פגשתי פעם את החסיד רבי זלמן פוזנר, שהיה רב למעלה מיובל שנים בנאשוויל, טנסי, תלמיד חכם והוגה דגול שרומם את קרן היהדות בעירו, ושאלתי אותו איך הוא הגיע דווקא לעיר הזו, נאשוויל.

הוא סיפר לי שהכל התחיל בשנת תש"ט. נאשוויל באותו זמן הייתה מדבר שממה מבחינה יהודית, לא היה שם כלום. אבל גרו שם כמה יהודים, והם ביקשו מהרבי הריי"צ להשפיע על האברך ר' זלמן פוזנר שיסכים לבוא אליהם ולשמש כרב.

הרבי קרא לר' זלמן הצעיר, ואמר לו כך: "כשנשמה עומדת להיוולד ולהיכנס לגוף גשמי, היא לא מעוניינת בכך. למעלה בשמים חם ומואר, ולמטה בעולם הגשמי קר וחשוך. שואלת הנשמה: מדוע שארד למקום שכזה?"

המשיך הרבי הריי"צ ואמר: "אומרים לנשמה: לכי, לכי".

הרב פוזנר תיאר בפניי את המעשה כך: בשנותיו האחרונות היה הרבי הריי"צ משותק בחלק מגופו. למרות שטרם מלאו לו שבעים שנה, הסבל הרב שחווה ברוסיה מול הקלגסים הקומוניסטים ורגעי האימה שחלפו עליו בשנות השואה, נתנו בו את אותותיהם. גם דיבורו היה קשה להבנה, והרבי היה ממחיש את דבריו בליווי תנועות ידיו הקדושות.

הרב פוזנר תיאר שהרבי הגביה את ידיו למעלה, ואז התכופף ככל שיכל כלפי מטה והחווה בידו מה אומרים לנשמה: "רדי למטה, כדי שתהפכי את העולם למקום חם ומואר". וסיים הרבי: "סע לנאשוויל".

בדבריו הקצרים – בכמות – של הרבי לרב פוזנר יש מסר לכל אחד ואחת מאיתנו.

מספרים שפעם נפגע אדם בתאונת דרכים, לא עלינו, ואיבד את הכרתו. בטעות, הצוות הרפואי שטיפל בו סבר שהאיש מת, ושלחו אותו לחדר המתים… כך הוא הופשט מבגדיו וכוסה בסדין לבן, אך בעוד הסניטר מגלגל את מיטתו אל עבר חדר הקירור, הוא התעורר ומצא את עצמו חסר בגדים ומכוסה בסדין דק. הוא קרא בקול: "קר! איזה קור פה!" הסניטר שהוביל את מיטתו התבלבל וענה בלי לחשוב פעמיים: "לא קר לך, אתה מת!…"

אכן כן, החסידות מלמדת שקרירות היא היפך החיים. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם – חיים כולכם היום", והרי "ה' אלוקיך אש אוכלה הוא". דבקות בה' הולכת עם חום וחיוּת, ואילו האדישות והקרירות מנתקות אותנו חלילה ממקור החיים.

הבדיחה אומרת ששאלו אדם מה גרוע יותר: בורות או אדישות? הוא ענה: לא יודע ולא אכפת לי…

האם זה המצב בו אנו רוצים להימצא? לא מודעים וחסרי אכפתיות?

הדברים שהרבי הריי"צ אמר לרב פוזנר הם לא חידוש מהפכני שמשנה את המציאות, אלא משנים את הגישה שלנו אליה.

אני לא מסכן שנדפק לחיות בעולם חשוך וקר; אני חי בעולם חשוך וקר בגלל שזו המטרה והייעוד שלי. יש סיבה לכך שאני כאן ויש תכלית למעשים שלי. ולכן, במקום לומר: אוי, תראו את הבעיות של החיים שלי, עלינו לומר: הבעיות הקיימות אצלי נועדו בדיוק עבורי כדי להתעלות באמצעותן.

מי מאיתנו לא מוצא את עצמו – לפעמים או פעמים רבות – במקום חשוך, כאילו השתלטו עליו אי בהירות, חוסר ודאות, אתגרים וכדומה. ודאי, הנשמה לא מעוניינת בזה, למה שתתמודד עם הקשיים החומריים או הרוחניים הללו?

אבל זה מה שאנחנו לומדים: במקום לומר: אני בבעיה, נאמר: אני שליח, אני שגריר של אור וחום. ה' החליט שנשמה זו דווקא תגיע למקום ספציפי זה, בשביל להביא אליו אור וטוב, משמעות ואושר.

אף אחד לא אומר שזה קל ושאין כאבים, אבל המחשבות השליליות והמדכאות לא משנות ומגדירות את מי שאנחנו. שינויי מצב רוח או מילה לא נעימה שאמר לי השכן לספסל בבית הכנסת, לא אמורים להפיל אותנו לקרשים.

עלינו להכניס את המחשבות המחלישות שלנו לפרופורציה, להסביר להן שאנחנו חלק מתמונה גדולה יותר, משליחות ומשימה נעלית ואין־סופית שה' בכבודו ובעצמו הטיל עלינו.

לחיים.

את הסיפור הבא שמעתי מכלי ראשון ממש – מרבי דוד איידלמן, שגם הוא היה שליח של הרבי הריי"צ במשך שנים רבות בספרינגפילד, מסצ'וסטס.

פעם אחת, בשנות בחרותו, במהלך הפסקת צהריים בישיבת 'תומכי תמימים' ב־770 – בית מדרשו של הרבי בברוקלין – עמדו הוא וחברו רבי הירשל פוגלמן ושוחחו במסדרון הכניסה ל־770, ליד המעלית.

פתאום נפתחה דלת המעלית וממנה יצא הרבי זי"ע, חתנו של הרבי הריי"צ. התברר שהוא בדיוק הגיע מחדרו של חמיו, והרבי שאל אותם אם אנו רוצים לשמוע "א פרישע וואָרט" – וורט טרי, אמרה חדשה שהוא כעת שמע מחמיו. השניים כמובן שמחו לשמוע, וכך הרבי פתח ושיתף אותם בסיפור אישי:

לאחרונה, בעקבות הפעילות הציבורית שאני עושה בקרב יהודי ארצות הברית בשליחות חמי, כמה מזקני החסידים החלו טוענים כלפיי שאני מקרב יותר מדי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. במקום לגעור בהם ולהוכיח אותם על התנהגותם הלקויה, אני מתייחס אליהם באופן לבבי וחמים במיוחד. כיוון ששמעתי מהם כך, נדרשתי להדרכה מחמי, הרבי, האם אכן נוהג אני בדרך הנכונה?

הלכתי לחמי – המשיך הרבי זי"ע וסיפר – והצגתי בפניו את הדילמה, וכך ענה:

כאשר הורים זוכים לילד, ליבם מתמלא אהבה לילדם החדש. זו לא סתם אהבה אלא אהבה חסרת גבולות (בלשונו של הרבי הריי"צ: "אום־בּאַגרעניצטע אהבה"), כאילו אין ביכולתם לאהוב עוד משהו בחייהם.

אבל כאשר, תודה לא־ל, נולד להם ילד שני, אהבה אין־סופית זו נכפלת ומושפעת גם ביחס אליו. וכמובן, כך הדבר בכל ילד שנוסף למשפחה.

אמנם, אם להורים אלה נולד – לא עלינו – ילד בעל־מום, חולה, חסר־אבר או חסר־חיים באחד מכוחותיו, הרי אהבתם של ההורים לילד זה היא ייחודית וחסרת־השוואה (בלשונו של הרבי: "אייגענאַרטיקע אהבה"). הם אכן אוהבים את כל ילדיהם בצורה אמיתית ובלתי מוגבלת, אך לצד זאת יש בהם רגישות יתרה ומיוחדת לילד זה. ליבם יוצא אליו, והם חשים כלפיו חיבה וקרבה מיוחדות.

המשיך הרבי הריי"צ אל הנמשל, ואמר: הקב"ה אוהב כל יהודי כמו בן יחיד, באהבה בלתי מוגבלת. הוא מקרין אין סוף אהבה וקרבה לכל יהודי ויהודיה באשר הם.

אך כאשר יש יהודי שאינו מניח תפילין, רחמנא ליצלן, הרי הוא חסר־יד ברוחניות; כשיהודי אינו נותן צדקה, ידו כמו מנוונת; יהודי שאינו לומד תורה הוא בעל חיסרון במוחו; יהודי שאינו רץ לדבר מצווה, רגליו מוגבלות; זוג שאינו שומר טהרת המשפחה, גופם אינו בריא… ועבור ילד שאינו בריא – יש לקב"ה אהבה ייחודית, חיבה מיוחדת, בצורה שאינה עומדת להשוואה…

אתה – אמר הרבי הריי"צ לחתנו, הרבי זי"ע – הולך בדרכי ה'!