הרעה, נתגלתה בהם דביקות והתעוררות לקב"ה עד כדי מסירות נפש בפועל ממש. דבר זה אירע כי במצב זה האירה בהם עצמיות הנשמה.
במצב רגיל יכול להיות שאבק ולכלוך רוחני נערמים על הנשמה וגורמים לאורה שלא להיות גלוי, אם במעט ואם בהרבה, וכך קורה שלפעמים יהודי נראה בחיצוניות מנותק כביכול מה'. אבל כאשר מאורע כלשהו גורם לניעור האבק, אז מתגלה הנשמה האלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש, במלוא עוזה ועוצמתה, ועד כדי כך שאדם שאתמול היה מתועב ומשוקץ מוכן היום למסור את נפשו למען ה' והריהו בבחינת אהוב ונחמד וידיד. לאמיתותם של דברים לא התחולל כאן חידוש, משום שבעצם יהודי הוא בן של הקב"ה הקשור עמו בקשר עצמותי ובלתי ניתן לניתוק, וכאשר נקרעו הכיסויים שהסתירו על כך בא הדבר לידי גילוי.
גזירת המן הייתה אותה קריעת מסכות וניעור האבק מעל נשמת עם ישראל שבאותו הדור. פתאום התגלה שלמרות שבגלוי הם עשו כך וכך דברים שנראים כסותרים את הקשר שבין יהודי לקב"ה, היה זה רק מצד הכוחות הגלויים שלהם. בעצמותם ובפנימיות נפשם הם לא היו שם מעולם; ברגע שניערו אותם הם חזרו לצור מחצבתם ועד כדי נכונות למסירות נפש.
בפורים מתגלה מצד היהודי הקשר העצמותי שיש לו עם הקב"ה, עד כדי שהיו מוכנים למסור את נפשם והעיקר שלא להתבולל.
לכך מתכוונים כשאומרים "עבודה שמצד עצם הנשמה" – גילוי התנועה הפנימית והעצמית של מסירות נפש לקב"ה שלמעלה מטעם ודעת; וזוהי נקודת התמצית של פורים – גילוי הקשר הפנימי העצמותי בין היהודי לקב"ה.
אם כן, גילוי זה של הקשר העצמי התגלה בפורים משני הצדדים: הן מצד בני ישראל שלמרות שבמצבם הגלוי והחיצוני היו רחוקים מה' – בכל זאת מסרו את נפשם ולא היו מוכנים להמיר את דתם; והן מצד הקב"ה שהציל אותם בתשועה גדולה ורוח והצלה, וליהודים היתה אורה ושמחה, אף שמצד שיקול הדעת וחשבון רגיל לא היו זכאים לכך. וזאת, כי הקשר העצמי בין יהודי לה' הוא מעל לכל שיקול ומעל לכל חשבון או מעשה כזה או אחר.
לחיים!!
השמחה כתנועת התגלות
יין נזכר בנשימה אחת עם השמחה, משום שכידוע "נכנס יין יצא סוד" – היין מסייע לאדם להסיר חסמים חיצוניים ולגלות צדדים פנימיים יותר של אישיותו, ומפני סיבה זו היין אכן מביא לידי שמחה, שהיא התגלות הפנימיות של האדם.
כאשר אדם שמח הוא הרבה יותר פתוח ורחב־לב, הוא מצוי ב"תנועה" של גילוי. התבוננו למשל באדם שמארח את אורחי חתונת בנו. הוא מאיר פנים לכולם, הוא משקיע מאמץ והון כדי שהאנשים ישתתפו בשמחה וישמחו גם הם. בשעת מעשה הוא לא עושה זאת רק מפני שיקולים כלשהם, למרות שכמובן גם הם קיימים ברקע. בשעת מעשה הוא נוהג כך מתוך הלב, הוא שמח! ומתוך השמחה שהוא שרוי בה הריהו נמצא בתנועה של התרחבות ושל התגלות. לכן הוא רוצה שהשמחה תהיה משותפת לכולם.
הדוגמאות הן רבות, ויש גם דוגמאות קטנות מחיי היום־יום. בשעה שאדם שרוי בשמחה הדברים הולכים יותר בקלות, המוח יותר צלול, הידיים יותר זריזות, יש רצון ואנרגיה טובה.
העצבות היא הקוטב ההפוך במאה ושמונים מעלות. העצבות יוצרת כיווץ, עננה מתיישבת על האדם וחוסמת את כל מרחביו. אם חלילה אדם שרוי בעצבות, נופלת עליו כבדות, הוא פחות מרוכז ויותר מרוגז, כוח היצירה שלו נמצא בשפל, ידיו אינן נשמעות לו. הוא אינו רוצה לעשות דבר.
שאלה: לכאורה, אבל, רואים במציאות שכשאדם מצוי בכעס הדבר מניע אותו לפעולה ומתגלים בו כוחות שכלל לא ידעו שקיימים בו: הוא נוקם ונוטר, עושה פעולות שפעמים רבות כרוכות בתחכום וביצירתיות. כיצד הדברים מסתדרים, הלוא גם באדם כזה אנו מוצאים התגלות של כוחות נפשו (אמנם לא בהקשר חיובי, אבל אחרי ככלות הכול זו התגלות כוחותיו)?
אדרבה, כעס הוא דוגמה מצוינת שמדגימה היטב מה עניינה של ה"התגלות" שבשעת השמחה שהוסברה למעלה.
נכון, כאשר אדם כועס יש ומתגלים בו כוחות גדולים. אדם שעד כה מוכר היה כשתקן ושקט לפתע מדבר בקול להט וסער, ומייצר המולה סביב נושא הכעס. אבל אם נעמיק את מבטנו נראה, שאדם זה אינו במצב של "התרחבות פנימית", אלא לחלוטין להפך. כשאדם מצוי בכעס כזה, הכעס כובש את כל כולו. כל אישיותו מכווצת לעניין אחד ולמעשה אחד – לאותו עניין שעליו הוא כועס ואינו מצליח להרפות ממנו. הוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר מלבד נושא הכעס. לא רק שאין פה התגלות של הנפש וכוחותיה למרחבים נוספים, אלא להפך: הכעס משתלט עליו לגמרי, הוא כולו סגור בעניין אחד, עד כדי כך שלפעמים במצבים כאלה "זה לא אותו האדם" שאנו מכירים.
לעומת זאת כשאדם שמח, הוא פתוח יותר. לא סתם אנו יודעים שכדאי לגשת לבקש משהו מאדם שמח ולא מאדם עצוב, מפני שאדם שמח נמצא בתנועה של "פתיחות". כוחותיו בהתפשטות ובהתגלות.
לאדמו"ר הזקן היה חסיד, ר' שמעון אליהו מחסלוויץ', שהיה ידוע בין החסידים על שום אופיו החם והשמח. באידיש מכנים זאת "א לעבעדיקער מענטש", "איש חי", שאוהב את הבריות. כשהיה מגיע לאדמו"ר הזקן היה מביא עמו שובל של שמחה. הוא היה פוגש כל אחד מידידיו בשמחה ובמאור עיניים, אומר חידוד נאה שמעלה נהרה על הפנים, ותמיד היה עומד במרכזה של קבוצת אנשים והמולה של שמחה מסביבו. הוא לא היה יכול לשמוע כשמדברים לשון הרע על מישהו, והיה אומר בכאב למי שהיה עושה זאת: מדוע אתה מתחיל מהצד השמאלי? תתחיל מהצד הימני – מה הוא אשם שמראים לך את הרע שלך?
באחת ההזדמנויות ישב הרבי בביתו, בחדר לימודו שבקומה השנייה, והתייגע בהבנת סוגיא כלשהי. ככל שניסה להתעמק ולפתור את הסוגיה – הדברים עדיין לא ישרו בעיניו ולא הגיע לבוריו של העניין. תוך כדי היותו עסוק וטרוד כולו במחשבה באותו עניין שנתקשה בו, הגיע לאוזניו מן החלון קול המולה גדולה. אדמו"ר הזקן ניגש אל החלון כדי לראות במה המדובר, והנה הוא רואה שר' שמעון אליהו הגיע ואותו מלווה המולה וצהלה של שמחה וריקוד, וכולם שמחים.
בראותו זאת שמח אדמו"ר הזקן שמחה גדולה. אהבת האחים הגלויה והשמחה בין החסידים הסבו לו קורת רוח מרובה. אמר אדמו"ר הזקן: "הרבה קיבלתי מרבותיי, מחבריי יותר מהם ומתלמידיי יותר מכולם".
השמחה ואהבת הרעים שנגלתה לפניו הסבו לו שמחה גדולה. וכשחזר ללימודו, לפתע האיר לו כל העניין והסוגיא התבררה במלא עומקה.
שמחה, שמחה, ושמחה!!!
שמחה היא גילוי הפנימיות. ועניינה של שמחה דקדושה הוא – שאצל היהודי מתגלה מהותו הפנימית, שהוא מרגיש שהוא קשור עם הקב"ה, ולכן הוא שמח.
ובשמחה של קדושה ישנן שלוש דרגות כלליות:
הדרגא הראשונה היא שמחה של מצווה. יהודי המניח תפילין מתוך שמחה על כך שזכה לקיים מצווה; כאן המצווה היא העיקר והשמחה מתלווה אליה. הדרגא השניה של שמחה דקדושה היא כאשר נצטווינו לשמוח: "ושמחת בחגך והיית אך שמח". כאן השמחה היא עצמה המצווה. כלומר, השמחה היא לא רק גילוי של הקשר שנוצר על־ידי המצווה, אלא היא עצמה התכלית, כי המצווה היא לשמוח. במצב זה השמחה הרבה יותר חזקה.
אבל הדרגא השלישית בשמחה דקדושה היא שמחת הפורים, וזוהי רמה אחרת לגמרי של שמחה.
בפורים מתגלה רובד עמוק ונעלה של הקשר שבין יהודי לה' – "הקשר העצמי", שיהודי והקב"ה הם דבר אחד ממש. בבחינה זו אין צורך ליצור פעולה של חיבור והתקשרות, אפילו לא של מצווה, כי יהודי וה' הם בעצם דבר אחד, "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד".
יש החושבים שהקב"ה הוא "מפחיד", א־ל קנא ונוקם, המצפה לבוא חשבון עם עוברי רצונו וכו'. אבל האמת שאצל חסידים אומרים על־דרך הצחות שהקב"ה "איז א פריילעכער", שהקב"ה הוא שמח, הוא שיא השמחה. וכך דרשו את הפסוק "כי רגע באפו חיים ברצונו": חרון האף של הקב"ה – "באפו" – הוא עניין של רגע, עניין רגעי וצדדי; אבל "חיים – ברצונו", הרצון שלו הוא חיים. הקב"ה הוא מלך חפץ בחיים, באור פני מלך חיים. מהותו היא הטוב העליון, העונג העליון, וההתאחדות המוחלטת עמו היא מקור השמחה השלמה והמושלמת.
בפורים השמחה היא לא מצד הציווי, כי ציווי – מלשון "צוותא וחיבור" – שייך בין שני דברים נפרדים שיש לחברם. בפורים השמחה מגיעה ממקום נעלה ביותר: כשמתגלה הבחינה הזאת בה יהודי והקב"ה הם אחד – ממילא מתגלה השמחה הכי גדולה, שמחה פורצת גדר, כי זוהי המהות הפנימית והאמיתית.
לחיים!
