מספרים על הצדיק רבי שלמה מקרלין שהיה מרעיש את העולם ב'מופתים' הנפלאים שחולל. אירע פעם שסיפרו לאדמו"ר הזקן, שהיה בידידות גדולה עם ר' שלמה, על 'מופת' מיוחד שר' שלמה עשה, ואדמו"ר הזקן הגיב ואמר: "מה הפלא? הוא נמצא רק טפח גבוה מהארץ והוא מטאטא את העולם כמו עם מטאטא".
כלומר, הכוח שלו לפעול 'מופתים' נבע מכך שהמדרגה הרוחנית שלו היתה גבוהה יותר מהשורש האלוקי של העולם, ולגביה אין שום הגבלות. ביכולתו לעשות בעולם כל מה שנראה לו לנכון.
בדרך כלל, אנחנו רגילים לראות מול עינינו את חוקי הטבע הקבועים. אמנם גם הם לא פועלים מכוח עצמם אלא מהאור האלוקי המחיה ומניע אותם, אבל זה אור שמותאם ופועל בהתאם לחוקים וההגדרות של הברואים. לעומת זאת, המופתים באים 'לשבור את הכלים', כי מדובר בהתגלות אלוקית שלא כפופה לחוקי הטבע.
למשל, בקריעת ים סוף, המים שמצד טבעם הם נוזלים, נבקעו ועמדו כחומה, וזה בגלל שהתגלתה במים הדרגת העליונה הזו. ואותו דבר זה גם מה שעומד מאחורי עשיית המופתים של הצדיקים – הם רוצים שבאמצעותם יופיע בעולם אור אלוקי עליון יותר, כזה שאינו מתגלה בעולם ביום יום.
אני זוכר שהרבי אמר פעם, שהסיבה לכך שהבעל־שם־טוב הושיע יהודים מצרות וקשיים שהיו להם על־ידי שעשה מופתים עצומים נגד חוקי מדרך הטבע, היא לא רק מפני הישועה שהיהודים הללו היו לה, אלא הייתה בכך גם מטרה פנימית ועיקרית – לגלות בעולם אלוקות שלמעלה מכללי הבריאה.
אם הזכרנו את יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הרי שם זה היה ממש ככה: לו רצה הקב"ה, היה יכול להציל את עם ישראל מהמצרים בדרך אחרת – "הרבה דרכים למקום", ובפרט שבני ישראל עלו מהים באותו הצד ממנו ירדו! אז מה העניין בכל הנס המופלא הזה? הייתה כאן כוונה רוחנית – לגלות גילוי אלוקי מיוחד באמצעות קריעת הים, כהכנה להתגלות המופלאה במתן תורה כעבור שבועות אחדים.
עם זאת, מהתגובה של האדמו"ר הזקן לסיפור על המופתים של ר' שלמה מקרלין, נשמע שעצם עניין המופתים לא היה כל כך מופלא וחשוב בעיניו. וכידוע, בחב"ד עסקו פחות בעניין של 'מופתים', ודבר זה היה שיטתי ובכוונה תחילה.
המופתים שוברים את הטבע, כאמור, ואילו חסידות חב"ד מלמדת שצריך להאיר את האלוקות בעולם בצורה שהוא יכיל אותה ולא יתבטל מפניה.
כך למשל מסופר, שכאשר באו לאסור את האדמו"ר הזקן במאסר הידוע ולקחו אותו לעיר פטרבורג, הוא פקד שאף אחד מהחסידים לא יבוא לפטרבורג. הסיבה לכך הייתה כי הוא חשש מהחסידים הגדולים, כמו החסיד ר' מיכל'ה אופוצקר, שהיו מסוגלים בכוחם הרוחני לשרוף את כל פטרבורג.
נשאלת השאלה: מדוע באמת היה אכפת כל כך לאדמו"ר הזקן שפטרבורג לא תישרף?!…
ההסבר הוא, שכידוע, כל המאסר שלו לא היה רק עקב הלשנה כזו או אחרת כאן בעולם הזה. האדמו"ר הזקן ראה בזה קטרוג שמתחולל בעולמות העליונים על הפצת מעיינות החסידות באמצעותו, ובפרט על זה שהוא עוטף את סודות התורה בחכמה בינה ודעת, כך שהגילוי האלוקי מחלחל לתוך שכל האדם והופך להיות חלק מובנה מהעולם עצמו. ומהקטרוג הרוחני הזה השתלשל המאסר למטה, בעולם הגשמי.
אם כך, עכשיו לבוא ולשרוף את פטרבורג בדרך רוחנית שמעל הטבע כדי לשחרר אותו מהמאסר – זה בדיוק הפוך מכל מה שמחנך האדמו"ר הזקן. בדיוק הפוך מכל התוכן של חסידות חב"ד. אם זה מה שעומד מאחורי המאסר, גם השחרור והגאולה שלו יבואו בדרך הטבע. האור האלוקי ירד עד למטה מטה, עד שהממשלה עצמה תורה על שחרורו. זה הניצחון האמיתי של דרכו.
מסופר שכעבור זמן לאחר המאסר, בהזדמנות מסוימת דרש הצדיק 'הסבא משפולי' מהאדמו"ר הזקן שינהג בדרכם של צדיקי פולין ויעשה גם הוא מופתים כמוהם. אמר לו האדמו"ר הזקן: "אתי היתה ושלחתיה". זאת אומרת, האדמו"ר הזקן בחר מרצונו לעזוב את הדרך הזו של עשיית מופתים ושלילת דרכי הטבע.
שאל אותו הסבא משפולי: "אם כדבריך, אז מה היה העניין שהגלגלים לא נסעו?…"
על מה מדובר? מסופר שכאשר האדמו"ר הזקן הובל למאסר בפטרבורג, הוא ביקש מהמפקד האחראי לעצור את הנסיעה לפני חצות היום של יום שישי. כאשר הוא סירב לכך, הציר של גלגל העגלה נשבר, ולאחר שתיקנו אותו והמפקד עמד בסירובו – נפל הסוס ומת. אז קלט המפקד שמתרחש כאן משהו שמיימי, והוא הסכים למלא את בקשת האדמו"ר הזקן להפסיק את הנסיעה לכבוד שבת.
ועל כך שאל הסבא משפולי: אם אתה נגד מופתים כאלו, מה עמד לשיטתך מאחורי הנס הזה?!
ענה לו אדמו"ר הזקן במילים מתוך הפיוט של האר"י הקדוש לסעודת שבת ("אזמר בשבחין") "צווחין אף עקתין בטלין ושביתין". והסביר בדרך רמז: ה"אקסין" – צירי העגלה, "אקסין" באידיש פירושו: צירים – צווחו מעצמם ולא רצו להמשיך לנסוע, אלא התבטלו ממלאכתם ושבתו.
במילים הקצרות הללו טמון עומק נפלא:
יש מופתים שנעשים בעולם על־ידי הצדיקים. זאת אומרת: מצד אחד עומדת מציאות העולם על כל כלליה וחוקיה, ומצד שני – מעליה – עומד האור האלוקי שגבוה יותר וחזק יותר ממנה. ועל־ידי פעולת הצדיק מתגלה האור העליון ושובר ומבטל את כללי הטבע של העולם.
לעומת זאת יש משהו נעלה הרבה יותר: לא צריך לשבור או לצוות על העולם שיתאים את עצמו לרצון הצדיק, אלא מתגלה אור עליון כזה שגורם לכך שמציאות העולם עצמה הופכת ונעשית בהתאם לכוונה העליונה.
כך מסופר למשל בזוהר שפעם אחת היה צורך בגשמים, ובאו לרבי שמעון בר יוחאי לבקש ממנו שיתפלל על הגשם. אבל הוא לא התפלל. הוא התחיל להגיד דברי תורה על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"" – וירדו גשמים!
מה קרה כאן? זה כי המדרגה הרוחנית של רשב"י הייתה כה נעלית, שהיה די באמירת דברי תורה מצדו – והעולם מיד התאים את עצמו למה שהיה נדרש בעיניו, בלי צורך בציווי מפורש או תפילה. וזה מבטא שמציאות העולם עצמה מאוחדת עם האלוקות.
הרבי הריי"צ מספר באחד ממכתביו סיפור מעניין מאוד, ממנו ניתן ללמוד על היחס של החסידים בדורות הראשונים לעניין המופתים:
היה חסיד של האדמו"ר הזקן ושמו ר' לייב. ר' לייב שימש כעין משפיע של העיירה בה התגורר, והיה מקרב ומדריך את האברכים שבה על־פי דרכי החסידות ולומד חסידות עם האברכים המוכשרים לכך.
בלימודיו של ר' לייב השתתף אברך אחד, שעם הזמן הלך והתקרב יותר ויותר לתורת חסידות חב"ד, עד שהפך להיות חסיד של האדמו"ר הזקן.
לאברך הזה היו חברים שהשתייכו לחסידות אחרת, והם היו מציקים לו וטוענים כלפיו שאמנם בעבודת ה' על־פי דרך חב"ד ישנה מעלה גדולה – הם ראו היטב את התפילה ועבודת ה' של האברך – אבל המופתים קיימים בחוג שלהם הרבה יותר!
האברך הזה הרגיש היטב שתורת חסידות חב"ד משנה לגמרי את כל איכות עבודת ה' שלו, והוא הבין בשכלו שלגבי היתרון הזה הוא לא צריך להחשיב את עניין המופתים לדבר עיקרי, ולכן הוא התבייש אפילו לדבר על הנושא עם המשפיע ר' לייב; אבל בכל זאת, המילים ששמע שוב ושוב מהחברים שלו הפריעו לו וגרמו לו למועקה פנימית.
המשפיע שלו, ר' לייב, היה נוהג מפעם לפעם לכתוב דו"ח לאדמו"ר הזקן, ובו היה מפרט את מצבם של האברכים שלומדים אצלו. וכמובן, בין האברכים עליהם כתב היה גם אותו אברך.
באחד ממכתבי התשובה שקיבל ר' לייב מהאדמו"ר הזקן, כתב הרבי שצריך להפיג את צערו של אותו אברך ולקרב אותו. ובסוף המכתב הוסיף האדמו"ר הזקן וכתב כך: "ויהיה זה לו לאות ולאחרים למופת".
כאשר המכתב הגיע אל ר' לייב, הוא לא הבין את כוונת אדמו"ר הזקן, שהרי הוא לא ידע בכלל שמשהו מעיק על לבו של אותו אברך. הוא פנה אליו ושאל אותו אם מעיק עליו דבר מה, והראה לו את מה שכתב אדמו"ר הזקן בנוגע אליו.
האברך התרגש והתפעל מאוד מהמופת הגלוי, וסיפר את כל העניין לר' לייב.
ר' לייב שמע את הדברים, אך כלל לא הביע התפעלות מהעניין. התגובה שלו הייתה כזו: "אני לא מבין מה צריך מופת יותר גדול מכך שבתחילה היית בבחינת 'בול עץ' ממש, ועל־ידי שהתקרבת לאדמו"ר הזקן ולמדת מתורתו הפכת להיות 'בן אדם'! וכי יש מופת גדול מזה?!…"
כל העניין של גילוי 'רוח הקודש' של אדמו"ר הזקן באופן מוחשי כל כך, לא תפס כלל את ר' לייב. בשבילו המופת הגדול ביותר היה בכך שאברך, שבתחילה היה כמו 'בול עץ', והמוח שלו לא התפעל ולא היה קרוב לרוחניות ולאלוקות, הפך להיות 'בן אדם' על־ידי יגיעה גדולה בלימוד החסידות. כעת הוא 'אדם שהולך על שתיים', הוא רואה את השמים. הוא יודע, הוא מכיר ומרגיש בהרגשה פנימית שיש אלוקים למעלה ממנו.
הסיפור הזה מבטא את דרכם של חסידי חב"ד, שידעו והבינו תמיד שכל מטרת החסידות היא לפעול ולשנות את מציאות העולם והאדם עצמם. בשונה מגילוי 'רוח הקודש' או עשיית מופתים שזו התגלות אלוקות שלמעלה מהעולם, העבודה שלהם הייתה לגלות בהם אלוקות ולרומם אותם עצמם. ודבר זה נעשה על־ידי לימוד החסידות והליכה בדרכיה.
